31 ינואר 2019 | 11:18 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

"הגולם", ביקורת

"הגולם".

האם סרט יכול להיות גם לא טוב וגם ממש מצוין? "הגולם", סרטם החדש של האחים יואב ודורון פז הוא התשובה: כן.

לפני ארבע שנים יצרו האחים פז (שביימו לפני כן את הסרט "פובידיליה" ואת הסדרה "מתים לרגע") את סרט האימה "ג'רוזלם", שמומן באופן עצמאי. הסרט התרחש בירושלים, עסק בעולמות הלקוחים מהמיסטיקה היהודית, צולם באנגלית, והסתיים בסצינה שבה מפלצות בוקעות מבטן האדמה ומתחילות להחריב את העולם בעיצומו של יום כיפור. הסרט הופץ בעולם על ידי המפיק הישראליאמריקאי שקד ברנסון, ועשה חיל בפסטיבלי אימה ובשירותי הvod בארה"ב. עד כדי כך שנוצר ביקוש לסרט המשך, שיצולם בקרוב.

כעת עלה בבתי הקולנוע בישראל בארה"ב סרטם החדש, "הגולם". "הגולם" ממשיך את החיבור של האחים בין תכנים שבאים מתוך הפולקלור היהודי ובין סרטי האימה, אבל הפעם הם הגיעו מחוזקים עם צוות שקולנוע יהודי הוא הביזנס שלו. הרעיון ל"הגולם", סיפרו האחים, נולד אחרי מפגש שלהם עם התסריטאי אריאל כהן והמפיק שלום אייזנבך. כהן ואייזנבך התמחו בעשור האחרון ביצירת סרטים לנשים חרדיות. אחד מהם, "טאקע מאמא", עשה ב2012 סיבוב קטן בסינמטקים ובהקרנות אקדמיה, בניסיון לפרוץ גם לקהל החילוני. כהן ואייזנבך פיצחו את הנוסחה ואת הקהל שלהם: הם מצלמים באוקראינה סרטים יותר ויותר מושקעים העוסקים בדמויות יהודיות וקונפליקטים של זהות, עם שחקניות מפורסמות אבל לקהל הרחב בארץ אין מושג שהסרטים האלה קיימים.

במילים אחרות, "הגולם" הוא מפגש מרתק בין שתי סצינות הקולנוע המחתרתיות שפועלות כרגע בישראל, הרחק מעיניי המיינסטרים הקולנוע החרדי וסרטי האימה. לשתי הקהילות האלה יש קהל אדוק ונאמן שמאפשר את הקיום הכלכלי של הסרטים שלהם גם ללא תמיכה ממסדית, והם נסמכים על שיטות הפצה אלטרנטיביות בארץ ובעולם. ב"הגולם" אנחנו לומדים שגם התכנים שלהם יכולים להיות משיקים.

אייזנבך, שהתמחה בהפקת צילומים באוקראינה, חתום על ההפקה המפוארת הזאת, שבמסגרתה נבנה שטעטעל יהודי קטן. כהן חתום על התסריט, שמכיל סקס ואלימות שהקולנוע החרדי לא יכול להכיל, והאחים פז ביימו והוסיפו לסרט את הסטייל הז'אנרי שלהם, שמעניק לסרט ליטוש שלא תמיד קיים בהפקות החרדיות. אבל הכוכב האמיתי של הסרט הזה הוא הצלם רותם ירון, שהפך אותו לאחד הפרויקטים הבאמת יפהפיים שנראו באחרונה בישראל. אין כמעט שוט בסרט הזה שלא נראה מעולה. וכך, למרות שיש בסרט הזה כהנה וכהנה מגרעות ונפילות, הוא עדיין מרהיב ועם איכויות ויזואליות שלא מפסיקות להפתיע.

הפעם האחרונה בה פגשנו את אגדת הגולם מפראג בקולנוע היתה לפני קצת יותר ממאה שנה. סרט האימה הגרמני "הגולם", שביים פאול וגנר ב1915, היה אחד מחלוצי הקולנוע הגרמני האקספרסיוניסטי, קולנוע של סיוטים ושל חרדות. הסרט ההוא החזיר לתודעה את אגדת הפולקלור שמספרת על המהר"ל שיצר מאדמה יצור דמוי אדם ואז הפיח בו רוח חיים באמצעות מילים מהקבלה. אבל אז גם מיד נולד הביטוי שהופך את האגדה הזאת לסיפור אימה: הגולם קם על יוצרו. היוצר שמאבד שליטה על הייצור. יש הטוענים שהסיפור הזה היווה השראה למרי שלי כשכתבה את "פרנקנשטיין", ועל פריץ לאנג שיצר את דמות הרובוטית ב"מטרופוליס". ועכשיו, בגרסה שכתב אריאל כהן, את הגולם בוראת אישה.

חנה (בגילומה של חני פירסטנברג) היא אשה יהודיה בכפר קטן במזרח אירופה במאה ה18. כשהגברים לומדים קבלה בבית המדרש, חנה מסתתרת מתחת לקרשי הרצפה כדי להאזין לשיעורים. חנה ובעלה איבדו את בנם שבע שנים לפני כן ומאז היא לא נכנסה להריון, אבל כשמדברים על בריאה ועל יצירה, על כלים שבורים ועל רוח, נפש ונשמה, נראה שהיא היא מבינה טוב מהם במה מדובר. כשבידיה ספר הקבלה העתיק "ספר היצירה", שיש המייחסים את כתיבתו לאברהם אבינו, היא בוראת מהעפר ילד, שעד מהרה הופך להיות יצור רצחני שמגן עליה ועל תושבי השטעטעל כששכני הכפר מגיעים לבצע בהם פוגרום.

וכך, בתפנית המגדרית, הרעיון המקורי של בורא, נברא ורצון חופשי, הופך כאן לסיפור על אמהות ועל שכול, ועל הצורך לשחרר את זכר המתים. הילד, שמתחיל בלהציל חיים, יפנה עד מהרה את תיאבון ההרג שלו גם לחפים מפשע.

לוקח ל"הגולם" לא מעט זמן להתחיל לזוז. זמן ארוך מדי מוקדש לפולקלור יהודי מצועצע (אם כי, יש לומר שפתיחת הסרט מזכירה באוירה את סרט האימה של נטפליקס "Hold the Dark", שצולם אחרי צילומי "הגולם"), ומי שלא יודע לאיזה סרט הוא נכנס יקלוט שזה סרט אימה רק עמוק לתוך החצי השני שלו. אבל הרעיונות בסרט עובדים יפה. זו כבר מסורת של האחים פז, שלא מגיעים מרקע דתי, אבל מבינים שבסרטי אימה יש כמעט תמיד יסוד תיאולוגי. ואם סרטי אימה אמריקאיים מבוססים על פולקלור נוצרי עולמות השטן והשדים כפי שהם מופיעים בתיאולוגיה הנוצרית, מושגי הפסיון הנוצרי, ועל פולחני דם פגאניים הרי שסרטי אימה ישראליים צריכים להישען על תשתית יהודית. זו מחשבה קולנועית נכונה שמעניקה ייחוד רעיוני לסרטים שלהם לצד היופי הוויזואלי. עכשיו רק נותר שהם יהיו גם קצת מפחידים יותר.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב"כלכליסט", 30.1.2019)

נושאים: ביקורת

השאירו תגובה