18 נובמבר 2014 | 08:37 ~ 4 תגובות | תגובות פייסבוק

למה נעלם אלוהים מהקולנוע הישראלי?

תפילה לקולנוע ישראלי חדש. ״אושפיזין״

תפילה לקולנוע ישראלי חדש. ״אושפיזין״

באמצע שנות התשעים כתבתי טקסט שמייחל כבר לבואו של דור חדש של קולנוענים לקולנוע הישראלי. לגל חדש. חיפשתי יוצרים בני גילי, שאוהבים את הסרטים שאני אוהב, ושיוצרים סרטים ישראליים עם קצב אחר, עם חיבור אחר לקהל. זה לקח כמה שנים אבל זה הגיע. כמעט 20 שנה אחר כך, כשהקולנוע הישראלי כבר נראה מסודר בתוך עולם מגוון של סגנונות וז׳אנרים, אני רוצה להביע עכשיו משאלה חדשה: הגיע הזמן שהקולנוע הישראלי יתחיל להתמודד עם שאלות של אמונה. בשנות התשעים ביטאתי את משאלתי כשהתחילו לצוץ, באופן ספורדי, סרטים שהזדהיתי איתם – מ״שורו״ ועד ״קלרה הקדושה״, מ״שירת הסירנה״ ועד ״מסוכנת״. היו ניצוצות מזדמנים, ואני רציתי שזה יהפוך לעיקר. וכך גם עכשיו – מ״אושפיזין״ ועד ״המשגיחים״, מ״למלא את החלל״ ועד ״מקום בגן עדן״. סרטים מתחילים לגעת בנושאי אמונה, יהדות, דת ואלוהים. אבל לרוב זה עדיין נראה עיסוק מגזרי. הטראומה הישראלית מהיהדות מרחיקה את הקולנוע המקומי מאחד הדברים שהקולנוע הכי טוב בו: חוויה רוחנית. אנחנו חווים את זה שוב ושוב בסרטים הגדולים של העולם, אבל לא בישראל.

בגיליון הקודם של ״ליברל״, שעסק בשאלה ״מיהו יהודי״, ניסיתי להציג מודל של קולנוע יהודי. לאו דווקא דתי, אגב. קולנוע שעוסק באמונה, לאו דווקא בפרקטיקה. האם יש סיכוי שזה יקרה ותוך חמש עד עשר שנים זה יהיה המיינסטרים החדש בארץ?

הקולנוע הישראלי התגרש מהיהדות. או אם תרצו: לקולנוע הישראלי אין אלוהים

האם זה צירוף מקרים שהמערכה האחרונה של ״הסנדק״ מועתקת כמעט מילה במילה מספר מלכים א׳, פרק א׳? האם זה מקרי ש״ימים ברקיע״ מספר סיפור שכבר סופר על אברהם ושרה בספר בראשית (עובדה שכנראה חמקה מעל ראשו של מתרגם הסרט, שלא שם לב ששם הסרט לקוח מפסוק המופיע גם בספר דברים וגם בתהלים, ומקורו בעברית – ״כימי השמים״)? האם זה רק מופע אקראי שגורם לנו למצוא רמיזות לספר איוב ב״עץ החיים״ וב״יהודי טוב״? רוצים לחפש את סיפורי התנ״ך בקולנוע? אין לכם מה לחפש אותם בקולנוע הישראלי. הם יהיו בקולנוע הבינלאומי, ולרוב דווקא לא על ידי יוצרים יהודיים. סיפור משה רבנו ויציאת מצריים יקבל בשבועות הקרובים את הגרסה הקולנועית השלישית שלו, עם ״אקסודוס״ של רידלי סקוט, בשנה שבה כבר קיבלנו את הטקסט הקולנוע רב האמונה על תיבת נוח ב״המבול״. ובישראל? כמעט כלום. עד כדי כך שאפשר לשים על זה כותרת ברורה ונחרצת: הקולנוע הישראלי התגרש מהיהדות. או אם תרצו: לקולנוע הישראלי אין אלוהים.

אלוהים הוא אחת הדמויות הכי מרכזיות בתולדות הקולנוע. למדו את ההיסטוריה של הקולנוע ועד מהרה תמצאו את עצמכם בשיעור תיאולוגיה. אני עובר על רשימת הסרטים האהובים עליי בעולם, ומוצא ברובם, שוב ושוב, דיון אמוני. בין אם זה הבמאי הרוסי אנדריי טרקובסקי או הבמאי ההוליוודי סטיבן ספילברג, נדמה שאחד המרכיבים החיוניים להיווצרותו של אמן גדול (לפחות בקולנוע), זו היכולת שלו להתמודד עם השאלות הגדולות. ואין שאלה גדולה יותר בעולמנו מאשר ״יש אלוהים?״. שאלה שכל תשובה לה, על פי אמונתו של אדם, תגרור עוד ועוד תתי-שאלות שכולן ראויות להתמודדות אמנותית. קולנוע גדול, ולפי רשימת הסרטים הגדולים בעולם זו אינה רק דעתי, הוא – אם להשתמש במילותיו של הרמח״ל – זה שמברר ומאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו. אינגמר ברגמן, פרנסיס פורד קופולה, טרנס מאליק, לארס פון טרייר, קארל תיאודור דרייר, רוברט זמקיס, האחים כהן, ג׳יימס קמרון, מרטין סקורסזי. לא משנה מה היבשת ומה הז׳אנר, כולם עוסקים בזה. זה החומר שממנו בנויות יצירות מופת.

אבל לא בישראל.

האמת, לא צריך להיתמם. התשובה לשאלה ״למה?״ די ברורה, והיא בכל זאת עצובה. בשעה שהבמאי הבינלאומי יכול לעסוק באמונה שלו כסוגיה אמנותית/פילוסופית/רוחנית, כזו שתחבר יפה-יפה את האמנות עם האמונה (שהרי שתי המילים האלה נובעות ממקור משותף, שהקולנוע חושף יפה), בישראל למרבה הצער זהות אמונית הפכה לשאלה פוליטית. אצלנו אין ״מאמין״ או ״לא מאמין״ אלא ״דתי״ ו״חילוני״, שמתיישב עם קטבי ״ימין״ ו״שמאל״. ״אנחנו״ ו״הם״. הבמאים החילוניים לא עסקו באלוהים, והדתיים לא עסקו בקולנוע. החיפוש שלי אחר קולנוע ישראלי-יהודי-אמוני, מגיע גם מהכמיהה שלי לביטול החלוקה המיושנת (והנגועה בדעות קדומות) הקיימת בישראל בין מאמינים ושאינם מאמינים.

נקודת השבר – כמו הרבה נקודות שבר של הקולנוע הישראלי – היתה ב-1978. חזרתו בתשובה של אורי זהר היא שבעצם יצרה את המודל על פיו פעל הקולנוע הישראלי: חיי דת וחיי קולנוע לא יכולים לגור תחת קורת גג אחת. זהר, שהיה בין 1965 ל-1978 אחד היוצרים הכי פוריים בארץ, עזב את יפו, הלך ללמוד בישיבה בירושלים ובעצת רבותיו ניתק מגע עם עולם הקולנוע. המסר היה ברור: הקולנוע הוא עולם השקר, עולם החטא, עולם של אגו, סמים והרס עצמי, ומי שמחפש לעצמו אורח חיים רוחני, חייב לברוח ממנו כמו שאלכוהוליסט בורח ממשקה חריף. על פי התפיסה דאז, קולנוע הפך לעבודה זרה.

עד 1978 נדמה היה שעולם המסורת והאמונה דווקא מקבל תשומת לב. אפרים קישון (כמובן) יצר את המודל. ״סאלח שבתי״ הציג במרכזו אדם מאמין, שומר תורה ומצוות, שבסצינה מרכזית בסרט, מרים ראשו אל השמים וזועק בתפילה אל אבינו שבשמיים. הרבה לפני שרבי נחמן מברסלב הפך לכוכב הפופ של עולם האמונה ו״התבודדות״ הפך מושג שגם רוחניקים שאינם דתיים מוכנים לאמץ, קישון – שלמיטב ידיעתי היה גאה בזהות היהודית שלו, אבל לא עסק מימיו בתורה ומצוות ברמה האישית – הצליח לייצג יפה את מנגנון האמונה הפנימי. יחלפו ארבעים שנה בדיוק עד שב-2004 נראה שוב יהודי מאמין זועק אל אלוהיו ומבקש נס (ומקבל אותו) ב״אושפיזין״ של גידי דר ושולי רנד. בשנות הששים והשבעים ידעו מפיקי הקולנוע המסחרי שהקהל הרחב, המיינסטרימי, מסורתי יותר מהאליטה (החילונית), ודמויות מסורתיות צצו בסרטים שנעשו על ידי חילונים גמורים. מ״שני קונילמל״ (סרט על חסידים בשטעטל שנעשה על ידי שחקני תיאטרון שכנראה מעולם לא ראו אדם דתי), עבור בחכם חנוכה ב״חגיגה בסנוקר״, דרך ״משפחת צנעני״ ועד לשיר ״כולנו יהודים״ ב״קזבלן״. זאת בשעה שהבמאים שניסו להביא את אירופה לקולנוע הישראלי וליצור סרטי איכות ספרותיים עסקו בעיקר באנשי אקדמיה קרירים ומתוסכלים, שעיסוק באמונה רחוק מהם, בסרטים כמו ״מיכאל שלי״ או ״איריס״. אורי זהר, אולי היוצר הכי מחפש דרך וזהות בתולדות הקולנוע הישראלי, זגזג בין הקצוות כשביים ב-1968 מצד אחד את ״שלושה ימים וילד״ (איש אקדמיה מנוכר בירושלים) ומיד אחריו את ״השכונה שלנו״ (משפחה מסורתית ביפו). בדומה לו, גם אפרים קישון – האנתרופולוג הגדול של הישראליות – ידע לתאר את הצבר החילוני החצוף ב״ארבינקא״ באותה מידה של נאמנות לזו כשהוא תיאר את המזרחי המסורתי מיפו ב״השוטר אזולאי״. אגב, בין ״השוטר אזולאי״ מ-1972 ועד ל״המשגיחים״ מ-2012, לא נראתה על מסך הקולנוע הישראלי סצינה שבה הגיבור מניח תפילין. אחת הפעולות הפולחניות הבסיסיות ביותר בחייו של גבר יהודי, אבל שהקולנוע הישראלי שכח מקיומה.

״המשגיחים״

״המשגיחים״

במקביל, במהלך שנות השבעים והשמונים, ניסתה החברה הציונית החילונית להעלים ולהשכיח את אלוהים ואת כתבי הקודש, ולהשאיר אותם אך ורק בתחום השיפוט של הדתיים. כמי שגדל במערכת החינוך הלאומית של אותן שנים, וכמי ששולח את בנותיו לאותה מערכת כיום, לאלוהים אין דריסת רגל במערכת, או לאמונה, או לכל דבר שעשוי להיראות כמו פרקטיקה דתית חס ושלום. מנהגים? כן. תפוח בדבש, חלה לשבת, סופגניות בחנוכה. אבל מצוות? השם ירחם. שיעורי תורה נלמדים כמו שיעורי פולקלור והיסטוריה, ומדלגים על כל פסוק שעוסק במצוות (את ספר ״ויקרא״ אף תלמיד בית ספר ממלכתי בישראל מעולם לא למד). ולוח השנה עובר שכתוב – ל״ג בעומר, כך שיקרו לנו, מציין את מרד בר כוכבא ולא את הילולת רבי שמעון בר יוחאי. לכן, בתום 12 שנות לימוד, התלמיד הישראלי הממוצע בקיא יותר באו. הנרי, הנרי מילר וגי דה-מופסן מאשר בפנחס בן אלעזר. וכך, בהדרגה, הלכה היהדות ונעלמה מהתרבות הישראלית, ובעיקר הקולנוע – שבשנות השמונים הפך הומוגני לחלוטין: נשים, מזרחים וערבים כמעט ולא ביימו סרטים בארץ, אז בוודאי שגם לא דתיים. וכך, אם נעשו קצת סרטים העוסקים בעולם התורה, אלה היו סרטים על דתיים, אבל לא מאת דתיים. הבולט שבהם, והמאפיין אותם, היה ״קדוש״ של עמוס גיתאי. סרט שמבקר את החברה החרדית ואת יחסה לאשה, על פי דעתו של הבמאי, ועושה זאת תוך שהוא למעשה מתעב את גיבוריו.

שינוי מסוים ומבורך הגיע בשנת 2000 עם ״ההסדר״ ועם כניסתו של יוסף סידר לזירת הקולנוע הישראלי. לראשונה, במאי שמגיע מהמגזר הציוני-דתי מייצג את החברה ממנה הוא בא. עם ביקורת רבה, אבל גם עם אמינות ואמפתיה. שנות ה-2000 הביאו שינוי מסוים באופן שבו עולם הדת מיוצג בקולנוע ובטלוויזיה, לא מעט בזכות הפעילות של קרן גשר (ובהמשך, קרן אבי חי), שלקחו על עצמן לשבור את ההגמוניה המוצגת על המסכים בישראל. סדרות על דתיים וחרדים שטפו את מסך הטלוויזיה (אני יודע, הייתי חלק מהגל הזה, עם ״קטמנדו״, סדרה על שליחי חב״ד בנפאל שהייתי שותף ליצירתה).

במקביל, תנועת התשובה החדשה הציגה אלטרנטיבה לדרך שבה בחר אורי זהר בשנות השבעים – אולי כי הוא חזר בתשובה לישיבה ליטאית, ותנועות התשובה החדשות מבוססות באופן מובהק על דרך החסידות. ראשון היה שולי רנד, שבהשראת רבו, הרב שלום ארוש, הבין שהאמנות אינה עומדת בסתירה לאמונה, אלא היא כלי בעלת עוצמה לביטוי שלה. רנד פנה לתיאטרון, לקולנוע ולמוזיקה, ובכולם הוא הפך להיות כוח מניע ומשפיע על בעלי תשובה שגילו שאפשר להיות אנשים מאמינים, וגם אמנים, אבל גם לחדור לתוך המיינסטרים ולא להישאר מתויגים בתור אמנים סקטוריאליים. נדמה שכמות שומרי התורה והמצוות מבין זמרי וזמרות ישראל במצעדים השנתיים הולכת וגדלה.

אבל עדיין, אני חייב לומר, זה לא זה. זה עדיין סרטים על דתיים. אמנם, בחידוש שהפעם הם נעשים על ידי דתיים. המבט הוא פנימי, לא חיצוני. ואמנם, סרטים כמו ״אושפיזין״, ״המשגיחים״, ״פלאות״ ובמידה מסוימת גם ״למלא את החלל״, מציעים דיון מעניין למדי בנושאי אמונה. אבל עדיין, אלוהים נפקד. אכן, הוא אל מסתתר, גם בקולנוע הדתי והחרדי.

הקולנוע הפך אותי לאדם מאמין הרבה לפני שהייתי אדם מאמין. שנים לפני שהתחלתי לדמיין בכלל שיבוא יום ואניח תפילין כל בוקר ואצום ביום כיפור, סרט כמו ״קונטקט״ של רוברט זמקיס הרעיד את נימי נשמתי. לכאורה, סרט מדע בדיוני – ועוד כזה שמבוסס על ספרו של אחד האתיאיסטים הגדולים של המאה ה-20, קרל סייגן. ובפועל, סרט מופלא על אמונה ומדע, ועל הכמיהה לאבא. את הסרטים האלה אני מחפש. את ״מטריקס״. את ״סטאלקר״. את המטאפורות ואת המשלים לקיומה של מציאות שלמה שנמצאת מחוץ לטווח חושינו, ושהדרך היחידה ליצור איתה קשר היא על ידי האמונה. סרטים המכילים מושגים רבים מתוך תורות רוחניות – מהקבלה ועד לבודהיזם – מבלי שיהיה בהם אפילו איש דתי אחד, על המסך או מאחוריו. או סרטים שנראים ונשמעים כמו סיפורי מעשיות משנים קדמוניות, שמכילים בתוכם הרהור עמוק על מהות הנשמה. אותה נשמה שממנה יוצר האמן את האמנות שלו. האמן שבורא עולם ושולט בדמויותיו, ומקפיד שבעולם שהוא בורא לא יהיה שום דבר מקרי, שלכל אלמנט דרמטי יהיה תכלית, ואז – מתוך כוח ההתבוננות – אולי יבין שכשם שהוא בורא עולם, כך אולי, יש סיכוי, מי יודע, שגם הוא נברא, וגם לו יש יוצר, מישהו שאחראי על תסריט חייו ושאין בסיפור הזה שום אלמנט מקרי, רנדומלי ואין בחיים שום פרט שאין בו תכלית.

הרי עולם הדרמה, בתיאטרון ובקולנוע, עסוק בכל כוחו ליצור בנו את השהיית האי-אמון. זה המושג הראשון והבסיסי בלימודי דרמה: Suspension of disbelief. מושג מרתק בעיניי: השהיית האי-אמון. מטרת הדרמה היא ליצור לנו אשלייה של מציאות שתגרום לנו להאמין במה שאנחנו רואים. מי שטבע את המושג הזה הבין נכון שמחוץ לאולם הקולנוע אנחנו חיים את חיינו במצב של אי-אמון. כלומר, בציניות. אנחנו לא מאמינים בכלום, לא מאמינים באף אחד, חושדים בכל. ציניים. בקולנוע, לעומת זאת, כולנו מאמינים. בחיזרים, ערפדים, שדים, רוחות רפאים, אנשי זאב, מלאכים וגם באלוהים. אבל מרגע שאנחנו יוצאים מהקולנוע אנחנו חוזרים למצב האי-אמון (או אי-אמונה) שלנו. הקולנוע נותר בית המקדש האחרון שלנו, המקום היחיד בו אפשר לתרגל את שריר האמונה והדבקות. בקולנוע, כולנו אורתודוקסים, הנמצאים באקסטזה דתית ובהתעלות רוחנית. החידוש בחיי היה כשהשריר הזה התחיל לפתע לפעול גם מחוץ לקולנוע. ולכן, החילוניות המובהקת של הקולנוע הישראלי – גם כזה הנעשה על ידי דתיים – התחילה להציק לי. למה כדי לחוות ריגוש רוחני בקולנוע אני צריך לפנות לבמאים שבדים, סובייטים, דנים או אמריקאיים? למה כדי לשמוע פלפול מוסרי טוב, על עולם שיש בו – או אין בו – שכר ועונש אני צריך לצפות בסרט מדע בדיוני?

אבל החריגים מתחילים לצוץ. ״מקום בגן עדן״ של יוסי מדמוני היה כמעט כל מה שרציתי מסרט ישראלי. סוף סוף. סרט על אמונה או על היעדרה, מאת במאי שהעולם היהודי ללא ספק מרתק אותו, בלי קשר לסטטוס הרוחני/האמוני שלו. הקולנוע הוא כלי לבדיקה, לבירור, להרהור, בלי קשר להגדרות הזהות של הבמאי בספקטרום הדתי. כי הרי לא צריך להיות דתי כדי לעשות סרט על אלוהים. למען הסר ספק: גם כשבמאי אתאיסט כמו וודי אלן עושה סרט, זה מרתק בעיניי, כי למרות שהוא מצהיר על אי האמונה שלו, סרטיו עוסקים בלי הרף בשאלה האם יש אלוהים והאם יש משמעות לחיינו ולקיומנו (ושכר לפעולותינו). אתה לא באמת אתאיסט אם זה כמעט כל מה שמעסיק אותך בסרטיך. ובהתאם, אחד הסרטים הכי רוויי אמונה שראיתי בישראל הוא ״חופשת קיץ״ של דוד וולך (סרט שנקרא במקור ״אבינו מלכנו״, לפני שמפיקיו ניסו לטשטש את הדתיות שבו והחליפו לו את שמו). הרבה לפני ״אפס ביחסי אנוש״, ״חופשת קיץ״ היה הסרט הישראלי הראשון שזכה בפרס הראשון בפסטיבל טרייבקה. אולי תשתוממו: ״חופשת קיץ״, שנעשה על ידי דוד וולך, חרדי לשעבר שחזר בשאלה והפנה עורף כועס מאוד לעברו הדתי, הוא סרט מלא זעם. יהיו שיגידו שהוא אף סרט כופר. אבל אני חושב ההפך: אני חושב שזה סרט גדוש באמונה, סרט שמבין שיש דין ויש דיין, אבל לא מבין למה. תחושת חוסר הצדק של ההשגחה האלוהית שנראית אכזרית וקפריזית לעינינו האנושיות, היא סוגיה שהאמונה מנסה להתמודד איתה, אבל הרגש ממאן להשלים איתה. כמעט כל סרטיו של ברגמן עוסקים בדיוק בזה. בזעקה כועסת כלפי אלוהים. אבל אי אפשר לזעוק בכעס כלפי מי שאינך מאמין שהוא שם. גם ״מקום בגן עדן״ וגם ״חופשת קיץ״ צולמו על ידי אותו צלם, בועז יהונתן יעקב, חסיד חב״ד וצלם עילוי. ואולי האמונה נמצאת שם, בתמונה ולא במילה, בתחושה ולא בנימוק. בדבר האבסטרקטי והטרנסצנדנטלי שניתן לחוש ואי אפשר להסביר.

אז מה אני מחפש? קולנוע על אמונה, במדינה שבה נדמה שענייני אמונה – או אי-אמונה – הם הדבר שהכי מעסיקים אותה בכל רגע. אני לא מחפש קולנוע על דתיים, ולא קולנוע על מצוות. כל עיסוק קולנועי בסממנים החיצוניים של היהדות נראים לי הסחת דעת, עיסוק בתפל ולא בעיקר. והאמת היא, שפה ושם ניתן למצוא אותם בסרטים ישראליים. הזהות היהודית כפי שעוצבה על די הציונות נמצאת בקולנוע. יש שואה (״הקיץ של אביה״), יש שאלות זהות יהודית וזיקה למקום (״מעבר לים״ של ינקול גולדווסר), יש תחלואי הממסד וההלכה (״אני אוהב אותך רוזה״, ״קדוש״, ״אלף נשותיו של נפתלי סימנטוב״, ״גט״, אפילו ״מדורת השבט״). הכל נראה לי קטן. לא את הפרקטיקה אני מחפש.

לפני כחמש שנים התחלתי ללמד בבית הספר לקולנוע ״מעלה״, שרבים מתלמידיו דתיים (ובהדרגה, גם יותר ויותר חרדים – סטודנטים לקולנוע דתיים, ניתן למצוא בשנים האחרונות במספרים הולכים וגדלים גם בסם שפיגל). הייתי סקרן מהנעשה במעלה, כי קיוויתי שאנשים שבאים מרקע תורני ובוחרים בקולנוע, במקום ברבנות, ודאי יהפכו לטרקובסקי, לדרייר, לברגמן. אבל לא. גם שם מצאתי סרטים שאם הם בכלל עוסקים בדת, הם מתמקדים במה שנראה לי זוטות הדת: הלכות נידה, פריה ורביה, קשיים בישיבה.

שוקי בן נעים, תסריטאי (יוצר הסדרות ״אורים ותומים״ ו״נויורק״) ומורה לקולנוע במעלה ובסם שפיגל, אומר לי שאני צודק, אבל עם זאת, טועה לחלוטין: ״בגדול אתה צודק בהנחה שעד לאחרונה היתה רתיעה גדולה של יוצרים דתיים מעיסוק בתיאולוגיה בכלל ושאלת האל בפרט,״ הוא אומר. ״זה קשור לעובדה שיוצרים דתיים ניסו להשתלב בסביבה תרבותית חילונית ולא רצו להיחשד כמטיפים ולעשות יצירות שיתויקו אוטומטית כקלריקליות. לכן, הדור הראשון של היוצרים הדתיים יצר בראש ובראשונה במסגרת הז׳אנר של ׳דוסים כבני אדם׳. קודם כל רצו להבהיר שמדובר בסובייקט ראוי לייצוג, וניסו להרחיק אותו מהסטריאוטיפים. דווקא בגלל זה הפרקטיקה הדתית נדחקה לשוליים. אני חושב שבשנים האחרונות יוצרים דתיים, ואני בתוכם, זיהו שההדחקה של האספקטים האלה יצרה גם היא סוג של עיוות כי היא לא נתנה ביטוי לחלקים מהותיים בנפש של האדם המאמין והאופן שבו הוא חווה את העולם.״

אבל אתה שוב מדבר איתי על סרטים על הלכה וקיום מצוות. לשם הקולנוע הדתי הולך? אותי לא מעניין לראות דרמה על הלכות מוקצה או הוצאה מרשות לרשות בשבת, אלא קונפליקט רוחני שעוסק בדבר הרבה יותר גדול מזה.

״הלכה היא לא רק אתוס, היא עיסוק בדבר ה׳. לכן היא בהחלט יכולה להיות מצע לסאבטקסט תיאולוגי. אני, למשל, ניסיתי ב׳אורים ותומים׳ (ואפילו ב׳נויורק׳ במגבלות הז'אנר) להראות איך הקוד ההלכתי, התורני, הוא גם עמדה ביחס לאלוהים ולעולם וזה בהחלט משהו שאני מנסה לחדד אצל תלמידים שבאו עם המטען הזה ומיד זורקים אותו לעליית הגג כי הם חושבים שזה לא רלוונטי או מטיפני. הקולנוע שאתה מחפש (ברגמן, טרקובסקי) נעשה מתוך המסורת הנוצרית. בגדול, הנצרות דחתה את הפרקטיקה של ׳קיום מצוות׳ לטובת דיבור ישיר על אלוהים ואל אלוהים. וזה לא מקרה שהדוגמאות הבולטות של קולנוע רוחני ואמוני בישראל מגיעות מאנשים כמו שולי רנד ומני יעיש. כי כחסידי ברסלב, גם הם מגיעים ממסורת של דיבור ישיר אל האל ועליו.״

גם הרב מרדכי ורדי, ראש מגמת התסריטאות ב״מעלה״, ומי שמלמד לא מעט קורסים העוסקים בקולנוע רוחני ואמוני בעולם, חושב שאני בעצם מחפש קולנוע נוצרי: ״אלוהים שלנו לא מצטלם טוב. גם אצל האיראנים קשה למצוא את זה, כי גם האל המוסלמי חסר גוף. אצל הנוצרים זו חגיגה ראויה לקנאה מהזווית הקולנועית.״

ובן נאים מסכם את הדיון במסקנה, שכולנו כנראה בסופו של דבר מחפשים את השלב הבא של הקולנוע הישראלי, בין אם זה קולנוע רוחני או קולנוע העוסק בפרקטיקה הדתית, או בשילוב ביניהם: ״המודל ההלכתי היהודי שונה כל כך מהמודל הנוצרי שהיווה תשתית ליצירות הרוחניות של ברגמן וטרקובסקי, שצריך למעשה להמציא שפה קולנועית חדשה שתשכיל לשקף את המימד הרוחני בפרקטיקה. אנחנו, וגם אני, עדיין מגששים ומגמגמים בתהליך״.

פורסם בגיליון הנושא ״מיהו יהודי״ של כתב העת ״ליברל״, אוקטובר 2014

נושאים: בשוטף

4 תגובות ל - “למה נעלם אלוהים מהקולנוע הישראלי?”

  1. דיסקו 18 נובמבר 2014 ב - 12:50 קישור ישיר

    עוד נקודה חשובה בנושא: בשיעור הראשון שהיה לי ב"מעלה" {גילוי נאות, למדתי במעלה…} , הרב סבתו, הסופר, ניסה להביא טענה מעניינת : אין קולנוע יהודי, ולא יכול להיות כזה. וניסה להסביר למה:
    הדת הנוצרית, היא איקונית במהותה. היא מקבלת סמלים, ויזואליה וכל דבר שאפשר לראות. לכן, היא מצטלמת מצויין. היוצרים שלה פשוט יונקים את זה.
    אבל, הוא ממשיך ואומר, היהדות היא קודם כל טקסטואלית.
    קודם כל עולם של אותיות ומילים. כמעט אין ויזואליה. וגם כשיש, יש ויכוח אם היא בעייתית או לא. {ולכן, אולי תמצא כמות הרבה יותר גדולה של תסריטאים, מחזאים וסופרים יהודים. אנשי מילים..}
    עד כאן זו הטענה שלו, ואולי זה שורש העניין.

    ונכונים הדברים שלך, שיש לנו רתיעה מאלוהים. מההתעסקות בו. אצל הישראלי, אלוהים אוטומטית מתפרש כחבר מפלגת ש"ס או אגודה. ולכן, קשה מאד מאד לדבר עליו. זה שדה מוקשים. ולכן, הרוב נמנע מכך.

    ואתה צודק, וגם בן נעים צודק, כשהוא מדבר על הקולנוען הדתי היום בישראל. הוא קודם כל נלחם על חייו. הוא מכבה שריפות : ולכן הוא קודם כל ירצה להשתלב. או לדבר על הבעיות של היום. אין מספיק אורך נשימה כדי להתעסק בדברים שמעבר.
    אבל אולי זה עניין של זמן, וסדר חשיבות. אולי צריך לטפל בהתקף לב של החולה כדי שלא ימות, ואחר כך להתחיל לדבר איתו על תזונה נכונה….
    לא יודע.
    בכל מקרה, מעניין מה שכתבת.
    בשורות טובות

  2. אורי3 18 נובמבר 2014 ב - 21:18 קישור ישיר

    אל תחכה שאחרים יבואו ויעשו קולנוע יהודי על אמונה, תעשה בעצמך. למה לא?

  3. איתי 18 נובמבר 2014 ב - 22:26 קישור ישיר

    אתה מדבר על קולנוע רוחני כאילו הבעיה היא היעדרו, כשהוא בעצם סימפטום של בעיה הרבה יותר גדולה – העוני הרוחני והאינטלקטואלי של היוצרים בישראל. האם רק עיסוק באמונה חסר, או שבכלל עיסוק בעולם פנימי הוא משהו שנעדר מהקולנוע בישראל? 90% מהסרטים עוסקים בחוץ, בקולקטיבים – משפחה, צבא, חברה, פריפריה, מגזרים (לרבות המגזר הדתי). האינדיבידואל נעדר באופן כמעט מובהק מרוב הקולנוע הישראלי לדורותיו (הוא הבליח קצת בסוף שנות השישים ושנות השבעים, אבל לעתים באמת רק כחיקוי חיוור של מודרניזם אירופאי). אתה רוצה יוצרים כמו טרקובסקי וברגמן, אבל מאיפה בדיוק הם יצמחו? בכלל, אני טוען שאין אוטרים בקולנוע הישראלי היום. יש יוצרים עם שפה קולנועית לא שגרתית, יש כאלה שמבינים דרמה, יש כאלה שתופסים את הסביבה החברתית שבה הם חיים באופן מאוד מדויק, אבל אין אף יוצר בעל אמירה עקבית שמחדד אותה מסרט לסרט וניתן למצוא המשכיות אמיתית בגוף היצירה שלו, וחשוב מכך, מבט אל הנפש שלו (שוב, מבין אלה שפעילים כיום). קולנוע כביטוי של מצבים נפשיים הוא הנעדר הגדול בישראל, וכשנעשים סרטים בכיוון הזה הם לרוב לוקים במנייריזם אמנותי שמתאר קלישאות של ניכור ותלישות ולא נפש מורכבת ואנושית. על קולנוע לירי בכלל אין מה לדבר. לדעתי כל ההילולה סביב ה"רנסנס" של הקולנוע הישראלי תמיד התעלמה מהחסרונות האלה, והסימפטום שתיארת במאמר הזה הוא רק פועל יוצא אחד מני רבים שלהם.

  4. סשה אגרונוב 25 נובמבר 2014 ב - 2:30 קישור ישיר

    מזדהה מאוד עם הכמיהה שלך לקולנוע על אמונה, עוד משנה ב' בסם שפיגל כשהתחלתי במקביל לקולנוע ללמוד יהדות וגיליתי את האוצר הגנוז, חשתי צורך ביווצרות של גל חדש, אוונגרדי, פורץ מוסכמות בוקלונע הישראלי ובכלל. קולנוע שלא רק מדבר על האמונה, אלא גם בונה מיזאנסצנה, בוחר זווית צילום ועדשה, עורך ומרכיב את הסיפור בדרך ייחודית, "יהודית" ומהפכנית.
    אני מתכוון לכך שלא רק הנושא אלא גם השפה הקולונעית, התחביר והדקדוק יכולים לינוק וללהתחדש ולהתבסם במקורות הקדומים, המרתקים, הייחודים לתרבות היהודית. רב קוק למשל, דיבר על אומנות המודרנית כמי שיכולה להרחיב את גבולות הדמיון האנושי ולחדש את התרבות הנבואית(החדשה).
    לא קולנוע "דתי" עם שחקנים חובשי כיפות, ולא לקולנוע אימוני, אלא קולנוע ישראלי חדש שיינוק גם מתורת המונטאז' של אייזנשטיין וגם מפליני וגם מרב קוק ותורת הקבלה, קולנוע שחובק את כל מה שהצמיחה התרבות האנושית ויחד עם זאת מדבר בקול ייוחדי ישראלי יהודי ואוניברסלי, קולנוע קדם נבואי.


השאירו תגובה