28 ספטמבר 2014 | 18:53 ~ 3 תגובות | תגובות פייסבוק

איך מכוונים לתת מודע. ראיון עם זוכה פרס אופיר, אביב אלדמע, מעצב פסקול (פוסט אורח)

״מיתה טובה״. ״בזמנים שבהם סרטים מתחרים מי עושה יותר רעש

״מיתה טובה״. ״בזמנים שבהם סרטים מתחרים מי עושה יותר רעש, אני עושה סרטים שהערך שלהם הוא בשקט״

לפני שבוע זכה מעצב הפסקול אביב אלדמע בפעם השלישית בפרס אופיר. אחרי שזכה על ״קרוב לבית״ ב-2005 ועל ״ואלס עם בשיר״ ב-2008, הוא זכה כעת על ״מיתה טובה״. אתם לא יודעים שהוא זכה, כי הפרס שלו חולק בזמן הפרסומות. כן כן, זהו פרס אופיר: את יו״ר מפעל הפיס וראש עיריית אשדוד ראיתם ושמעתם היטב בשידור חי, אבל את האנשים שעבדו בפועל על הסרטים, ושהטקס הזה היה אמור להיות יום החג שלהם – המעצבים, המאפרים, המלהקים, המלחינים ועורכי הסאונד – כל אלה הוגלו אל מחוץ לשידור החי.

כתב העת המקוון ״תקריב״, אותו עורכים רן טל וענת אבן, יעלה באוקטובר גיליון מיוחד שיעסוק בפסקול, בייחוד בפסקולים של סרטי תעודה (אבל לא רק). את הגיליון ערך המלחין יונתן בר-גיורא (״אביבה אהובתי״, ״ההסדר״), מי שעומד בראש מגמת עריכת הפסקול במכללת ספיר.

אחת הכתבות בגיליון הזה היא ראיון שערך בר-גיורא עם מעצב הפסקול, אביב אלדמע. הראיון התקיים לפני זכייתו בפרס אופיר בפעם השלישית, אבל עכשיו – שבועיים לפני עליית ״מיתה טובה״, והשימוש שלו בשקט, כדאי להכיר את מי שאחראי לצד הסאונד בסרט (מלחין הסרט הוא אבי בללי).

(את הראיון הזה תכננו, בר גיורא ואני, להעלות היום כבר לפני כמה שבועות. הבוקר גם הגיעה הבשורה שגיל אלדמע, המוזיקאי המיתולוגי ואביו של אביב, הלך לעולמו בסוף השבוע, אז יוצא שהפוסט הזה גם מוקדש לזכרו).

הנה, באדיבות ״תקריב״ ויונתן בר-גיורא, קטע מהראיון בפרסום ראשון:

בפעם ראשונה שזכית בפרס אופיר, על עיצוב הפסקול של "קרוב לבית" (וידי בילו ודליה הגר, 2005), סיימת את הנאום במילים "תודה על ההקשבה". זה בעיניי משפט שמייצג משהו מאוד עמוק. העובדה שזה לא טריוויאלי שהקשיבו לך. אתה יכול לספר לי קצת על התחושה הזאת, המשותפת גם למלחיני קולנוע, כשאתה פותח את העיתון וקורא ביקורת של שני עמודים על סרט שעמלת עליו כמה חודשים, ואין אפילו מילה אחת על עיצוב הפסקול. על הפער העצום הזה בין המשמעות והחשיבות של העבודה שלך, לבין ההד שלה בדיבור על הסרט.

״אני הכי מאשים את עצמי בזה, כי אני עובד מאוד מאוד קשה כדי להסתיר את העבודה שלי כל הזמן

זאת קצת התחכמות, לא?

״זו לא התחכמות ואני נשבע לך שאני אומר עכשיו אמת – כשאני הולך לסרט ויוצא ממנו ואומר: אחלה פסקול, אני יודע שמשהו לא טוב בסרט

עד כדי כך? הפסקול צריך להיות שקוף תמיד, לגמרי?

״לא צריך. אין צריך. העניין הוא שהאימפקט של הפסקול לא יהיה אפקטיבי באותה מידה אם מרגישים אותו. זאת אומרת, הוא במיטבו, ב-100 אחוז שלו, כשהוא עובד על התתמודע. כשהוא עושה מניפולציות וחודר לך מתחת לרדאר, ואתה לא יודע אפילו שקרה לך משהו. אז הוא כלי מאוד עוצמתי

איך מכוונים לתת מודע?

״אני כל הזמן מחפש עוד שיטות ועוד שיטות שאף אחד לא ידע מה עשיתי. זה כמובן נורא ספציפי לכל סרט, כי לפעמים קאט מרעש נוראי לשקט עושה דבר אחד, ולפעמים אותו קאט בדיוק, בקונטקסט אחר, יעשה את ההפך הגמור. דברים מהסוג הזה, שהם כביכול מקריים ואינם נתפסים כ"אפקט סאונד", הם בעיניי הכלי הכי הכי חזק שלי. אני יודע שיש להם את היכולת לעשות משהו שבתמונה אי אפשר לעשות. לחדור למקומות שאף אחד לא יודע שאתה שם. אתה מתנחל אצל הבנאדם באיזה מקום שהוא לא מחובר אליו

וכל זה במציאות שבה הסאונד הנוכח, הפשיסטי, הולך ומשתלט. לא רק בריאליטי.

״אני מכוון להיפוך הגמור ממה שקורה בריאליטי או בטלוויזיה בכלל. שם הכל בפרצוף. ׳כאן תהיה שמח!׳, ׳עכשיו תהיה עצוב!׳. עוד לפני שהבנאדם בכלל פתח את הפה יש כבר את האקורד של הפסנתר הנוגה הזה, ואתה כבר יודע שאימא שלו מתה וסבתא שלו זונה. לא נותנים לך שנייה

מה שמחזק עוד יותר את ההישג ההוא של פסקול "קרוב לבית". סרט קולנוע באורך מלא עם פיצוץ אחד בלבד.

״בזמנים שבהם סרטים מתחרים מי עושה יותר רעש, כל אחד בא עם הארטילריה שלו, תרתי משמע. כשאתה בא עם סרט שעפים בו טילים באוויר אתה כנראה תזכה. אני רוצה לזכות עם סרט שהוא Mute. שהערך שלו הוא בשקט. ואני כל שנה בא עם סרט כזה".

זה מזכיר לי את הסיפור ההוא על לוי אשכול, שבאחד הנאומים המודפסים שלו הבחין מישהו בשורה שכתובה בעיפרון ליד אחד המשפטים: "להגביר כאן את הקול, הארגומנט לא משכנע".

״ויש גם את ההפך – מישהו מבקש ממני להנמיך את הקול של איזה שחקן כי הוא צועק. אם אני אנמיך אותו הוא לא יצעק? הוא עדיין יצעק. זה עניין של אינטונציה, של שפת גוף אפילו. מה זה יעזור אם אני אנמיך? הוא ישחק יותר טוב אם אשים אותו בשקט? הוא ישחק רע בשקט

הבקשות הלא הגיוניות האלה שמגיעות אליך, איך אתה מתמודד אתן מבחינה נפשית? אתה הרי נמצא בקצה השרשרת, אתה אפילו עוד יותר בקצה ממני, המלחין. ואתה נפגש עם אנשים שמגיעים מרוטי עצבים, ואתה צריך קודם כל להיות סוג של פסיכולוג מאוד מאוד רגיש.

״לגמרי. לא יודע באחוזים, אבל חלק גדול מהעבודה שלי לא קשור בכלל לסאונד. זה קשור לזה שהבמאים מרגישים שאני מנווט את הספינה באיזושהי דרך, שאני מבין אותם, שאני נותן את התשובה שברגע המאוד שביר הזה בחייהם הם צריכים. זה הרי רגע של עייפות נורא, נורא גדולה, ושובע מכל החרא שהם עברו מצד אחד – ומצד שני קושי מאוד גדול להיפרד. הם במין חרדת נטישה כזאת גדולה מזה שהפרויקט הזה עוזב אותם והם אולי יצטרכו לעשות סרט חדש. היכולת לפגוש אותם במקום המאוד מאוד קשה הזה היא יכולת מהותית, אפילו קריטית, בשביל להיות מסוגל לעשות את העבודה הזאת

אני רוצה לשאול אותך על בדידותו של מעצב הפסקול.

״בדרך כלל במאים נוכחים בחדר עריכת התמונה די הרבה, ואני חושב שעורכי התמונה מאוד זקוקים לאינטראקציה הזו ולתהליך היצירתי שעושים יחד בבניית הסרט. גם הרבה ממעצבי הפסקול הם כאלה – עובדים יחד עם הבמאי ובעצם בונים את הפסקול יחד. אני יכול להבין את זה אבל אני קצת הפוך, ולפעמים אני משלם על זה מחיר כבד. למרות שאני מפחד להישמע יומרני מדי כאן, אגיד בכל זאת – אני מרגיש שאין לי את החופש האמיתי לעשות מה שאני רוצה כשיושב לידי מישהו, ואני ממש לא מדבר על שליטה או על רצון לעשות את הדברים לבד. אני פשוט כל הזמן מרגיש את העיניים והאוזניים שלו או שלה. אני יודע שכשאני עובד לא לבד, אני עובד אחרת. אני יותר מדי דופק חשבון. אני מחפש למשל בספריית אפקטים סאונד של מנוע של אוטו, ומתחיל לעבור על האפשרויות. ואז אחד האפקטים שלחצתי עליהם משמיע צליל של דלת מכונית נטרקת, לא מנוע. בחדר שומעים מין פאף כזה והבמאי מיד שואל: "למה אתה צריך סאונד כזה?!" אז אני עונה בהתגוננות "…לאלא צריך אותואני במקרהזו טעות…". עצם זה שאני צריך לתת דין וחשבון, גם אם הוא לא באמת דורש את זה, גורם לי להרגיש שאני כל הזמן צריך להסביר מה אני עושה, זה מאט אותי ובעיקר גורם לי לעבוד אחרת. להיות יותר מדויק, פחות להתפרע, פחות להפתיע את עצמי – והתוצאה היא פחות חופש. כשאני עם עצמי אני יכול לסבול הכל, לעשות שטויות, לעוף ולא לדפוק חשבון לאף אחד. בסוף אני בטח אזרוק חלק גדול מהניסיונות ואחזור למשהו שהוא יותר הגיוני, אבל כשיושב לידי מישהו, אני מרגיש שאני מראש צריך להיות יותר מבוגר ואחראי. ולמרות כל זה, למדתי בזמן האחרון לשתף את הבמאים בשלבים קצת יותר מוקדמים – יש בזה גם הרבה יתרונות מבחינת היעילות ועמידה בלו"ז צפוף, ומובן שההפריה ההדדית שמתאפשרת, גם היא יכולה לקחת את הפסקול למקומות מאוד מעניינים

אתה תמיד טוען – "אני לא טכנאי, לא איש של כפתורים".

״יש לי הרבה מאוד רגעים שזה מפריע לי שלא למדתי אף פעם סאונד בצורה מסודרת. למרות שכנראה לא יכולתי ללמוד סאונד, כי כדי ללמוד להיות מה שנקרא סאונד אנג'ניר צריך להיות אלקטרונאי קטן, צריך להבין באמת כל מיני נוסחאות מתמטיות

ואתה נרתע מזה כי…?

״יש לי 8 בבגרות בשלוש יחידות מתמטיקה וזה נס שאי אפשר לתאר אותו. כנראה בזכות איזה מורה למתמטיקה שהיה מעשן אתנו ג'וינטים בשמינית ודרך זה הגענו למשהו. זאת בכלל לא הייתה אופציה מבחינתי ללכת ללמוד סוג כזה של מקצוע

זה קשור לפחד מזה שלימודים כאלה יהרגו את היצירתיות? שאם תיכנס עמוק מדי מתחת למנוע בסוף תשכח איך נוהגים?

״יכול להיות. אבל זה בעיקר כי זה קצת משעמם אותי. זה מקום שאני לא מרגיש בו טוב מספיק, אולי קצת חסר ביטחון. יש לי כנראה איזה כישרון טכני, אבל הוא מאוד בסיסי

הראיון המלא יראה אור בקרוב בגיליון אוקטובר של ״תקריב״. ״תקריב״ יוצא בתמיכת פורום היוצרים הדוקומנטריים, קרן רבינוביץ ומפעל הפיס.

נושאים: בשוטף

3 תגובות ל - “איך מכוונים לתת מודע. ראיון עם זוכה פרס אופיר, אביב אלדמע, מעצב פסקול (פוסט אורח)”

  1. 28 ספטמבר 2014 ב - 19:49 קישור ישיר

    אלדמע אכן מרואיין כיפי וחכם

    http://srita.net/2011/11/14/sound-designing-with-aviv-aldema/

  2. 28 ספטמבר 2014 ב - 20:57 קישור ישיר

    אוף טופיק: הסרט החדש של דיוויד פינצ'ר, gone girl, יהיה סרט הנעילה בפסטיבל חיפה.

    משום מה זה עוד לא התפרסם בשום מקום למרות שזה מופיע באתר. אני תוהה למה הם כל כך מתעכבים עם היח"צ.

  3. 29 ספטמבר 2014 ב - 20:42 קישור ישיר

    ראיון מצויין.
    צריך עוד פוסטים כאלה, יאיר.
    ואגב, את השמועה על לוי אשכול, שמעתי בדיוק אותו דבר על צ'רצ'יל…


השאירו תגובה