04 ספטמבר 2018 | 21:59 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

"שרוכים", ביקורת

"שרוכים". אבא גנוב 4

דיברתי על "שרוכים" בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה, מדקה 8:09. לחצו על הנגן משמאל או האזינו כאן

בשנות השבעים המוקדמות היה לבמאים ישראליים חלום: לביים סרט צ'כי. תקראו ראיונות עם במאים וביקורות קולנוע מאז ותגלו כמה פעמים ניסו להשוות סרטים ישראליים לסרטים צ'כים. מה פשר החלום הזה? הקולנוע הצ'כי של סוף שנות הששים היה דל תקציב, דובר בשפה זרה שמעטים בעולם דיברו, והוא נוצר בקונטקסט פוליטי מסוכסך, ובכל זאת היה בו משהו אנושי ומחמם לב שהפך אותו להצלחה עולמית. סרטים ובמאים צ'כים זכו לפרסום ולהצלחה. בישראל, ראו שאפשר לעשות סרטים מצליחים במעט מאוד כסף, ורצו גם. ובכן, ברכות לינקול גולדווסר שב"שרוכים", סרטו החדש תוצרת 2018, הצליח סוף סוף לגרום לסרט ישראלי להיראות כמו סרט צ'כי מ1971.

מכירים את הסרטים המזרח אירופאים האלה שבהם גבר מבוגר ונרגן נאלץ לחיות עם ילד קטן שממיס את ליבו? אז "שרוכים" הוא הסרט הזה, אלא שהילד הקטן הוא בעצם גבר בן 38 שסובל מפיגור שכלי (או במילותיה של הדמות: "אני לא מפגר, אני בעל צרכים מיוחדים"). דבל'ה גליקמן, שהפך בהפתעה גמורה לאחד השחקנים הכי מרגשים בארץ, מגלם בעל מוסך שבמשך שנים התעלם מקיומו של בנו, שנולד עם פיגור (בגילומו של נבו קמחי). כעת, אחרי שנים של ניכור, ואחרי מות האם, הוא צריך להכניס את הבן לביתו באופן זמני, עד שיימצא לו סידור באכסניה לבעלי צרכים מיוחדים. בתקופה הזאת השניים הופכים לרימייק של "הזוג המוזר": האב המבולגן והברדקיסט מול הבן שאוהב סדר וניקיון, האב הכעוס והלחוץ מול הבן שתמיד שמח, האב המיזנתרופ מול הבן אוהב האדם.

"שרוכים", על פי תסריט מאת חיים מרין, הוא סרט מאוד דל תקציב שצולם בניגוד לכל הגיון ב17 יום בלבד. מבחינה קולנועית הוא מיושן מאוד, טלוויזיוני, כמו סרט שצנח אל מסכי הקולנוע משנות השמונים. כל מרכיביו, התוכניים והצורניים, הם ההפך הגמור ממה שאני מחפש בקולנוע. ובכל זאת, הוא שבה את ליבי. יש בו משהו לבבי וחינני, איזו אנושיות פשוטה, שהרגשתי כלפיה סימפתיה גדולה. חלק גדול מהחינניות הזו טמון במפגש שבין גליקמן וקמחי. קמחי הוא גונב ההצגה בסרט: אחרי שנים שהוא היה שחקן משנה, כזה שרואים אותו בתפקידים קטנים בהמון סרטים, הוא סוף סוף מקבל הזדמנות להוביל סרט שלם על כתפיו.

גולדווסר, שחתום על הסרטים "מתחת לאף", "אבא גנוב" ו"מעבר לים" (שני האחרונים עסקו גם הם באבהות, ובפחד של אב להתנתק ממשפחתו), הוא בעצמו אב לבן מבוגר בעל צרכים מיוחדים ואולי הכנות הזאת, תחושת ה"אמת דיברתי", והטון היחסית קליל והומוריסטי של רוב הסרט, הם שגורמים לדינמיקה בין שני הגיבורים להיראות אמיתית וטעונת רגשות סותרים ובעלי עוצמה. ולכן, דווקא בגלל כל החיבה שהסרט מעורר, עצוב שהמערכה האחרונה של הסרט לוקחת תפנית מיותרת לכיוון המלודרמה ולמעשה בוגדת לא רק בנימה של הסרט, אלא גם בדמויות, שמושלכות ביד גסה אל סיטואציה לא הוגנת. מוזר שגולדווסר, שהסיפור האישי שלו חיובי ומוערר השראה, הסכים לדרדר את סוף הסרט לכיוון כה נדוש, שחותר תחת כל מה שהצליח להשיג לפני כן.

(פורסם ב"כלכליסט", 3.9.2018)

נושאים: ביקורת

תגובה אחת ל - “"שרוכים", ביקורת”

  1. ינקול גולדווסר 5 ספטמבר 2018 ב - 14:20 קישור ישיר

    יאיר, תודה על הפירגון והאהדה גם לסרט וגם ליוצריו. תיקון טעות – את התסריט לאבא גנוב לאכתב יהודה ברקן אלא חיים מרין (בשבועיים), על בסיס תשתית של טריטמנט שהיה לנו במגרה .
    בקשר לדלות, והמיושנות – ובכן, אכן הדלות סייעה לי להתרכז ב"נטו". זה אמנם מצר את גבולות הקולנועיות אבל סייע לי ולצופים לצלול לתוך לב הדברים ולא לעסוק בצורה. לגבי המיושנות ואי החדשנות – לדעתי, חדשנות היא בעקרון מתפקידם של הצעירים. גם אני הייתי חדשן בצעירותי ומתחת לאף היא ההוכחה לרוח חדשה שהבאתי לקולנוע הישראלי. סידני לומט, במאי ענק, לא חידש בעשורים האחרונים לחייו ולא נראה לי שמישהו בא איתו חשבוןו על כך. הוא המשיך לעשות סרטים עד גיל מופלג בסגנון שכבר סיגל לעצמו. וזה לגיטימי.
    לגבי הדרמה בחלקו האחרון של שרוכים – מנסיוני אני יודע שאחרי 40-50 דקות של סרט מגיעה ה"בטן" המפורסמת, הסרט מתחיל לדשדש ומפסיק לעבוד. מה לעשות ורוב הצופים אינם אניני טעם וזקוקים להילוך של FRONT-DRIVE. בחלק הזה באה לידי ביטוי עוצמתו של גדי כשהוא נלחם, בדרכו שלו, בממסד שלא מאפשר לו להציל את אביו. זה היה חשוב לי כי בנוסף לגישתי של "לעשות את הסרט הכי טוב שאני יכול" שבה אני דוגל, היתה לי פה גם אג'נדה של שיפור תודעה בציבור והייתי זקוק לדרמה ולניצחונות של גדי.
    =================
    רוה לינקול: תודה על התגובה.


השאירו תגובה