17 ספטמבר 2017 | 16:20 ~ 12 תגובות | תגובות פייסבוק

למה ״בלייד ראנר 2049״ הוא הסרט שאני הכי מחכה לו, והסרט שאני הכי חושש מפניו

ריאן גוסלינג ב״בלייד ראנר 2049״. סרט הפתיחה של פסטיבל חיפה

היום התפרסמה הידיעה (אותה ניחשנו בקלות כבר מזמן) ש״בלייד ראנר 2049״ יהיה סרט הפתיחה של פסטיבל חיפה 2017 ב-5.10. כל הכבוד לפסטיבל חיפה שבחר בסרט הכי מסקרן של השנה (וגם סרט שלא מתאים בעליל לקהל הקרנות הגאלה הרגיל של הכרמל, שהיה מתמוגג יותר מ״להעיר את המלכה״, ובדיוק הסרט שיביא לפסטיבל המון פרסום תקשורתי ומעמד אנין וקולי). מועד הבכורה כבר עוד שלושה שבועות, וזו הזדמנות מצוינת לרכז את כל מה שאמרתי על ״בלייד ראנר 2049״ בשבועות האחרונים, לפני שיגיע הרגע שבו באמת אצפה בסרט ואז יתברר לי האם התיאוריות והחששות שלי לגבי הסרט התגשמו או התבדו.

מאז מאי, כשהתפרסם הטריילר השני של ״בלייד ראנר 2049״, ואחרי שראיתי את ״הנוסע השמיני: קובננט״, אני קצת בחרדות מפני הסרט. יש לי שתי תהיות שטורדות את מנוחתי:

1. האם רידלי סקוט, שחתום כמפיק אחראי על הסרט, יצליח לשכנע את הבמאי דניס וילנב, שדקארד (הדמות של הריסון) הוא רפליקנט ועל הבסיס הזה יעמוד כל הסרט החדש?

2. האם רידלי סקוט ינסה לחבר בין העולמות של ״הנוסע השמיני״ ו״בלייד ראנר״? חיבור שמצאתי לו רמזים מדאיגים מאוד ב״הנוסע השמיני: קובננט״ ושאביא בהמשך הפוסט.

שני החששות האלה בעצם מתנקזים לשאלה אחת: עד כמה רידלי סקוט מעורב בסרט החדש ועד כמה עצמאות היתה לדניס וילנב, הבמאי? אחרי ״סיקאריו״, ״אסירים״ ו״המפגש״, וילנב הוא הבמאי הכי מלהיב שעובד כרגע בהוליווד וזה גורם לי להסתקרן מ״בלייד ראנר 2049״ מאוד. אבל רידלי סקוט הפך, מבחינתי לגורם עוין, למישהו שמנסה בכל כוחו להשמיד את המיתולוגיה של ״בלייד ראנר״ ולשכתב אותה לפי רעיון עוועים שהיה לו אי שם לפני 35 שנה ושאף אחד לא היה מוכן לקבל.

ואם אתם לא מצליחים לעקוב אחרי כל זה, הנה כל המידע על ״בלייד ראנר״ – למה אני כל כך אוהב את הסרט המקורי (בגרסתו מ-1982) וכל כך מפחד מסרט ההמשך.

1.

פורסם ב״ליברל״, גיליון אוגוסט 2017

באוקוטובר ייצא למסכים ״בלייד ראנר 2049״ והמחשבה הזאת מבהילה אותי עד עמקי נשמתי. 35 שנים חלפו מאז ״בלייד ראנר״ המקורי, העיבוד לספרו של פיליפ ק׳ דיק, ״האם אנדרואידים חולמים על כבשים אלקטרוניות״. 35 שנים שבהן הסרט, שהיה כשלון כלכלי איום בזמן אמת, הפך לפולחן ולאחת היצירות הקולנועיות המשפיעות והמצוטטות ביותר של סוף המאה ה-20. 35 שנים שבהן הסרט הזה הוא אחד הסרטים המשמעותיים ביותר עבורי, סרט שמאז הצפייה הראשונה שלי בו הילך עליי קסם, ושבמשך שנים אני מנסה עוד ועוד להתעמק בסודותיו, ולפענח את תהליך ההפקה המסויט שלו, שגרם לכך שעד היום אף אחד מיוצריו לא באמת שלם עם התוצאה הסופית. ב-35 השנים האלה, רידלי סקוט, במאי הסרט, הפך מהבמאי הנערץ עליי לבמאי השנוא עליי, אויב ממש. הנוכחות שלו כמפיק אחראי בסרט ההמשך המתקרב מטרידה אותי מאוד. אנסה כעת להסביר למה.

״בלייד ראנר״, עם הריסון פורד בתפקיד הראשי, יצא בארצות הברית ב-25.6.1982, לישראל הוא הוא הגיע רק בתחילת אפריל 1983 וזכה לשם ״בלייד ראנר – מחסל עם רשיון״. בסרט, המתרחש בלוס אנג׳לס של שנת 2019, מגלם הריסון פורד את ריק דקארד, איש משטרה בדימוס, בלש מחלקת הבלייד ראנר, המחלקה שתפקידה היה לאתר ולחסל – בלי משפט או היסוס – את הרפליקנטים (אנדרואידים) שהסתננו אל כדור הארץ. הרפליקנטים נוצרו ככוח עבודה בקולוניות בחלל, אליהן עברו רוב תושבי כדור הארץ אחרי שהכוכב הזדהם לחלוטין (לוס אנג׳לס שרויה באפילה נצחית עקב זיהום האוויר). כשקבוצה של רפליקנטים מדור מתקדם (נקסוס 6) גונבת רכב חלל ומגיעה אל כדור הארץ, נקרא דקארד לשוב מפרישתו כדי לחסל אותם.

אני זוכר היטב את הצפייה הראשונה שלי בסרט בקולנוע ראשון בראשון לציון. הייתי בן 15 וראיתי את הסרט עם קבוצה של חברים לכיתה (זכרו: אחרי ״מלחמת הכוכבים״ ו״שודדי התיבה האבודה״ הריסון פורד היה כוכב ענק המזוהה עם סרטי הרפתקאות קלילים וסוחפים). ביציאה מהסרט האפל והאיטי הזה, שהוקרן מול אולם ריק למדי, חבריי הביעו אכזבה וזלזול במה שנראה להם כמו קשקוש סתום. אבל אני אני הרגשתי שזה עתה חזיתי במשהו יוצא דופן, שכמוהו לא ראיתי מעולם. ידעתי גם שלא אוכל יותר לראות איתם סרטים, חסרי סבלנות ונטולי חוש הרפתקנות אמנותית שכמותם, למרות שגם אני, כמותם, לא הייתי בטוח שלגמרי הבנתי את הסרט. בחופשת הקיץ שהגיעה כמה חודשים אחר כך, ״בלייד ראנר״ הפך למעין אובססיה עבורי. אלה הימים רגע לפני עידן הווידיאו, וכדי לראות סרט שוב ושוב, היה עליי למצוא אותו מוקרן בבית קולנוע ולהגיע אליו. ואכן, הסרט – שהוכר כיצירת מופת פולחנית זמן קצר אחרי צאתו – חזר שוב ושוב להקרנות בבתי הקולנוע בתל אביב שהציגו הקרנות חוזרות לקלאסיקות. פעם היו בתל אביב לא מעט כאלה: פריז, תמוז, סינמה 1 ו-2 בטיילת, בית לסין, הדולפיטק (אולמות הקרנה שפעלו לזמן קצר בתוך מתחם הדולפינריום) והסינמטק. בשנה שחלפה מאז שראיתי את הסרט לראשונה, צפיתי בו בבתי הקולנוע 16 פעמים נוספות. זה היה כל הזמן אותו עותק שהלך והתבלה ונשרט מול עיניי. 16 צפיות שבהן שיננתי את הסרט והכרתי כל פריים בו. הצפיות החוזרות חשפו לא רק את מעלותיו, אלא גם את מגרעותיו: החורים בסרט נחשפו ואיתם הניסיונות להדביק בעריכה קטעים מסצינות לא קשורות כדי לבנות סצינות שכנראה לא לגמרי עבדו בגרסאות עריכה מוקדמות. אבל הרגעים האלה, שבהם הסרט נראה מורכב מטלאים, דווקא הוסיפו למיסתורין סביבו. אם אני צריך לנסות לנמק מה פשר ההתלהבות שלי מהסרט, אנסה לצמצם אותה לשלוש סיבות עיקריות:

א. העיצוב והצילום. ״לפעמים העיצוב הוא המסר״, אמר רידלי סקוט, הבמאי, באחד מראיונותיו. ואכן, ״בלייד ראנר״ הוא בראש ובראשונה סרט עוצר נשימה מבחינה ויזואלית. ״בלייד ראנר״ (ובמידה מסוימת, גם ״אי.טי״, שיצא ממש בסמוך אליו), הגדיר את הסגנון הוויזואלי של הקולנוע של שנות השמונים מבחינת תאורה וצילום, והשפיע על דורות של יוצרים. סקוט, שהגיע לסרט הזה אחרי ההצלחה העצומה של סרטו הקודם, ״הנוסע השמיני״, דמיין עולם עתידני שנראה מיושן ולא חדיש, עולם שהכל בו מקולקל ומתפרק. סקוט והתסריטאים שלו, המפטון פנצ׳ר ודיוויד פיפלז, יצרו פילם נואר שהתרחש בעולם באמת אפל: עולם ללא תאורה טבעית, ועולם שהאנושיות גלתה ממנו. הצילום של ג׳ורדן קרונוות כיסה את העיר בעשן, אדים, ערפל והמון לחות. התאורה הפלורסנטית והעובדה שכל הרחובות והקירות היו ספוגי מים גרמו לכך שבעשר השנים שאחרי צאת הסרט המון יצירות – פחות או יותר כל הקליפים שהופקו לאם.טי.וי, כולל היצירות הראשונות של מייקל ביי ודיוויד פינצ׳ר, ועד לסרטים ישראליים כמו ״שורו״ ו״עורבים״ – חיקו את סגנון הצילום, העיצוב והתאורה של הסרט.

ב. המוזיקה. שנה אחרי שזכה באוסקר על המוזיקה של ״מרכבות האש״ הובא ונגליס להלחין את ״בלייד ראנר״. ונגליס היה כבר אליל בזכות עצמו, בתור הקלידן של להקת הרוק המתקדם היוונית, ״בנה של אפרודיטה״ ומחלוצי המוזיקה האלקטרונית (שזכה להצלחה בשנות השמונים כחצי מהצמד ג׳ון אנד ונגליס, יחד עם ג׳ון אנדרסון, סולן יס). אפשר לטעון באופן מעורר מחלוקת אבל קל להוכחה שוונגליס אחראי ל-70 אחוז ממה שהפך את ״בלייד ראנר״ ליצירת מופת. הוא הובא לסרט כי הוא היה איש של סינתיסייזרים, יוצר מוזיקה עתידנית. אבל ונגליס הוא זה שהכניס את האנושיות לסרט שהיה בו משהו מנוכר. הוא הכניס את הליריות למכונה, את הלב. והוא יצר פסקול עשיר ומושקע, מלא צלילים, שבו קשה להפריד בין עיצוב הפסקול ובין המוזיקה. כל אלמנט בפסקול – החל מצפצופי המכשירים, דרך תנועת המאווררים ועד לסירנות רכבי המשטרה המעופפים – הופך לאלמנט מוזיקלי בפסקול.

ג. הפילוסופיה. יש סרטים כאלה, והם נדירים מאוד, שאתם יוצאים מהם שונים ממה שנכנסתם אליהם. סרטים שבסופם אתם מביטים בעולם אחרת. ״בלייד ראנר״ היה כזה, בדומה למה שסרטים כמו ״מטריקס״, ״מועדון קרב״ ו״המופע של טרומן״ היו לסוף שנות התשעים. לגיבור קוראים דקארד – שם שמזכיר ולא במקרה את שמו של הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט – ואחת הדמויות הרובוטיות בסרט יודעת לצטט את המשפט ״אני חושב משמע אני קיים״. ״יותר אנושי מאנושי, זהו המוטו שלנו״, אומר יצרן האנדרואידים. ״בלייד ראנר״ הוא סרט ששואל ״מהו אנושי?״. האם השוטר האנושי אבל דל הרגש ובעל המצפון המנוון אנושי יותר מהאנדרואידית שנוצרה במפעל אבל שמסוגלת לייצר תגובות רגשיות ואמפתיה? ואיך נוכל לדעת מי אנחנו באמת? האם הזכרונות שלנו הם אולי רק שתלי תוכנה שהוכנסו לחומרה שלנו וכך לעולם לא נדע האם אנחנו בעצם מכונות? ולבסוף, הכמיהה, גם של רובוט, לפגוש את בוראו ולהות לגבי משמעות חייו ושליחותו בעולם. ״בלייד ראנר״ – בהשראת כתביו של פיליפ ק׳ דיק – הוא סרט שגורם לנו להביט במבט ספקני על העולם ולהות לגבי מהותו ותפקידנו בו.

השילוב בין הצדדים הוויזואליים לצדדים ההגותיים הפכו את ״בלייד ראנר״ לא רק לרב השפעה על יוצרים אלא גם על עולם האקדמיה. המושג ״פוסט-מודרניזם״, שכבר נכנס לפילוסופיה ולאדריכלות, הפך להיות הכותרת שאיתה הגדירו את הסרט הזה. הפוסט-מודרניזם בקולנוע מתחיל, פחות או יותר, עם ״בלייד ראנר״. וכך גם השימוש במושג ״סייבר-פאנק״, שהוליד תת-ז׳אנר שלם של ספרות מדע בדיוני (וסרטי מנגה אנימה יפניים), העוסקים בעתיד דיסטופי, פוסט-אסימובי, שבו הקו בין אורגני למלאכותי כבר לא קיים יותר.

בשנים שחלפו אחרי צאתו, המיתוס של ״בלייד ראנר״ רק הלך וגדל. בהדרגה החלו להיחשף הסיפורים מאחורי הקלעים: הפקה שיצאה משליטה, שעלתה הון עתק (33 מיליון דולר בסכומי 1981), סיפורים על במאי שאיבד את עשתונותיו ורדה באלימות בצוותו, ועל צוות שמרד בבמאי, ובחברת הפקה שפשטה את הרגל תוך כדי הצילומים, עד שלבסוף קרה הדבר שהאולפנים הכי מפחדים ממנו: חברת הביטוח השתלטה על הסרט, והעבירה את הסרט לידי המפיקים שחתמו על ערבות להשלמת התקציב. בראשם עמד באד יורקין. כאן הסיפור נהיה מפתיע. מצד אחד, הבמאי הבריטי הצעיר, הגאון התורן, איש של חזון ויוצר שבאצת ברא כאן עולם קולנועי גאוני. מצד שני, מפיק ותיק, מבוגר, ששמו מוכר בעיקר מהפקת סיטקומים לטלוויזיה. שני אלה רבו בינהם איך צריך להיראות הסרט הסופי, עד שלבסוף יורקין העיף את סקוט מחדר העריכה וגמר את הסרט בעצמו. הגרסה שהוקרנה בבתי הקולנוע ב-1982-3 היתה גרסת המפיק, זו שסקוט, פורד ופנצ׳ר שנאו. אבל זאת שהפכה לקלאסיקה, לסרט פולחן והוכתרה כיצירת מופת. מה עשה יורקין שכל כך הקפיץ את כעסו של סקוט? בראש ובראשונה, הוסיף וויס-אובר. הוא צדק: הוויס-אובר היה חיוני כדי להפוך את ״בלייד ראנר״ לפילם נואר אמיתי, כזה שמתרחש בעתיד אבל ששורשיו הקולנועיים נטועים בשנות הארבעים. כמו כן, הוויס-אובר עזר להשלים חורים עלילתיים בסרט, שעריכתו הסופית הותירה אותו סתום לחלוטין (צפו בגרסת הבמאי נטולת הקריינות וענו על שאלה פשוטה: מה שמה וסיפורה של הדמות שמגלם אדוארד ג׳יימס אולמוס?). שנית, יורקין דרש הוספה של סצינת סיום שלא היתה בתסריט המקורי. סצינה שבה דקארד ומושא אהבתו, רפליקנטית במנוסה, עוזבים את לוס אנג׳לס המזוהמת ויוצאים אל איזורי הספר הירוקים ומופזי השמש (הוא השיג שוטים שקובריק צילם אבל לא הכניס לתוך הפתיחה של ״הניצוץ״, כדי להראות את העולם שמחוץ ללוס אנג׳לס). הוא נתן לסרט קתרזיס רגשי, אפילו רומנטי, והרים לוונגליס את הקרשצ׳נדו המוזיקלי המושלם שלו. ובעיקר, הוא מעך את הרעיון שסקוט הוסיף במהלך הצילומים – ושגם לא היה בתסריט – שרמז לכך שגם דקארד עצמו הוא רפליקנט שלא יודע שהוא כזה. וזו הטעות הטראגית של סקוט.

כל הרעיון ב״בלייד ראנר״ היה להציג עולם שבו הרובוטים אנושיים, ולתהות האם אנושיות היא משהו שאפשר לייצר באופן מלאכותי. בדראפט הראשון שכתב המפטון פנצ׳ר ל״בלייד ראנר״ (דראפט שלא צולם), רייצ׳ל – הרפליקנטית ומושא אהבתו (או תשוקתו) של דקארד – מתאבדת. זה היה הפאנץ׳ של פנצ׳ר בעקבות דיק: על פי התפיסה האקזיסטנציאליסטית ועל פי קאמי, ההתאבדות היא ההוכחה לאנושיותה ובכך שיש לה את זכות הבחירה על חייה, ובכך היא מורדת בבוראה/יוצרה. במותה היא מוכיחה את אנושיותה. אבל סקוט לא הבין את זה, והוא רצה לעסוק במכונה שנמצאת בתוך בן האדם. ברגע שסקוט רצה לרמוז לכך שדקארד הוא רפליקנט – להבדיל מבן אדם שעובר משבר זהות שגורם לו לתהות ״מי אני?״ – הוא הפסיד את הרעיון הבסיסי והמרכזי של הסרט והוכיח למעשה שהוא לא הבין את היצירה של עצמו (או הלך לאיבוד בתוכה). יורקין הציל אותו ואותנו מזה. כל ההשפעה של ״בלייד ראנר״ אחר כך – בספרים של וויליאם גיבסון ובעשרות סרטי מנגה יפניים וסרטי מדע בדיוני אמריקאים – הם המשך למסר של ״בלייד ראנר״ בגרסת המפיק. ואת רידלי סקוט זה שיגע.

במשך עשר שנים מעריצי הסרט רק שמעו סיפורים על גרסת הבמאי הגנוזה, ובגלל שהערצנו את רידלי סקוט – שבזכות ״הנוסע השמיני״ ו״בלייד ראנר״ הפך לבמאי הכי חשוב בתולדות סרטי המדע בדיוני מאז קובריק – ליקטנו בעיניים פעורות סיפורים על סצינות שהוקרנו בהקרנות מבחן וירדו בגרסה הסופית. ואז ב-1992 קיבלו המעריצים הזמנה לחגיגה: רידלי סקוט סופסוף הצליח לשכנע את אולפני וורנר להוציא את הסרט מחדש, בגרסתו, גרסת הבמאי. הגענו משולהבים לקולנוע – סוף סוף עותק חדש ולא שרוט, ועוד כזה שיכיל את הסצינות שרק קראנו עליהן. ואז אכזבה. יותר מאכזבה: טרגדיה. סקוט העלים את הוויס-אובר, הסיר את סצינת הסיום המרירה-מתוקה והוסיף סצינת חלום, ממנה ניתן להסיק שלדעתו דקארד בעצמו הוא רפליקנט. הלב נשבר: גילינו שהבמאי שהערצנו לא מעריץ בכלל את הסרט שכה אהבנו. הוא לא רצה להגן על החזון שלו, הוא רצה להרוס את ״בלייד ראנר״. מעולם לא ראיתי דבר כזה – במאי שלא מבין למה אוהבים את הסרט שלו ומנסה להרוס את המוניטין של הסרט. במאי שיוצא באופן פומבי נגד המעמד לו זכה הסרט שלו, שכה רבים העריצו. סקוט, מתברר, לא רק רדה בצוות ההפקה, הוא כבר שנים רודה במעריצים, מנהל נגדם מלחמה, אומר להם באופן מובלע: לא הבנתם כלום. בשנים מאז סקוט הפך במאי שאני פשוט לא מצליח לפענח או לאהוב. מ״1492״ ועד ״גלדיאטור״, מ״ממלכת גן עדן״ ועד ״רובין הוד״ סקוט הפך לבמאי שסרטיו תמיד מרהיבים ויזואלית, אבל שכלית ורגשית הם ריקים ונבובים. סרטיו נטולי אנושיות באופן שגורם לי להבין למה הוא כל כך רוצה להגן על העמדה שדקארד רפליקנט – כי סקוט בעצמו הוא רפליקנט. מכונה מיומנת וחסרת רגשות. ואכן, מ״הנוסע השמיני״ ועד ״פרומתיאוס״ קל לשים לב שהדמויות שסקוט הכי אוהב בסרטיו זה את הרובוטים והאנדרואידים.

ועכשיו, 35 שנה אחרי, פתאום סקוט משתף פעולה עם הפקת סרט המשך. עכשיו אתם מבינים את החששות שלי? האם סרט ההמשך (שמבוים על ידי ילד הפלא הקנדי דניס וילנב, נקודת האור האופטימית ומעוררת הסקרנות כאן) יהיה דרכו שוב להתנקש במעמד לו זכה הסרט שאותו הוא לא בעצם מעולם לא הבין ולא אהב?

העין בפתיחת ״בלייד ראנר״ של רידלי סקוט, 1982

 

העין בפתיחת ״הנוסע השמיני: קובננט״ של רידלי סקוט, 35 שנה אחר כך

2.

שודר בסינמסקופ ברדיו הקצה, 23.5.2017. החל מדקה 56:00 כאן

אחרי הצפייה ב״הנוסע השמיני: קובננט״ נכנסתי שוב ללחץ. סצינת הפתיחה של הסרט הכילה שני ציטוטים מתוך ״בלייד ראנר״. תחילה, השוט הראשון, תקריב של עין. כך נפתח גם ״בלייד ראנר״, ואנחנו יודעים שבאמצעות סקירה של גלגל העין – התכווציות האישון ונימי הדם – ניתן להבדיל בין בני אדם אורגניים ובני רפליקנטים. סצינת ההמשך, שיחה פילוסופית של דיוויד הרובוט עם ווילנד הממציא על הקשר בין אדם לבוראו, בין מכונה והמייצר שלה, והאופן שבו היא מצולמת, הזכירה סצינות דומות עם דמותו של טיירל ודמותו של רוי (רוטגר האוור). תוכלו לטעון שזה לא ביג דיל. הומאז׳ עצמי, במאים רבים עושים את זה. אבל זהו שלא: רידלי סקוט לא מצטט ולא עושה הומאז׳ם. מעולם. הוא במאי יהיר וגאה מדי כדי להכניס לסרט שלו טביעות אצבע של יוצרים שאינם הוא. אז מה פתאום? התזה היחידה שיש לי, ואני מתחלחל מהמחשבה הזאת, היא שסקוט ינסה לחבר בין קווי העלילה של ״בלייד ראנר״ ושל ״הנוסע השמיני״. כל מה שצריך לעשות כדי שזה יקרה זה שיהיה משפט ב״בלייד ראנר 2049״ שיספר לנו שאחרי מותו של טיירל, ווילנד קנה את תאגיד טיירל (ולימים תאגיד ווילנד מ״פרותיאוס״ יהפוך לתאגיד ״ווילנד-יוטאני״, מ״שובו של הנוסע השמיני״), ובזאת אנחנו מבינים שרוי ופריס ודגמי נקסוס 6 מ״בלייד ראנר״ – הרובוטים שהוגלו אל המושבות שמחוץ לכדור הארץ – הם בעצם אבות-אבותיהם של דיוויד ואש מסרטי ״הנוסע השמיני״, ואיכשהו קשורים גם ל״מהנדסים״. וכך החזון העכשווי של סקוט יושלם: הוא יצליח במשפט אחד להחריב את שתי סדרות המדע בדיוני שהוא ברא, יצירות מופת שהוא מנסה בכל כוחו להשמיד. אני מקווה להתבדות ב-5 באוקטובר.

הסצינה מפתיחת ״הנוסע השמיני: קובננט״ שרומזת על כך שרידלי סקוט ינסה לחבר את קווי העלילה של ״בלייד ראנר״ עם ״הנוסע השמיני״

נושאים: בשוטף

12 תגובות ל - “למה ״בלייד ראנר 2049״ הוא הסרט שאני הכי מחכה לו, והסרט שאני הכי חושש מפניו”

  1. אלון 17 ספטמבר 2017 ב - 19:34 קישור ישיר

    "סרטיו נטולי אנושיות באופן שגורם לי להבין למה הוא כל כך רוצה להגן על העמדה שדקארד רפליקנט – כי סקוט בעצמו הוא רפליקנט. מכונה מיומנת וחסרת רגשות" מאמר נהדר וציטוט עוד יותר נהדר

  2. יובל 17 ספטמבר 2017 ב - 21:37 קישור ישיר

    זכור לי שכתבת ביקורת מפרגנת על ״גלדיאטור״, מה השתנה?

    ==================
    רוה ליובל: מערכת היחסים שלי עם רידלי סקוט מאוד אמוציונלית. יש לי יחסי חיבה-תיעוב ל״גלדיאטור״, כמו גם לרוב סרטיו של סקוט מאז שנות ה-2000. אני חושב שכתבתי על זה לא מעט.

  3. רז 18 ספטמבר 2017 ב - 8:26 קישור ישיר

    נתחיל מהסוף: יאיר, כמו שאתה שנים התלוננת שבמאה ה-21 אין שום תירוץ לקרוא לספילברג "שפילברג", בשנת 2017 הגיע הזמן להפסיק להשתמש בצירוף המאוס "סרטי מנגה" כי *אין דבר כזה*. מנגה זה קומיקס, סרטי האנימציה היפניים נקראים אנימה.
    לגבי בלייד ראנר – עוד לפני פיליפ ק. דיק, והמעצבים והצלמים, שני האנשים שהשפיעו הכי הרבה על "בלייד ראנר" לא מופיעים בקרדיטים שלו: התסריטאי דן אובאנון והמאייר ז'אן "מוביוס" ז'ירו. השניים, שנפגשו לראשונה במהלך הניסיון של אלחנדרו חודורובסקי לעבד למסך את "חולית" (ומאוחר יותר עבדו עם סקוט על "הנוסע השמיני", ובמשך תקופה קצרה גם על הניסיון של סקוט עצמו לביים את "חולית" לפני שהוא פנה ל-"בלייד ראנר"), פרסמו בשנות ה-70 סיפור קומיקס קצר שנקרא "המחר הארוך" – פילם נואר עתידני שממנו שאוב פחות או יותר כל העולם החזותי של "בלייד ראנר", וגם חלקים גדולים מהעלילה – כן, יותר מהספר של פיליפ ק. דיק.

  4. אסף 18 ספטמבר 2017 ב - 11:40 קישור ישיר

    ״ברגע שסקוט רצה לרמוז לכך שדקארד הוא רפליקנט – להבדיל מבן אדם שעובר משבר זהות שגורם לו לתהות ״מי אני?״ – הוא הפסיד את הרעיון הבסיסי והמרכזי של הסרט והוכיח למעשה שהוא לא הבין את היצירה של עצמו״
    הרעיון הבסיסי של הסרט ושל הסיפור המקורי של דיק, הוא שבני האדם והרפליקנטים חד הם. ואגב זה נתמך גם בוויסאובר של דקרד ״הרגשתי רע בגלל שיריתי באישה בגב״ (או משהו כזה). אישה ולא רפליקנט. בכך הוא מציב את עצמו כהומינסט, כלומר לא מבדיל בין אדם לאדם בגלל מוצאו. בניגוד לבוס הגזען שקורא להם ״סקינג׳ובס״. בקיצור רידלי סקוט מבין מצויין את הסיפור ואת הסרט שלו ומגן עליו בצדק. הכנסת האמביוולנטיות לגבי מוצאו של דקרד עצמו היא בדיוק גרעין הסיפור.
    ===============
    רוה לאסף: או, תודה. הנה בדיוק ההבדל בין סקוט והתסריטאים שלו (והמפיקים שלו). כל המנגנון של ״בלייד ראנר״ עובד על הספק. על כך שהגיבור תוהה מי הוא ומה הוא, ולא יודע. זה מה שהפך את ״בלייד ראנר״ לסרט כה מטלטל ב-1982, כי יצאת ממנו מבלי לדעת לחלוטין מי הוא הגיבור וזה גם עורר את עצמך לשאול את עצמך שאלות קיומיות. אבל הגרסה של רידלי סקוט ביטלה את הספק. מרגע שהוא הוסיף את סצינת חלום חד הקרן, ואז חיבר לזה את חד הקרן מאוריגמי שהאיש עם מקל ההליכה השאיר על מפתן דלתו, הצופה, כמו דקארד, מבינים שחלומותיו הם שתלים ושכולם יודעים מה הם, ולכן הוא ללא ספק רפליקאנט. זו הסיבה שבגרסת המפיקים הנבונה והעמוקה יותר, הקריינות מסבירה את השארת חד הקרן מאוריגמי כך: ״גאף [עכשיו יש לו שם] היה שם אבל השאיר אותה בחיים״. כלומר, זה סימן לכך שהוא עשה איתו ואיתה חסד ונתן להם לברוח למרות שהוא ידע מה הם מתכננים, ואז חד הקרן הוא הסמל של רייצ׳ל, שהיא יוצאת דופן מסוגה, ולא שם דקארד. ברגע שדקארד הוא רפליקנט אתה מבטל את כל ה״הומניזם״ שלו: הוא יורה ברפליקאנטים כי הוא רפליקאנט שעושה את העבודה השחורה של הבוס האנושי שלו. ובמקום סרט על אהבת תערובת בין אדם למכונה, אתה מקבל סרט שאומר שדקארד ורייצ׳ל הם כמו רוי ופריס, ורק רפליקנטים יכולים להיות יחד. במילים אחרות, ואם את עושה את האנלוגיה המצויה בסרט בין רפליקנטים ובין שחורים/עבדים, הרי שגרסת הבמאי היא הגרסה הגזענית (ואתה אכן רואה גזענות עצומה בלא מעט מסרטיו האחרים של סקוט, מ״1492״ ועד ״בלאק הוק דאון״).

    • אסף 19 ספטמבר 2017 ב - 22:38 קישור ישיר

      מעניין. אבל נדמה לי שאתה לוקח פירוש די קיצוני של חלום החד קרן כאילו בכך סקוט מבטל את האמביוולנטיות. וגם בפילם נואר הבלש תמיד 'בעצם' מחפש את עצמו כך שרמזים בכיוון של דקרד כרפליקנט לא כל כך מחרבים את המסר לדעתי. ודבר נוסף זה שנדמה לי שכשרון ציד הרפליקנטים של דקרד דווקא לא מגיע מהכיוון של כוחות מיוחדים (דקרד כרפליקנט) אלא מאנושיות ומאמפטיה (רייצ'ל מצילה אותו מידיו של ליאון בגלל שפתחה כלפיו רגשות, ובסצינת הסיום עם רוי הוא חלוש ומובס). בקיצור, יש מספיק רמזים גם לכיוון השני.
      בכל מקרה. פוסט מעניין ביותר. אין לי ספק שהסרט החדש לא יהיה יצירת מופת, אבל עצם זה שמעורר דיון כבר מוצלח בעיני.

    • אמיר ו 9 אוקטובר 2017 ב - 12:09 קישור ישיר

      כמעריץ וקורא מקיף של דיק, אני חולק על שניכם 🙂
      מוטיב מוביל חוזר אצל דיק (שכמובן מושפע מההפרעה הנפשית הקשה שהייתה לו) הוא חוסר היכולת להבחין בין התודעה "האמיתית" לתודעה "המלאכותית". כזו שמושפעת מגורם חיצוני (לדוגמה סמים), ושגורמת לתפיסת עולם שמנותקת מהמציאות האמיתית. דיק שם את הדמות המרכזית במצב תודעתי שבו הוא (הדמויות הראשיות של גבריות) _יודע_ שיש שתי אפשרויות בפניו, אבל אין לו דרך להכריע מי-היא-מה. דיק משאיר גם את הקורא במצב לא מפוענח: שתי האפשרויות יכולות להתקיים, והקורא מסיים את הסיפור כשהוא לא יודע מי משתי האפשרויות נכונה.
      דיק אף פעם לא גוזר גזירה שווה בין שתי האפשרויות הקונקרטיות (לפעמים יש יותר משתיים) שיש בכל סיפור שלו. בכל סיפור שלו, תמיד ברור שיש אפשרות אמיתית ויש אפשרות שאינה אמיתית. הוא רק משקף את התיסכול מחוסר האפשרות לדעת מה אמיתי ומה לא, ואת הניסיון לחיות כשאינך יודע מה אמיתי ומה לא.
      דיק גם מציב באופן מאוד ברור את שתי האפשרויות בסיפורים שלו. הוא לא מספר את אפשרות א' ורומז לאפשרות ב'. הוא מציג את שתיהן – ואת ההתלבטות ביניהן – באופן מאוד ברור.
      במקרה של בלייד ראנר, באופן מאוד ברור אין שום כוונה בספר של דיק לצייר כאילו אנשים/חיות ורפליקנטים הם היינו הך. להיפך. הוא מבחין ביניהם באופן מאוד ברור – האחד מלאכותי והשני אמיתי, ודיק לחלוטין חושב ומציג שיש הבדל בין השניים. דיק רק לא מאפשר לקורא לדעת, האם הוא עצמו משתייך לא' או לב'. הוא גם לא מאפשר לקורא לדעת, אלא מציב באופן מאוד ברור ראיות לכאן ולכאן.

      ומכאן לסרט:
      גרסת המפיק לוקה בחסר בכך שהיא לא מספיק מציגה לצופים את האפשרות שדקארד הוא רפליקנט. הרמזים עדינים מידי, אם בכלל. המון צופים מסיימים לראות את הסרט כשהם בכלל לא חושבים על האפשרות שדקארד הוא רפליקנט.
      גרסת הבימאי עדיפה מבחינה זו. גם היא לא מכריעה – החד-קרן הוא פרט אחד למול הרבה אחרים. הרמזים הנוספים לכך שהוא רפליקנט רק מאזנים ויוצרים את התהייה אצל הצופה.
      בהשוואה לדיק, שתיהן לוקחות בחסר. דיק לא "רומז". דיק מצליח ליצור סיפור שבו כל אחת משתי האפשרויות נתמכת בעלילה באופן מלא עם שלל ראיות לטובתה.

  5. שחר 19 ספטמבר 2017 ב - 0:14 קישור ישיר

    בגרסת הוויס-אובר, בסצנה שמציגה את פורד, הוא מצטט את אישתו. אם הוא רובוט, האם זה אומר שהשיאו רובוט לאישה אנושית? או האם זה אומר שהשיאו אותו לרובוטית שמתחזה לאישה אנושית? או אולי השתילו לו לא רק זכרונות ילדות מפוברקים אלא גם זכרונות בגרות ונישואים מפוברקים? בנקודה הזאת אתה מתחיל לתהות מה הטעם בכל הווג'ראס הזה, רק כדי שיעמוד לרשות המשטרה רובוט שחושב שהוא אדם וירצח רובוטים אחרים? הנרטיב של סקוט מתחיל להתפורר כי הוא הולך נגד חוקי הייסוד של היקום שלו עצמו. טיירל והממשלה עושים לופים מסובכים באוויר וקונספירציות הזויות רק כדי שיהיה לנו גיבור שלא יודע שהוא רובוט… בעולם שבו קיומם של הרובוטים על כדוה"א הוא לא חוקי… כאשר שוטר אנושי יעשה את אותה עבודה בהרבה פחות השקעה. כאב ראש. Go home, Ridley Scott. You're drunk

    החיבור לנוסע השמיני גם מפוקפק. למיטב הבנתי (לא ראיתי את הפריקוולים) העולם העתידני של הנוסע השמיני איננו העולם שבו האקולוגיה כולה נהרסה וכדוה"א מכוסה בערפיח כמו בבלייד ראנר, אלה שתי גרסאות שונות של העתיד, שלא יכולות להתקיים באותו יקום. אבל יכול להיות שאני טועה. שמעתי שאיפשהו, באחד מהאתרים שקידמו את הפריקוול הראשון, יש מונולוג של פיטר ווילנד שרומז רמזים עבים על כך שהוא מכיר את אדון טיירל והם יריבים/שותפים עם גישות שונות ליצירת בני אדם מלאכותיים. אז החשש שלך התקיים. בקיצור, סמטוחה.

  6. שלומי 19 ספטמבר 2017 ב - 12:14 קישור ישיר

    הדרך הפתלתלה בה עבר הסרט מהתסריט לגירסה הסופית (גירסת 1982) גם היא מטילה ספק בשאלה קיומית – מיהו היוצר המרכזי של הסרט, אם בכלל –
    ובמידה רבה זה ספק חתרני הרבה יותר, שמערער על התפיסה כי יש "בורא" אחד. כאן יש "מערה" אחת בה כולם מתייחסים לאותו צל ספציפי המושלך לתוכה, מנסים לזקק את נקודת המבט של זמנם על אותו צל, וגורל עיוור המזקק מכולם תוצר סופי מדוייק יותר ממה שיכלו ליצור כל אחד בנפרד (או תוך שת"פ קולנועי מסורתי).

  7. חיים צ' 21 ספטמבר 2017 ב - 15:47 קישור ישיר

    אהבתי את הגרסה המקורית, עד ששמעתי לאחרונה את הקורס של הנרי אונגר, והשתכנעתי בעדיפות הגרסה השניה, אם כי היה עדיף לו היה פחות חד-משמעי שדקארד הוא רפליקנט. דקארד שהורג את הרפליקנטית שמתנפצת על חלון הראווה באופן מזעזע, בלי הוויס-אובר שאומר "לא אהבתי לירות באישה בגב", מתנהג אכן כרפליקנט. יש טעות ליהוק בכך שליהקו את הריסון פורד, שהוא תמיד "הבחור הטוב" ואנחנו נוטים להצדיק את המעשים שלו. אבל גם דקארד מתרכך, נעשה אנושי ומתחיל לחוש אמפתיה ואפילו אהבה, כמו שקורה לרפליקנטים האחרים. אגב, כנראה יש בסרט המקורי רמז שנון נוסף לכך שדקארד רפליקאנט (ותקנו אותי אם אני טועה וזה מופיע רק בגרסה השניה) – על תמונות חדרו תלויות תמונות עתיקות של סביו ואבותיהם בסגנון של תחילת המאה העשרים. אתם מכירים הרבה בחורים בגילו שתולים תמונות כאלה בחדרם? זה מוזר, ומעורר חשד שזה בעקבות הזכרונות השתולים שהחדירו לו. בנוסף, הוויס-אובר בגרסה הראשונה אומר דברים מיותרים ומפורשים מדי. והסיום בגרסה הראשונה אכן נעים ומנחם, אבל הסיום בגרסה השניה נאמן לרוח הדיסטופית והפסימית של הסרט כולו.

  8. חיים צ' 6 אוקטובר 2017 ב - 0:17 קישור ישיר

    לאסף: בחוג לקולנוע של אוניברסיטת ת"א בסימסטר השני היה קורס של הנרי אונגר על סרטים דיסטופיים, בהם "בלייד ראנר" (האחרים היו בעיקר "סולאריס" של טרקובסקי, ו"ברזיל" של טרי גיליאם). השנה הקורס הזה לא יועבר.

  9. שרון 7 אוקטובר 2017 ב - 21:55 קישור ישיר

    עברו יומיים מאז ההקרנה בחיפה… ועוד אין פוסט… האם זה אומר שהחששות התממשו? האם לוקח יומיים למצוא מלים לתאר את האסון?
    בינתיים מעניין לראות שהסרט כמו המקורי הוא כשלון קופתי, למרות שהביקורות מחו"ל מצויינות…

    =================
    רוה לשרון: אני ביפן (איכשהו תמיד ברור לי שמי שמצא כאן גם עוקב אחריי בפייסבוק), אצטרף לדיון בשבוע הבא עם שובי.


השאירו תגובה