22 ינואר 2015 | 02:25 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

"הגננת״, ביקורת

"הגננת״ של נדב לפיד

ילדותו של אמן. "הגננת״ של נדב לפיד

נדב לפיד הוא, כרגע, הבמאי הישראלי הכי קרוב לזכייה בדקל הזהב בפסטיבל קאן. אחרי זכייה בפסטיבל לוקרנו עם סרט הביכורים שלו, ״השוטר״, איתו הוא המשיך גם לפסטיבל ניו יורק, ואחרי ש״הגננת״, סרטו השני, הוקרן בשבוע המבקרים בפסטיבל קאן (ומשם נדד ברחבי העולם), ואחרי שכבר פורסם שסרטו השלישי של לפיד יהיה סרט בשם ״מיקרו רובר״ (או ״מילון כיס״ בעברית), שיהיה הפקה צרפתית – נדמה לי שלפיד נע כעת על המסלול שבו נעו לפניו יוצרים כמו מיכאל האנקה או נורי בילגה ג׳יילאן, שהצליחו לעבור מסרט לסרט עמוק יותר ויותר אל תוך העולם הפנימי שלהם, אבל במקביל גם רחב יותר אל תוך עולם קולנועי אירופי, שקולע בול למה ששופטי קאן מחפשים. אין כאן ציניות מצד היוצרים, או ניסיון לחנופה, אלא באמת ראייה קולנועית אסתטית אלטרנטיבית, שחבה את קיומה למאסטרים של המודרניזם, ובמקביל יוצרת סגנון ייחודי להם. ולפיד, רגע לפני גיל 40, נמצא כרגע בחוד החנית של ההתרחשות הקולנועית האירופית. שני סרטיו חבים המון לאלה שקדמו לו – האנקה, בהחלט, ב״השוטר״ הרגשתי גם את קרלוס רייגדאס כמושא השראה, אבל גם גודאר וריווט נוכחים שם – ובה בעת לפיד גם מצליח לחצוב נתיב חדש, לגמרי משל עצמו, של ביטוי קולנועי. ״השוטר״ ו״גננת״, על הדמיון והשוני שביניהם, הן יצירות שראויות מאיתנו לתשואות אמנותיות גם אם לא היו תוצרת ישראל (ומזל שהן מישראל, כי אם הן היו מצרפת, גרמניה או מקסיקו, אין סיכוי שהן היו מופצות מסחרית בארץ, לא כל שכן ב-20 עותקים). לפיד ברא כאן אוונגארד קולנועי אמיתי, כזה שיהיה מושא לחיקוי בקרב יוצרים צעירים מהעולם שיגדלו על סרטיו. בצרפת, שם זכה ״הגננת״ להצלחה מסחרית גדולה (כסרט ארט האוס), כבר מעריצים את זה. ובישראל? ובכן, אני סקפטי. הקהל הישראלי הרחב הוא קצר סבלנות לאקספרימנטליות צורנית (זה לא תמיד היה ככה, אגב). אי שם בעתיד, אחרי הזכייה בקאן, בסרטו החמישי או השישי, כשיערכו לו רטרוספקטיבה בסינמטקים המקומיים, הקהל הרחב ילמד אולי להעריך את היוצר שהמבקרים המקומיים הריעו לו בזמן אמת.

מה חשבו שאר מבקרי הקולנוע הישראליים על ״הגננת״? ראו בטבלת המבקרים של ישראל

בתור מי שחוזר ומבקש מתעשיית הקולנוע המקומית שתידרש בראש ובראשונה ליצירת סרטים שהקהל המקומי רוצה לראות, אני גם נושם לרווחה כשמישהו בקרנות הקולנוע יודע לזהות יוצר כמו לפיד וסרט כמו ״הגננת״, סרט שלא יירשם כמביא קהל במולדתו, אבל ייזכר כאחת היצירות הבולטות שנעשו בארץ. הקולנוע הישראלי צריך שלאגרים, אבל הוא גם חייב יצירות מופת. ו״הגננת״ ממלא היטב את הרובריקה הזאת. סרט מתפקע מרוב רעיונות תימאטיים וצורניים.

בהשוואה ל״השוטר״, נדמה ש״הגננת״ הוא סרט נגיש יותר בצורתו העלילתית, הוא לפחות קל יותר לתמצות. זהו סיפורו של ילד בן 5 (בגילומו של אבי שניידמן, אולי בן ה-5 הכי מהורהר בקולנוע הישראלי מאז שי אשרוב, שגילם את הילד ב״שלושה ימים וילד״ של אורי זהר), שמתגלה כמשורר בעל יכולת כתיבה מורכבת ועמוקה מכפי גילו (את השירים בסרט כתב לפיד עצמו כשהוא היה בן 5 ו-6, כך שהסרט מכיל אלמנטים אישיים). הגננת שלו (בגילומה של שרית לארי, שחקנית לשעבר שהפכה לאשת אקדמיה וכעת חוזרת למשחק בסרט הזה), השואפת להיות בעצמה משוררת, לוקחת אותו תחת חסותה (בתור גננת, היא רוצה לגדל אותו ולגונן עליו), ומנסה ללמד אותו מה זו שירה ומה זו אמנות. הקשר בין הגננת ובין הילד הולך ונהיה קודר ומטריד ככל שהסרט נמשך.

כדי להבין את הבחירות הצורניות של לפיד, כדאי לדמיין איך היה נראה הסרט הזה אם היה מפיק אמריקאי קונה את זכויותיו להפקת רימייק. בתחילת הסרט אנחנו רואים את הילד נכנס למעין טראנס – הוא צועד הלוך ושוב, כמו באופן אוטומטי, ברגע שמוחו מייצר שיר אותו הוא פולט כמעט בלי מודעות, וכשם שזה יוצא כך זה נעלם, הילד לא יודע לחזור על שיריו לאחר מכן. בסרט אמריקאי זה יהיה תחילתו של סיפור רפאים. ישות על טבעית השתלטה על גופו של הילד וכופה עליו שירה. בידיו של לפיד זו אכן קללה שאחזה בילד, אבל זו קללת השירה. אמנות שאיש סביבו לא מבין (כולל רוב צופי הסרט). הגננת מבינה שהילד מדבר שירה, עבור אביו זה כמו ג׳יבריש, טיק שהילד צריך ללמוד להיגמל ממנו.

רימייק אמריקאי, אם יעשה, יהפוך את סוף הסרט, לדרמת מתח מורטת עצבים. או לסרט מסע/מנוסה בסגנון טרנס מאליק. אבל לפיד מנקה את הפיוט מהפריימים שלו, משאיר אותם ערומים וחסרי רחמים, ושולח את הגננת ואת הילד למסע קצר וחסר תוחלת אל המקום שבו השירה מגיעה כדי למות.

״השוטר״ היה סרט ביכורים מבריק כי לפיד השכיל למשוך את תשומת לב הסינפילים עם מבנה קולנועי קיצוני ולא שגרתי: הוא חילק את סרטו לשני חלקים שווים באופיים, וסיפר שני סיפורים, על שתי קבוצות של דמויות, שלכאורה אין קשר ביניהן, עד לסצינות הסיום. מצד אחד השוטרים, מצד שני הרדיקלים הצעירים שחולמים על מהפיכה חברתית. לכאורה שני חלקי הסרט כנגד שני חלקי האדם הנמצאים בקרב תמידי ביניהם: הצד הגופני מול הצד הנפשי. הפיזי מול המצפון. בפועל, שתי התבוננויות בשתי קבוצות המוקסמות מכוח ומכוחניות, ושמצמידות אידאולוגיה להיקסמות הזאת.

״הגננת״ הוא סרט לכאורה קלאסי יותר בכתיבתו (התסריט פותח במחזור הראשון של חממת התסריטים של ירושלים), אבל מבט מקרוב מגלה שהמבנה המפוצל של לפיד נמצא גם כאן, אבל כאן המתח בין הצדדים, הדיכוטומיה שבתוכה פועלות הדמויות, נמצאת לא רק בתוך כל סצינה וסצינה, אלא גם בתוך כל דמות ודמות. כל דמות היא דבר והיפוכו בסרט, לכן יש משהו מסעיר בסרט, כי כל שרטוט של מהלך תימאטי, מכיל בתוכו גם את המהלך ההפוך. יש כאן, למשל, את הערצת השירה, אבל גם את הבוז לה. זה סרט על אמנות, ועל אמנות גבוהה, מאת יוצר שגדל בתוך סביבה של אמנות גבוהה (הוריו של הבמאי הם הסופר חיים לפיד ועורכת הסרטים ערה לפיד, שגם ערכה את סרטיו של בנה), שלמד בפריז, שחונך בסביבה שדורשת ממך לייצר יצירות מופת (או לכתוב שירה בגיל 5), והיוצר משתף פעולה עם הדרישה הזאת, אבל יש בסרט גם רתיעה עזה מכל העולם הזה, ומהזיוף שבו, העמדת הפנים, וגם היומרנות. הילד במרכז הסרט גדל בחממה הפוכה: אביו הוא בעל מסעדה, איש עסקים שאין לו כוח או סבלנות לאמנות, בעיקר כי הדרך המהירה לחיי עוני, תלות ורחמים עצמיים. המסעדה מייצגת את הצד של צרכי הגוף, האוכל. האיש שמייצג את הצרכים ואת התאוות מבטל את אספירציות הנפש של בנו.

הנה סצינה קצרצרה וחשובה מתוך הסרט שעוסקת בדיוק בנקודה הזאת, על כך שישראל (או תרבות המערב של המאה 21) אינה סבלנית לאמניה:

המעניין בסצינה הזאת הוא שרגע לפני שהאבא (בגילומו של יחזקאל לזרוב) מתחיל את נאום השנאה שלו כלפי אנשי הספרות, הוא עוצר, ניגש למערכת השמע, ומנגן את ״בואי נלך לאיבוד״ של צ׳ט בייקר (לשאלתי, לפיד סיפר לי שהוא שילם מכיסו 8,000 יורו כדי להשיג את הזכויות לשיר הספציפי הזה, שכבר היה כתוב בתסריט). הנה לכם קונפליקט פנימי בתוך קונפליקט חיצוני, האיש הזה, שכל כך מתעב את העובדה שבנו ואחיו עוסקים בשירה, חייב קצת מוזיקת ג׳ז כדי להכניס מעט רגש ומשמעות לנשמה שלו, בתוך כל עיסוקיו בכסף ובמזון. שנאת האמנות, והתלות בה. ומן העבר השני, בסצינה אחת – שמזכירה קצת גרסת דיסקו לסצינת הריקוד ב״חבורה נפרדת״ של גודאר – תגלה הגננת שגם משוררים רוקדים, שהעוסקים בשירה אינם רק אנשים שלכודים בתוך המוח והנשמה, אלא שיש בהם מימד גופני (והם אינם רק עסוקים באמנות נשגבת, אלא גם נכנעים לאמנות נחותה, של מוזיקה המונית).

המלחמה הפנימית שהסרט מתאר, בין החיים ובין האמנות, בא לידי ביטוי באופן מסעיר למדי בצד הצורני של הסרט (שיתוף הפעולה של לפיד עם הצלם שי גולדמן, הוא לא פחות מגאוני כאן). כדי שנשים לב שאנחנו נמצאים בטריטוריה שדורשת מאיתנו תשומת לב רב מערכתית, לפיד מציב אמירה ויזואלית כבר בשוט הפתיחה. הסרט נפתח עם צילום של כף רגל גברית. זהו בעלה של הגננת, שוכב על הספה בסלון, רואה תוכנית בידור קולנית בערוץ 2. הוא מתיישר וקורא לאשתו שתצטרף אליו, ותוך כדי שהוא קם – טראח – הוא נותן פליק למצלמה ומרעיד אותה. הצופה מביט במסך מבולבל. טעות? תקלה? מה הלך כאן? ואז הבעל מתיישב ופונה לכיוון השני ושוב – בום – עוד פליק למצלמה, מרעיד אותה. זו כבר לא תאונה, זה כבר פיגוע מכוון. המצלמה נוכחת בחדר, מציקה לדמויות, או משחררת אותן ממגבלותיהן. בסצינה בהמשך הסרט כמה מילדי הגן יעמדו מול המצלמה, יציצו לתוכה, ינסו לראות מי נמצא שם בפנים. הרגע הזה, של מפגש של דמות עם המצלמה, יקרה כמה פעמים לאורך הסרט. כשם שאנחנו פוגשים את העט שכותבת את השירים, כך עלינו להיות מודעים לקיומה של המצלמה שכותבת את הסרטים (יש כאן, לתחושתי, פיתוח של רעיונות צורניים שגולדמן התחיל אצל ערן קולירין ב״ההתחלפות״, גם שם הדמויות משחקות עם המצלמה). המכאניקה של האמנות, הנוכחות של האמן שיוצר אותה, והניסיון של הדמויות להשתלט על היצירה מידי האמן (או הקהל) הם חלק מהנושאים שהסרט הארס-פואטי הזה מנסה להפנות אליהם תשומת לב.

ילדותו של הבמאי. נדב לפיד, בן 3 (1978), מתוך פרק 2 ב״יומן״ של דוד פרלוב. ״גיל התום״

ילדותו של הבמאי. נדב לפיד, בן 3 (1978), מתוך פרק 2 ב״יומן״ של דוד פרלוב. ״גיל התום״

זה השדה שבתוכו הסרט מתקיים – בין הגבוה והנמוך, האמנות הגבוהה והמופשטת מול הבידור הוולגרי, והיפה הוא שהסרט נע ביניהם במידה שקולה של הערצה, ביקורת וזלזול. בסצינה מבדרת בתחילת הסרט מלמד אחד הילדים בגן (שאביו הוא שחקן כדורגל ידוע) את הגיבור שלנו דקלום בוטה, וולגרי וגזעני ממגרשי הכדורגל. הגננת מבועתת: למשורר שכזה בוודאי מגיע אקלים תרבותי מעודן יותר. אבל הילד מתמוגג: עבורו הכל שירה, גם מזמורי הכדורגל. הוא נמצא בשלב שלפני המודעות לקיומה של היררכיה, לפני השיפוטיות, לפני שיבואו המבוגרים מסדנאות הכתיבה ומערבי ההקראה וינסו להגיד מה טוב ומה לא, מה איכותי ומה ירוד.

בגלל שלפיד משתמש בשירים שהוא עצמו כתב, ובגלל שהוא עוסק בילדותו של אמן, אני רואה ב״הגננת״ טקסט שיש בו אלמנט של וידוי קורע לב מאת יוצרו, שמבקר את עצמו, את סביבתו, את האקלים שבו הוא גדל ושבו הוא פועל, את הוריו, את בני תקופתו ובני דורו. מבקר, אבל גם אסיר תודה לקיומם, כקונטרה לקיומו, כהשראה. לפיד, דומני, נע על ציר ההזדהות שבין הילד ובין הגננת, ומתקשה לבחור לאיזה מחנה הוא משתייך (הבחירה ב״הגננת״ כשם הסרט, לכאורה מסגירה, אבל אני לא בטוח. הגננת היא דמות טראגית בסרט, שאיפותיה גבוהות, אבל הישגיה אפסיים). יש שם אמנות טהורה, תמימה, בלתי מאולפת, מול אמנות שיש בה צד שקרי, מתאמץ, יומרני, שיש בה גם משהו נלעג. אמנות שמחפשת את האמירה הפוליטית, את הזעקה החברתית, במקום למצוא משהו תמים ופשוט, ילדותי. המתח הזה הופך את ״הגננת״ לסרט כביר על אמנות והמילייה שבתוכו היא פועלת, וגורמת לי לחכות בקוצר רוח לסרטיו הבאים של לפיד, מתוך תקווה, וגם מתוך חשש: לאיזה מחנה הוא יבחר להשתייך ביצירותיו הבאות.

נושאים: ביקורת

תגובה אחת ל - “"הגננת״, ביקורת”

  1. רז פורת 22 ינואר 2015 ב - 10:58 קישור ישיר

    הלו יאיר, יופי של ביקורת. אם כי אני תוהה למה אתה מתעקש לרדד את הקולנוע האמריקאי, הרי אתה אחד מחסידיו הבולטים, האם אתה מתכוון שהאמריקאים לא מסוגלים להרים סרטים שכלתניים? צורניים? אם כל הכבוד לבמאי הגננת ולמקורות ההשראה שציינת הוא ככל הנראה ראה קובריק ומקטירנן ולקח מה שלקח משניהם. כמו המזמור ממגרשי הכדורגל לעומת השירה הגבוהה. אנחנו מושפעים מהכול, וכתוצאה, מכך עלינו לכבד כל יצירה.


השאירו תגובה