05 מרץ 2017 | 00:57 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

״לוגאן – וולברין״, ביקורת

״לוגאן (וולברין)״. הכי טוב בסדרת אקס-מן

לפני כשנתיים אמר סטיבן ספילברג בראיון שסרטי גיבורי-העל הם המערבונים של ימינו. הוא אמר את זה כדי להסביר שכשם שלמערבונים היה את הרגע שלהם, ואז הם נעלמו, כך בסופו של דבר יהיה גורלם של סרטי גיבורי העל. אבל נדמה שג׳יימס מנגולד, שביים את ״וולברין״ הקודם כסרט סמוראים, שמע את הציטוט הזה ונורה נדלקה מעל ראשו: סרטי גיבורי העל הם באמת המערבונים של ימינו. אז הנה, קבלו את המערבון הכי יפה של השנה: ״לוגאן״.

זו כנראה לא חוכמה: ״לוגאן״ חושף את הדי.אן.איי המערבוני שלו באופן די מפורש. גם אם תתעלמו מהמראה הצחיח והמאובק שלו, תתקשו להתעלם מהעובדה שבאמצע הסרט שתיים מהדמויות המרכזיות בו יושבות לצפות ב״שיין״, המערבון של ג׳ורג׳ סטיבנס מ-1953, המוצג בטלוויזיה. ״הסרט הזה כמעט בן מאה״, אומר צ׳רלס אקסבייר, ללורה, הנערה המוטאנטית שהצטרפה אליו ואל לוגאן למסע המנוסה הזה שלהם (הסרט, על פי הטיימליין של הסרט, בעצם בן 76). לורה תגלה עד מהרה את מה שצופי הקולנוע המבוגרים כבר קלטו כמה דקות לפני כן: שהיא נמצאת בתוך מחווה אפשרית ל״שיין״, עם לוגאן בתור שיין והיא בתפקיד ג׳ואי. הציטוט הזה לא רק מכייל אותנו לגבי הז׳אנר, אלא גם לגבי הטון של הסרט כולו, שמפגין רצינות, בגרות ותוגה גדולה לסרט קומיקס.

תראו איך הוליווד מתגלגלת מסרט לסרט. בפברואר שעבר יצא בעולם ״דדפול״, שהפך להיות הסרט עם סיווג R הקופתי בכל הזמנים. כלומר, הצלחה עצומה למרות האלימות והקללות, שלעיתים קרובות מקטינות הצלחה של סרט (ילדים לא יכולים לקנות כרטיס, ואוכלוסיה דתית ושמרנית, ויש המון כאלה באמריקה, לא רוצה לקנות כרטיס). שלושה חודשים אחר כך התחילו צילומי ״לוגאן״, כשאולפני פוקס, בעלי הזכויות לדמויות של אקס-מן (ושבעבר נוהלו על ידי אלן לאד ג׳וניור, בנו של השחקן שגילם את שיין), נותנים ליוצרים רשות ללכת רחוק מאוד עם האלימות והקללות. וזה אכן משפיע על טון הסרט: לוגאן/וולברין, אומר ״פאק״ כל הזמן (אנחנו בישראל אטומים לזה, אבל לקהל אמריקאי נצלות האזניים בכל פעם שהמילה הזאת נאמרת), וכמות עריפת הראשים וקיצוצי האיברים גורמת ל״לוגאן״ להפוך לסרט גיבורי העל הכי מציאותי עד כה: ככה בהחלט יראה שביל הדם והאיברים שישאיר אחריו אדם עם טפרי מתכת.

ג׳יימס מנגולד, שביים את ״לוגאן״ והיה שותף לכתיבה (יחד עם סקוט פרנק ומייקל גרין), הוא טיפוס מעניין ובמאי לא אחיד. הוא נתן לאנג׳לינה ג׳ולי (״נערה בהפרעה״) ולריס וויתרספון (״הולך בדרכי״) את האוסקרים שלהן, והיה גם חתום על כמה סרטים בינוניים (״קייט וליאופולד״, ״יום ולילה״). אבל כנראה שעמוק בפנים, היוצר הניו יורקי הזה בסופו של דבר הכי מתחבר למערבונים. בין אם אלה ואריאציות אורבניות כמו ״קופלנד״ או רימייקים כמו ״3:10 ליומה״. גם את ״הולך בדרכי״, הביוגרפיה שלו על ג׳וני קאש, אפשר לראות כסרט על קאובוי עם גיטרה. שיר של ג׳וני קאש מתנגן בכותרות הסיום. איכשהו, כל הסרטים הקודמים האלה שלו מתנקזים יפה ל״לוגאן״.

עלילת הסרט – המבוססת על ספר הקומיקס ״לוגאן הזקן״ מאת מארק מילר – מתרחשת בשנת 2029. לוגאן עייף, שיכור, חולה ומזדקן. משהו אוכל אותו מבפנים. הוא הכי רחוק מגיבור שאפשר – הוא מתפרנס כנהג לימוזינה על גבול מקסיקו-ארצות הברית – והוא שותה לשוכרה כדי להדחיק את העובדה שכשהוא חוזר הביתה, למתחם מבודד באמצע שום-מקום, הוא צריך לסעוד את המנטור שלו, צ׳רלס אקסבייר/פרופסור איקס, שבגיל 90 סובל ממה שנראה כמו דמנציה, ושללא תרופות, מוח-העל שלו נכנס להתקפים שיוצרים שיתוק המוני והרס סביבו. מי שעוזר לו הוא המוטאנט היחיד בסביבה, קליבן (סטיבן מרצ׳נט, בהברקת ליהוק מצוינת), מה שגורם לנו לרגע לחשוב שאנחנו בגרסה המוטאנטית ל״הסערה״ של שייקספיר, כשפרופסור איקס הוא הפרוספרו של הסיפור וקליבן הוא – ובכן – קליבן.

בסצינות המוקדמות האלה נדמה היה לי שמנגולד מושפע מ״סיקאריו״ של דני וילנב. בשני הסרטים האלה יש מה שנראה לי כמו הומאז׳ די מפורש לסצינה מוקדמת מתוך ״הטוב, הרע והמכוער״ (הסצינה בה אנחנו פוגשים לראשונה את הרע), והיא בעצמה מצטטת את סצינת הפתיחה של ״שיין״, כך שהכל בסופו של דבר חוזר לאותה נקודה.

ואולי זו בעצם גרסה מעודכנת ל״שליחות קטלנית 2״? בשני הסרטים דמות צעירה יוצאת למסע מנוסה עם דמות מבוגרת שהיא מעין שומר ראש קטלני. זה לב הסרט: מערכת היחסים הנרקמת בין וולברין, שמאז המפגש הראשון שלנו איתו הוא מוצג כדמות מבודדת ואלימה מרוב ניכור, ובין ילדה עם תכונות מוטאנטיות זהות לשלו, וולברינית. הניחו לעיסוק הז׳אנרי רגע והתמקדו בעובדה ש״לוגאן״ הוא סרט שמנסה ליצור לוולברין ולפרופסור איקס, בערוב ימיהם, תא משפחתי. אבא, סבא וילדה. זו גישה מעניינת כי זו לא הפעם הראשונה שזה קורה השנה. ״ג׳ק ריצ׳ר: אין דרך חזרה״ – ההוא עם טום קרוז – היה אחד מסרטי הפעולה המעניינים של השנה שעברה בדיוק מאותה סיבה (ועם קווי עלילה דומים): גיבור שהוא נווד, מתבודד, אלים, טבול ביצר הרס עצמי, שנאלץ לדאוג לילדה שאולי קשורה אליו משפחתית ואולי לא, והמפגש ביניהם מייצר מעין משפחה אד-הוק, שמעניקה לנו נקודת מבט אחרת על הדמות שהכרנו מסרטים או ספרים קודמים. בשני הסרטים, הדמויות משתקפות זו בזו: אנחנו לומדים משהו על ילדותו של לוגאן דרכה, ורואים הצצה אפשרית לחייה העתידיים של הילדה דרכו.

וככה זה ממשיך, סרט משפיע על סרט, יצירה משפיעה על יצירה: מנגולד לוקח מהסרטים של עצמו, מקלאסיקות מודרניות, מסרטי גיבורי על קודמים, ממערבונים עתיקים, מפילם נואר מודרני ויוצר סרט שמצליח להיות גם מקורי וגם מוכר, מושפע ומשפיע (״לוגאן״ עתיד להשאיר חותם על סרטי גיבורי העל הבאים). ״לוגאן״ הוא יצירה סמיכה וקודרת של אלימות ותוגה. יש בסרט משהו בוגר בכך שהוא מעניק לדמויות הקומיקס בהלה קיומית אמיתית, בה דמות חוששת לחייה ברגע שבה יש עליה אחריות על חייהם של אחרים. יש בסרט הזה כל כך הרבה סצינות שמכילות רגעים של כנות על החיים בתא משפחתי ומערכות יחסים בין דוריות, שמצאתי את עצמי תוהה למה סרט כזה – שמציח להיות גם מרתק עלילתית וגם וירטואוזי מבחינת האקשן שבו – לא יכול להיות מועמד לאוסקר? למה ליו ג׳קמן, שחקן נפלא שהופך את וולברין לדמות הכי אנושית שלו כאן, אין סיכוי להיות מועמד לאוסקר? ומתי סרטים כאלה, שעדיין מתויגים כסרטי קומיקס ילדותיים, יזכו למעמד שהיה לגיבורים הוליוודיים קאנוניים יותר, כמו הקאובוי או הגנגסטר?

ובמידה רבה, קו העלילה שמתחיל עם הצפייה ב״שיין״ הוא זה שמכיל את המשמעות העמוקה ביותר של הסרט הזה: לא סתם הטרמה עלילתית או הומאז׳ פנימי, אלא ההבנה שהקולנוע מכיל בתוכו את הצופן המיתי של התרבות. הילדה שצופה ב״שיין״ 76 שנים אחרי שהסרט הופק, והמילים שלו הופכים לגוספל שהיא מעבירה הלאה, וכך הסרטים והסיפורים ממשיכים להדהד מדור לדור.

נושאים: ביקורת

השאירו תגובה