19 אוקטובר 2016 | 14:43 ~ 2 תגובות | תגובות פייסבוק

פסטיבל חיפה 2016: דיווח שני – סרטים על אמנות ואמנים

מתוך סרטו של לוקה גואדניניו, ״A Bigger Splash״ (״גלים גבוהים״)

מתוך סרטו של לוקה גואדניניו, ״A Bigger Splash״ (״גלים גבוהים״)

דיברתי על סרטי פסטיבל חיפה בפודקאסט הקולנוע שלי ״סינמסקופ ברדיו הקצה״ (תוכנית מספר 100!), כולל קטעים מהפסקולים של ״A Bigger Splash״ ו״נולד להיות כחול״. להאזנה או להורדה לחצו כאן

״A Bigger Splash״ (״גלים גבוהים״)

אני מחכה לסרט הזה כבר שנה, מאז בכורתו בפסטיבל ונציה הקודם. לוקה גואדניניו הפך לאחד הבמאים שהכי סיקרנו אותי בזכות סרטו האופראי ״אני אהבה״ מ-2009. ועכשיו הוא חוזר לשתף פעולה (בפעם הרביעית) עם טילדה סווינטון בסרט שגם הוא עושה שימוש בפסקול מהאופרה (״פלסטף״ של ורדי) אבל הפעם ממקם את הסרט בעולם הרוקנרול. טילדה סווינטון מגלמת כוכבת רוק ענקית בשם מריאן (פייתפול?), שממלאת איצטדיונים ומפורסמת בכל העולם (אין איש שלה מזהה אותה), הלוקחת הפסקה מהקריירה באחד מאיי סיציליה (גואדניניו הוא יליד סיציליה), אחרי ניתוח במיתרי הקול, שמחייב אותה לשתוק. בן זוגה בשש השנים האחרונות, צלם דוקומנטרי צעיר ממנה, מטפל בה כעת, אחרי ששנה לפני כן היא זו שסעדה אותו בעקבות תאונת דרכים כמעט קטלנית בה היה מעורב, ושהיתה ככל הנראה ניסיון התאבדות כושל. אל השלווה והדממה הזאת, המוצגת כה יפה בחמש הדקות הראשונות של הסרט, פורץ כרוח סערה וברעש ובצלצולים המאהב הקודם של מריאן (בגילומו הסוער והמאני של רייף פיינס). הוא מגיע אל האי עם בחורה צעירה (דקוטה ג׳ונסון) אותה הוא מציג בתור הבת שלו, מסטוץ נושן, על אודותיה רק גילה שנה לפני כן. וכך, כמה ימים לפני שסופת שירוקו אמורה להגיע אל חופי האי, אל הווילה של מריאן והבריכה שמרכזה, נושב ציקלון בדמות אדם: פיינס מגלם אדם שלא שותק לרגע ושמטיל כאוס בכל מקום ורגע בו הוא מצוי. הנוכחות שלו – כמו גם הנוכחות הפתינית של הנערה לצידו – יאיימו להפוך את האי השקט הזה על פיו.

בשש השנים שחלפו מאז ״אני אהבה״ גואדניניו ביים פרסומות וסרטים קצרים, הפיק סרט ביכורים לבן זוגו (שהוקרן בפסטיבל חיפה לפני שנה), ויצר סרט תיעודי על ברטולוצ׳י. לא אתפלא אם הסרט התיעודי הזה היה מעין תחקיר לקראת הסרט הנוכחי (שמוצג בפסטיבל חיפה תחת השם ״גלים גבוהים״). אם ״אני אהבה״ הושפע מהקולנוע של ויסקונטי, אז ״גלים גבוהים״ מושפע מאוד מברטולוצ׳י: מ״שמיים מגינים מעל״ ועד ״לגעת ביופי״ (עם פירורי ״לה לונה״ מעל). האירוטיות האפלה, הבדיקה הקודרת של מערכות יחסים שנידונו לגיהנום – זה מברטולוצ׳י. תנועות המצלמה העזות, השימוש בקולנוע של מחוות ענק – זה מסקורסזי. השימוש במוזיקה – זה מפאולו סורנטינו. למעשה, סורנטינו וגואדניניו (שם כמעט בני אותו גיל) הם כרגע שני הבמאים שעושים את השימוש הכי מסעיר שאני מכיר במוזיקה בסרטיהם (תוכלו לשמוע קטעים מהפסקול של ״גלים גבוהים״ בפודקאסט שלי בראש העמוד). המוזיקה ב״גלים גבוהים״ מאומבדת עמוק לתוך הסרט. רייף פיינס מגלם מפיק מוזיקלי שבאחת הסצינות מספר שהוא היה שותף להפקת האלבום ״וודו לאונג׳״ של הרלינג סטונס, וכך הרולינג סטונס הופכים לדמות מפתח בפסקול הסרט, ופיינס – כך נדמה – מעצב דמות שמיק ג׳אגר היא סוג של השראה על חייו.

״גלים גבוהים״ נוצר בהשראת הסרט הצרפתי ״הבריכה״ (שיוצג בפסטיבל חיפה כדאבל פיצ׳ר עם סרטו של גואדניניו), אבל שם הסרט מסגיר את ההשראה האמיתית שלו: ״A Bigger Splash״ הוא שם של ציור של דיוויד הוקני, אחד מסדרה של ציורי הבריכות שהוא יצר בלוס אנג׳לס. לא מעט שוטים וסיטואציות בסרטו של גואדניניו מושפעים/מועתקים מעבודותיו של הוקני. למשל:

הציור ״A Bigger Splash״ של דיוויד הוקני

הציור ״A Bigger Splash״ של דיוויד הוקני

וגם זה:

hockney-peter-getting-out-of-nicks-pool-1967

דיוויד הוקני, ״פיטר יוצא מהבריכה של ניק״

הפתיחה של ״גלים גבוהים״ טובה בהרבה מהסוף, שהולך ודועך ומתמוסס בחצי השעה האחרונה, בה לא כל הדברים מגיעים למיצוי ולסגירה. אבל זו יצירה קולנועית שבה האופי משמעותי יותר מאשר התוכן. תיעוד של דקדנטיות, של תשוקה ושל פרוויליגיות. יש עלילת משנה שנעה לאורך הסרט ונמצאת כל הזמן ברקע: העובדה שאל האי הזה מגיעים כל הזמן פליטים מאפריקה, רובם טובעים בדרך. אחרים הופכים מיד לשעירים לעזאזל עבור תושבי המקום. וכך, יש גם איזשהו סאבטקסט פוליטי/הומאני לסרט הזה, שמעמת את הצרות של העשירים והמפורסמים – שנראות עצומות והרות גורל, אבל מבוססות על פינוק ואי מניעת סיפוקים – מול הצרות האמיתיות בעולם, שאף פעם לא באמת נמצאות בקו הראייה של גיבורי הסרט.

קצת טריוויה: את סרטיו של לוקה גואדניניו מצלם הצרפתי יוריק לה-סו. תמצאו בפסטיבל חיפה סרט נוסף שהוא צילם: ״אמריקאית בפריז״ (״Personal Shopper״) של אוליביה אסיאס. הוא גם צילם את ״בריכת שחיה״ של פרנסואה אוזון, שיש לא מעט קווי דמיון בינו ובין ״A Bigger Splash״. שניהם סרטים על פיתוי על שפת בריכה.

ועוד פרט: הסרט הבא שגואדניניו יביים יהיה הרימייק ל״סוספיריה״, סרט האימה של דריו ארג׳נטו, בו הוא יחזור לשתף פעולה עם סווינטון, ג׳ונסון והתסריטאי של ״גלים גבוהים״. אם כל במאי אחר היה מביים רימייק לדריו ארג׳נטו הייתי מעקם את האף. אבל נדמה שגואדניניו (שיש לו כבר סרט נוסף מוכן להפצה) עושה מסע מרתק לאורך הקולנוע האיטלקי ותרגם אותו מחדש מבעד לכשרון העצום שלו. כך, ש״סוספיריה״ שלו נשמע כמו משהו ששווה לצפות לו.

למרות הפסימיות האינהרנטית של שני הסרטים (כמו רוב הסרטים בפסטיבלי הקולנוע, אגב), ״A Bigger Splash״ מצטרף ל״רכבת לבוסאן״ בתור שני הסרטים שהכי אהבתי בפסטיבל עד כה. שני סרטים שיש בהם קולנוע מסעיר ממש.

(״גלים גבוהים״ יוקרן ביום ראשון).

איתן הוק הוא צ׳ט בייקר ב״נולד לבלוז״ שביים רוברט בודרו

איתן הוק הוא צ׳ט בייקר ב״נולד לבלוז״ שביים רוברט בודרו

״נולד לבלוז״

לא תמיד שיקולי פרוגרמציה ברורים לי, אבל אני מניח שזמינות היא שם המשחק. בעוד אני שמח לראות סוף סוף את ״נולד לבלוז״, הביוגרפיה הקולנועית של צ׳ט בייקר עם איתן הוק בתפקיד החצוצרן, הייתי מבסוט כפליים אם הסרט היה מוקרן בצמוד ל״Miles Ahead״ הביוגרפיה שיצר דון צ׳ידל על מיילס דיוויס. שני שחקנים שמעריצים חצוצרנים, ושני חצוצרנים שהיו קשורים זה לזה: על פי ״נולד להיות כחול״, בייקר רצה לעשות כל מה שמיילס דיוויס עשה לפניו: בין אם זה הצטיינות והצלחה בחצוצרה ובין אם זה סמים. ״נולד להיות כחול״ מתמקד בשנות הששים, כשניסיון הקאמבק של בייקר נבלם אחרי שהוא מותקף על ידי הדילר שלו, שמכה אותו כמעט עד מוות ומרסק לו את הלסת והשיניים, וכך מחבל בקריירת החיצרוץ שלו. עיקר הסרט מנסה לפענח את הפער שבין בייקר האמן – ששיריו מתוקים ורומנטיים – ובין בייקר האדם, שהיה חיית סקס וסמים, עם תסביך אב (אב ששואל אותו ״למה אתה שר כמו ילדה קטנה?״), ולהבדיל מהמוזיקה שלו היה לחלוטין נטול עידון. ״נולד לבלוז״ אינו סרט גרוע. יש בו דברים יפים, בעיקר בפסקול, ובעיקר באופן שבו הוק מאמץ את שפת הגוף של בייקר. אבל זה סרט סטנדרטי, נושק לבינוני, מהסוג שיעניין את מעריציו של בייקר, אבל ספק אם יהפוך צופים למעריצים חדשים.

(״נולד לבלוז״ יוקרן ביום שני הבא).

״דיוויד לינץ׳, אמנות החיים״

סרט תיעודי על דיוויד לינץ׳, אבל — על לינץ׳ האמן, לא לינץ׳ הבמאי. הסרט מחבר בין מונולוג ארוך של לינץ׳, מעניין בפני עצמו, על חייו וילדותו ומשפחתו, ומרכיב על המילים את יצירותיו הפלסטיות ותיעוד של תהליך העבודה שלו. הכל מעניין, והאמת שלא הכרתי כלל את לינץ׳ האמן הפלסטי וגיליתי יוצר אקלקטי מאוד שיש לו לא מעט עבודות מרתקות ומופרעות. אבל אני מעדיף את לינץ׳ הבמאי. האמת היא, שיהיה מעניין לקחת את אותו פסקול אוטוביוגרפי, ולראות האם אפשר להצמיד את כולו לשוטים מסרטיו, במקום לעבודות הגלריה שלו כצייר וכפסל.

(״דיוויד לינץ׳, אמנות החיים״ באתר פסטיבל חיפה)

נושאים: בשוטף

2 תגובות ל - “פסטיבל חיפה 2016: דיווח שני – סרטים על אמנות ואמנים”

  1. ערן 19 אוקטובר 2016 ב - 19:45 קישור ישיר

    הסרט הבא של גואדניניו הוא עיבוד של ספר על רומן בין ילד מתבגר וסטודנט שבא לקיץ לגור אצל משפחתו. ג׳יימס איבורי שכתב את התסריט וארמי האמר מככב. הווארד רוזנמן אחד המפיקים.

  2. Shai 19 אוקטובר 2016 ב - 21:31 קישור ישיר

    (אין איש שלה מזהה אותה)=(אין איש שלא מזהה אותה)


השאירו תגובה