26 דצמבר 2013 | 19:08 ~ 4 תגובות | תגובות פייסבוק

"חלום אמריקאי", ביקורת

"חלום אמריקאי״

בראשית יצר אריק סינגר תסריט מקורי בשם "אמריקן בולשיט", המספר על הפיאסקו ההיסטרי של האף.בי.איי, שהתפרסם בתחילת שנות השמונים תחת השם "אב-סקאם" (Abscam). ואז לקח דיוויד או. ראסל את התסריט הזה, שכתב אותו לחלוטין, כמעט לא השאיר זכר מהגרסה של סינגר, הרחיק את הסיפור מעט מפרשת העוקץ והמרמה ההיסטורית, וגם נתן לו שם חדש ומרוכך: "אמריקן האסל". "תרמית אמריקאית". ואז הגיע הסרט לידיו של המפיץ הישראלי שתרגם אותו ל"חלום אמריקאי". הבולשיט הפך לחלום. הסאטירה הצינית מהמקור הפכה למשאלת לב בגרסה הישראלית.

מה עושים עם דיוויד או. ראסל? האמריקאים, ברגע זה, פשוט מאוהבים בו, ובחיי שאני לא מבין למה. "חלום אמריקאי" עתיד להיות מועמד לאוסקר לסרט הטוב, שנה אחרי שסרטו הקודם, "אופטימיות היא שם המשחק" היה מועמד ושלוש שנים אחרי ש"המתאגרף" היה מועמד לאוסקר. מ"המתאגרף" יצאו כריסטיאן בייל ומליסה ליאו עם אוסקרים ומ"אופטימיות" יצאה ג'ניפר לורנס עם אוסקר. ולכן, כל השחקנים רצים כדי להתכער בשבילו.

אם בתחילת שנות האלפיים חיבבתי את ראסל בזכות "שלושה מלכים" ו"אני (לב) האקביז" שהיו שנונים למדי, הרי שבעת האחרונה קשה לי איתו יותר ויותר. ראסל יוצר סרטים כעורים וצעקניים, ולמראה "אופטימיות" ו"חלום", המתויגים כקומדיות משום מה, אני גם תוהה האם יש לו חוש הומור.

מבין כל הסרטים האלה אני בעיקר מסיק שראסל הוא חקיין בינוני של במאים גדולים ממנו. "חלום אמריקאי" הוא הניסיון שלו להיות מרטין סקורסזי, זה ה"קזינו" שלו. אבל אין לו לא את הסטייל של סקורסזי ולא את הטירוף שלו, רק את המניירות.

למרות שבכמעט שעתיים ועשרים של סרט יש בו לא מעט רגעים משעשעים, "חלום אמריקאי" הוא יצירה מבולגנת לחלוטין, שנראית תפורה טלאים טלאים. כולה קפיצות וניתורים בין קווי עלילה, זמנים ודמויות. הסרט עוסק בפרשת עוקץ ואין לי אלא לתהות האין הוא עצמו מעין עוקץ כזה, או סתם יצירה נטולת משמעת.

בסוף שנות השבעים סוכן אף.בי.איי זוטר גייס נוכל יהודי שעסק ברמאויות פירמידה כדי להפליל ראשי עיר וסנאטורים להם הציעו שוחד. יותר משהפרשה הזאת חשפה שחיתות במוסדות ממשל אמריקאים, היא חשפה את שיטות העבודה הבעייתיות של האף.בי.איי, ובמרכזו שיתוף הפעולה בין הסוכן ובין הנוכל, תמיכתה של הבולשת בעסקיו הנכלוליים של המשת״פ, ועצם שיטת ההפללה. הרקע הזה חשוב, כי כמעט ואין לו זכר בסרט עצמו, שרק עוסק באנשים מטופשים, נואשים וצעקניים שרק מנסים כל הזמן לעקוץ זה את זה, עד כדי כך שעד מהרה אנחנו כבר לא מאמינים לאף אחד מהם ולכן לא באמת אכפת לנו ממערכות היחסים הנצלניות שהם מנהלים בינם ובין עצמם.

עלילת העוקץ – והעוקץ-על-העוקץ – מקבלת מקום משני בסרט, ובמקום זאת מתמקד ראסל עם אנסמבל השחקנים שלו ביצירת הדמויות המצועצעות. מה שמעניין בהן היא שכל אחד מהם הוא מישהו שבעצם, בעיני עצמו, מגלם מישהו אחר. כל שחקן מגלם דמות שבעיני עצמה מגלמת דמות בסרט שהיא חיה בו. איש העסקים הקטן שמחליט שהוא נוכל ואז מדמיין את עצמו בתור סוכן כפול; סוכן האף.בי.איי שחושב שהוא מעין ״סרפיקו״, שמקפיד לתלתל את שערו כדי להיכנס לדמות שהוא מפנטז עליה; הבחורה האמריקאית שמעמידה פני אנגלית. ובתוך כל האנסמבל הזה אי אפשר שלא לשים לב לג׳ניפר לורנס, שמגלמת את אשתו של כריסטיאן בייל, עקרת בית ווייט-טראשית מניו ג׳רזי, שכל מהותה היא מניפולציה רגשית אחת מתמשכת, אבל שאיכשהו היא הדמות היחידה שמנסה להיות דוברת אמת (לעיתים מטיפשות). זו דמות מאוד לא ברורה, ומניעיה מחוררים, אבל לורנס מגלמת אותה כמו קפצון אדיר של רגש. את תפקידה ב״אופטימיות היא שם המשחק״, עליו זכתה באוסקר, לא ממש אהבתי, אבל דווקא בסרט הזה ראיתי שהאוסקר שלה מוצדק – בחורה צעירה שמגלמת באופן נוגע ללב אשה שהחיים מעכו אותה והיא מנסה לשמור פאסון.

ובכלל, די משעשע לראות די בסמוך ל״יסמין הכחולה״ עוד סרט על אשה הנשואה לנוכל המסתבך עם רשויות החוק האמריקאיות. וגם כאן, ללואי סי.קיי יש תפקיד קטן. למעשה, בתוך צוות שחקנים נורא קולנוע שסובל ממשחק-יתר בלתי נסבל, לואי סי.קיי הוא היחיד שבכמה דקות מסך נראה גם טבעי וגם מצחיק.

 

נושאים: ביקורת

4 תגובות ל - “"חלום אמריקאי", ביקורת”

  1. 26 דצמבר 2013 ב - 19:33 קישור ישיר

    התכוונת לכתוב שאהבת את ראסל בתחילת שנות האלפיים, לא תחילת שנות התשעים

  2. 27 דצמבר 2013 ב - 0:58 קישור ישיר

    לא יכולתי להסכים איתך יותר, כולל זה שבמהלך קריאת הביקורת רק רציתי להוסיף שלואי סי. קיי. מצליח להציל את הסיפור למשך שלוש דקות מסך, פחות או יותר, ואז כתבת גם את זה. די הרשים אותי שראסל הצליח לנכר אותי כל כך מהדמויות שלו החל מהדקות הראשונות של הסרט, כך שלא באמת עניין אותי מי יצליח לעשות מה למי. כמו כן, אחרי שהצהרתי לא מעט פעמים שאני מוכן לצפות בג'ניפר לורנס ישנה במשך שעתיים, ראסל הצליח לחרבן לי גם אותה. אכן, היא משחקת נפלא תפקיד קטן ממידותיה ומרגיז למדי שעושה לה עוול.
    גם "אופטימיות" היה מחורבן בעיני, בעיקר בגלל החצי השני, הסכריני והמטופש שלו, אבל לפחות היה מדובר בצפייה מהנה. הסרט הזה השאיר אותי אדיש לחלוטין, וזה לא שאני קהל קשה במיוחד.

  3. 28 דצמבר 2013 ב - 7:11 קישור ישיר

    מסכים ביותר לכך שדיוויד או. ראסל נכנס פה לנישה של סקורסזי והסרט כולו "צועק" לסקורסזי לתפקיד הבמאי. אפילו לרוברט דה נירו יש תפקיד "קטן".

    לגבי ההערה ש"הצוות שחקנים נורא" אני דווקא לא מסכים ואני חושב שקאסט מעולה והמשחק מצויין אצל כל השחקנים המובילים במיוחד אצל כריסטיאן בייל שמוכיח כל הזמן מחדש את הורסטיליות במשחק ובדמויות שהוא לוקח על עצמו.

    בשורה התחתונה הסרט הוא בהחלט לא אירוע קולנועי מרשים ואני מאוד מקווה שהוא לא ייזכה באוסקר אבל הוא בהחלט כייפי לצפייה.

  4. 2 ינואר 2014 ב - 19:50 קישור ישיר

    הסרט שהכי צחקתי בו השנה. וזה הרבה.


השאירו תגובה