31 מרץ 2019 | 23:15 ~ 3 תגובות | תגובות פייסבוק

"מטריקס" בן 20: הביקורת המקורית מארכיון "סינמסקופ"

"מטריקס". שובבי ציון

היום לפני עשרים שנה יצא "מטריקס" בארה"ב. זה היה 31.3.1999. ראיתי את הסרט בזמן אמת בניו יורק, כתבתי עליו לא מעט אחרי זה, אבל הביקורת המלאה התפרסמה רק חודשיים וחצי אחר כך, כשהסרט עלה בישראל. לפני עשר שנים, "סינמסקופ" היה תחת חסות חברת "אורנג'" (שכבר לא קיימת בארץ), שעבדה עם הפטלפורמה של תפוז. יש עדיין כמה טקסטים שפרסמתי בתקופה ההיא שעדיין לא הומרו חזרה לתוך הבלוג בפורמט וורדפרס, כולל המחווה שערכתי ל"מטריקס" במלאת לו עשר שנים. לכן, חגיגות ה-20 הן הזדמנות שלי להעלות את הטקסטים האלה שוב כאן.

קראו כאן עוד על הסרט ועל קיאנו ריבס בהרחבה, כתבת מגזין שהתפרסמה ב"סופשבוע" של מעריב

פורסם במקור ב"זמן תל-אביב", 18.6.1999

ניאו קלאסיציזם

מאחורי האפקטים המרהיבים, האקשן המסחרר והאיזכורים הפופ-פילוסופיים נמצא גם סרט מצוין שיש בו הרבה יותר ממה שנדמה. "מטריקס" הוא נקודת מפנה בתולדות הקולנוע, לא פחות

למרות שהייתי רוצה לספר איך התגנב "מטריקס" אל חיינו בלי ציפיות, איך הוא זחל מאחורי גבנו ותפס את כולם בלתי מוכנים לקבל, לקלוט ולקלס את אחד הסרטים המופלאים ביותר שנבראו בעת האחרונה, יהיה קשה לעשות את זה. כן, יחסית לסרטי גבוהי הפרופיל של הקיץ והסתיו, ההפצה האביבית של הסרט באמריקה נראתה מהוססת, חסרת ביטחון עצמי, כאילו מפיצי הסרט לא היו לגמרי מודעים למוצר שיש בידיהם. אבל אז יצא הבקרוב לסרט.

תמיד אזכור מתי ראיתי בפעם הראשונה את הבקרוב ל"מטריקס". זה היה לפני הקרנת "פייבאק" באולם אסטור פלזה, אחד האולמות הכי גדולים ומרשימים במנהטן. לא חשדתי בכלום לפני שהטיזר הקצרצר הוקרן, אך אחריו הייתי נתון בהלם קרב. כבר אמרו לי פעם שאני משתמש יותר מדי, ולעיתים בהפרזה, בצירוף המילים "הלסת נשמטה מרוב תדהמה". ובכן, הפעם לא מדובר בדמגוגיה: הפה שלי נפער, העפעפיים התחתונות הגיעו עד הלחיים, העיניים מתקשות לבלוע את החיזיון שנגלה מולי. זאת שלוקחת אותי לראות את כל הסרטים והמקומות היפים האלה, חששה שמדובר בדום לב. "זה….", אמרתי באיטיות, אוסף את רסיסי נשימתי, "…זה היה אחד הדברים הכי מדהימים שראיתי מימיי".

אתם יודעים איך זה: ברוב מוחץ של הפעמים, הבקרוב – שדוחס לתוך דקות בודדות את כל הרגעים הכי טובים של הסרט – הרבה יותר מוצלח מהסרט עצמו. אחד הדברים הכי מדהימים ב"מטריקס" הוא העובדה שבמשך שעתיים ועשרים הסרט מצליח לשמר את אותה תחושה של פרפור בחדרי הלב – עם הקצב המהיר כקליע; האפקטים שמערבלים את האישונים וגורמים לאונות במוח לדפדף מהר ולנסות לפענח איך הם עשו את זה; העלילה שהיא לעולם אניגמטית מדי, אך בדיוק במידה השומרת על פליאה מתמדת; ובעיקר, עם החזון הוויזואלי הרהוט, היציב, המבוסס והכה בשל שצמד הבמאים הזה הצליח ליצור – שנוצרה עם הצפייה בבקרוב. בקיצור, "מטריקס", שיוצא בארץ ביום חמישי הקרוב ושאין דרך אמוציונלית להתייחס אליו מבלי להידרש לצירוף "יצירת מופת", הוא נכון לעכשיו, עם הישמע הגונג המבשר על תום המחצית הראשונה לשנת 1999, סרט השנה.

האינסטינקט הראשוני הוא לא לטרוח אפילו לנסות ולהעביר את הסיפור המפותל של הסרט, סיפור כה מורכב ומרובד שנדרשת לסרט כשעה ורבע של אקספוזיציה רק כדי להבהיר מהו אותו עולם בו מתרחשת העלילה. ובכל זאת: "מטריקס" הוא סיפורו של ברנש בשם תומאס אנדרסון (קיאנו ריבס, בתפקיד המתאים לו ככפפת לייטקס הדוקה), האקר מחשבים, שהכינוי שלו באינטרנט הוא "ניאו". לפחות, זה מה שנדמה לו שהוא. בוקר אחד מגלה ניאו שכל העולם סביבו למעשה אינו קיים ושהמציאות שהוא מכיר, של סוף המאה העשרים, למעשה הושמדה לפני מאות שנים. המציאות הזאת, בה נדמה לו שהוא חי, היא למעשה תוכנת מחשב המוזנת לתוך המוח שלו ושל מיליארדי בני האדם האחרים, כמאה שנה בעתיד. קצת כמו מה שקרה ב"שליחות קטלנית", בני האדם יצרו מחשב שפיתח לעצמו מודעות ובמהירות התעלה עליהם. במלחמה בין האנשים והמכונות בני האנוש הפסידו והפכו לעבדים של המכונות, לספקי האנרגיה שלהם. בני האדם מאופסנים בתוך אינקובטורים, נטולי כל מודעות למצבם – בזכות אותה תוכנת מחשב היוצרת מציאות וירטואלית, במוחם הם חיים ומתפקדים בעולם מוכר וידידותי – אך כל תפקידם הוא לפלוט אנרגיה הנצרכת על ידי המכונות ומשמרת את קיומם. האנושות הפכה לבטריה אחת גדולה.
אז מהו המטריקס? (מה שסטודנטים בטכניון בוודאי יקראו "המטריצה"). זו אותה תוכנת מחשב קולוסלית שמוזנת לתוך מוחם של בני האדם. אך קבוצת מורדים, בראשם לורנס פישברן, המשוטטת במין צוללת בשם "נבוכדנאצר", מנסה להחריב את המציאות המלאכותית שמזריקות המכונות למוח האנשים ולשחרר את האנושות מעבדותה. ניאו (Neo), הם מאמינים, הוא הנבחר, האחד (One, שזה ניאו בשיכול אותיות), הוא האיש שיכול לקרוא את המטריקס מבפנים ולהביס את המכונות בטריטוריה שלהן. בעזרת ניאו מקווים המורדים להעיר את האנשים מהתרדמת שלהם ולמצוא את העיר החופשית האחרונה על כדור הארץ, ציון שמה.

כבר משבר התקציר הזה קל להבין ש"מטריקס" הוא סמורגאסבורד של רפרורים תרבותיים מקיפים. מוטיבים ממיתולוגיה נוצרית, בודהיסטית ויהודית (אולי אפילו ציונית) מצפים את הטכנו-מיתולוגיה הזאת ומעניקים לה משמעויות שהם בה בעת עמוקות, אך גם רדודות להפליא, שיהיו כאלה שימהרו לבטל כהבל, בעוד שיהיו אחרים שייכתבו עבודות אקדמאיות המפרקות ומפענחות את משמעויות הסרט. הסרט כה עמוס במשחקי מילים, אזכורים היסטוריים ורמיזות חבויות עד שאי אפשר שלא לחשוד שהבמאים ניסו להפוך אותו למין שעשועון בו הקהל נדרש להקיף בעיגול כל איזכור ולחבר אותו בקו לזה שבא אחריו, עד כדי כך שנדמה שמשחק "מצא-את-הציטוטים" חשוב יותר בסרט מהניסיון האמיתי לפענח את משמעותם.

כמו סרטי "מלחמת הכוכבים", "מטריקס" מנסה לתרגם את סיפורי המיתולוגיה לעידן הקיברנטי. מין סיפור נוצרי על הנבחר, על אשה בשם טריניטי, סוכן המנסה לצלוב אותו ויהודה איש קריות המלשין עליו. לתוך זה נשזרים אינספור רמזים וציטוטים, החל מ"אליס בארץ הפלאות" ו"הקוסם מארץ עוץ", דרך גלות בבל ועד המשטר הרייגניסטי של שנות השמונים, חלקם מפרים את הטקסט והופכים אותו הרה משמעות, חלקם אווריריים וילדותיים ונמצאים למען עצמם, נטולי חשיבות ספציפית. אך לפעמים זה הגודש הזה, הסבסוב הנוסף על רחבת הריקודים, שהופך את תרבות הפופ של "מטריקס" לכה מסעירה, כה סמוקה מרוב התרגשות.

אז אם הצד המילולי מעורפל מרוב שהוא דחוס והצד הויזואלי בהיר ומדויק, האם עלינו להסיק ש"מטריקס" הוא סרט בו ה"איך" חשוב יותר מ"המה"? שהצורה משחקת תפקיד מרכזי יותר מהתוכן? שהאפקטים בעלי משמעות רבה יותר מהמילים? במידה רבה, בהחלט. "מטריקס" הוא סרט בו התמונה מספרת את הסיפור המלא. זה לא רק שהאפקטים שלו פורצי דרך ומרהיבים לצפיה, זה גם הדרך בה האפקטים האלה יוצרים את העולם בו מתרחשת העלילה. עם האפקטים האלה – שכלול של האפקט בו עשו כבר אחרים שימוש מופרז בפרסומות ובקליפים בשנה האחרונה, בו התמונה קופאת אך המצלמה ממשיכה לנוע (שימוש ראשון של הטריק הזה בקולנוע היה ב"אבודים בחלל") – האחים וושאובסקי הפכו את "מטריקס" לסרט קוביסטי. כפי שדושאן ופיקאסו ניסו לתרגם תנועה לתוך פריים ציורי קפוא, האחים וושאובסקי מנסים לעשות דבר דומה, אך בטכניקה הפוכה, הם שואפים להקפיא את התנועה, להדגיש את היעדרה, אך מבלי לעצור את תנועת הסרט. הם עוצרים את התנועה, אך לא את משך הזמן שלוקח לבצע אותה.

אין ספק שבתור סרט פעולה, "מטריקס" הוא הנאה מופלאה. אך מה שעוד יותר מרשים היא העובדה שמכל פריים בו ברור לגמרי שלמרות שמדובר בסרט מסחרי, הוליוודי, עתיר תקציב ועשיר בפעלולים ובסצינות קרב, מדובר בסרט אישי עבור יוצריו. סרטים הוליוודיים, בעיקר בקיץ ובעיקר היקרים שבהם, הם סרטים שהיוזמה להפקתם באה מצד ראשי האולפנים, בחיפושם אחר יתד מסחרית לנעוץ בתקופה הקופתית הלוהטת של השנה. אך עבור האחים וושאובסקי, "מטריקס" היה סיפור אישי, אותו כתבו בעצמם ושאת הסטורי-בורד שלו הם ציירו במלואו, בפרוטרוט לפני שמכרו את התסריט, כדי לשכנע את המפיקים להשקיע בחזון יקר שלא ממש נראה כמותו קודם. לעומת סרטים מסחריים אחרים, בהם הבמאים עובדים כשכירים ואינם משקיעים את נשמתם בתוך המוצר הסופי, "מטריקס" הוא סרט שאי אפשר שלא להתפעל מהחזון הנחוש, היציב והמאוד בהיר וכריזמטי של הבמאים. מהבחינה הזאת, אין ברירה אלא להשוות את "מטריקס" ל"בלייד ראנר", ולו בגלל התחושה ש"מטריקס" ישפיע על הדרך בה במאים אחרים עושים סרטי מד"ב בשנים הבאות, בדיוק כפי ש"בלייד ראנר" השפיע על אותו ז`אנר ב-17 השנים האחרונות. וזה גם מין סגירת מעגל: בעקבות "בלייד ראנר" נוצרו סרטי האנימה של חברת מנגה היפנית – סרטי פולחן כמו "אקירה" ו"Ghost in the Shell" – ו"מאטריקס" בפירוש מושפע מהסרטים האלה. למעשה, אחד ההישגים המרשימים של הסרט היא ביכולת שלו לשחזר את אפקט התנועה בהילוך איטי, שהוא מסימני ההיכר של האנימציה היפנית, אך לעשות את זה באופן מציאותי, לא באנימציה.
למרות שאני לא מאלה שרוטנים על כך שהקולנוע עומד למות, אני בהחלט מודע לכך שבכל שנה יוצאים פחות סרטים טובים, שמסחריות היתר של האולפנים יוצרת קולנוע בסיסי, עשוי היטב אמנם, אך נטול להט ותשוקת עשייה. אין לצופי ולמבקרי הקולנוע הרבה הזדמנויות לראות סרט ולקלוט בזמן אמת שמדובר בנקודת מפנה בתולדות הקולנוע ומהבחינה הזאת בכורת "מטריקס" היא בהחלט אירוע היסטורי. עשר שנים מהיום נדבר על "מאטריקס" במובן של לפני-ואחרי. אין לכם ריגוש גדול מזה, מהידיעה שאנו חוזים בסרט שיפתח עידן חדש בהוליווד, ובצמד במאים כה מצויינים, שהתחושה היא שעד כמה ש"מטריקס" מצוין, בהחלט יתכן שיצירת המופת הגדולה שלהם עוד נמצאת לפניהם.

זו השליטה הנהדרת שלהם לא רק בז`אנרים ומדיום החזותי, אלא גם בקני מידה מגוונים של הפקה, שהופכת אותם לבמאים שיהיה מסקרן לראות מה יעשו הלאה. סרטם הקודם, הראשון, היה "קשורות", בו האחים וושאובסקי קרצו לעבר האחים כהן. שם, עם תקציב של כששה מיליון דולר, צוות קאמרי שכלל לא יותר משלוש דמויות וסט מצומצם שהתמקד בעיקר בשני חדרים ושמונה קירות, הם יצרו שעשועון ז`אנר אפל ומבריק למדי. כעת, עם תקציב גדול פי עשרה והפקה בעלת קנה מידה עצום, הם מוכיחים שהם לא יודעים להשתעשע עם ז`אנרים קיימים, הם יודעים גם להמציא אותם מחדש.

גיבורי "מטריקס" הם למעשה וירוסי מחשב החודרים לתוך תוכנה המייצרת עולם וירטואלי ומשנים את העולם הזה, מבטלים את מגבלותיו הפיזיות, מוחקים את המחיצות ועוברים בקלות ממציאות אחת לשניה. מבחינה קולנועית האחים וושאובסקי הם בדיוק וירוס כזה, בדרך בה הם חודרים לתוך ז`אנרים ומערבבים ביניהם – "מטריקס" הוא למעשה סרט מדע בדיוני שמעוצב ומבויים כמו סרט ערפדים פאנקיסטי.
מאז "הנוסע השמיני 3" לא נתקלתי בסרט שעושה שימוש כה מורכב בקשר בין עתידנות, טכנולוגיה ומיניות. תהא העדפתם המינית אשר תהא, האחים וושאובסקי הם ללא ספק הבמאים הכי פטישיסטיים בעולם. "קשורות" היה סרט פטישסטי עם עלילת אס-אנד-אם לא ממש סמויה (ראו שם הסרט) שעסק בשתי לסביות. "מאטריקס" הוא פי עשרה יותר מזה. חובבי סאדו-מאזוכיזם – שאיש לא יאשים אותם אם יבחינו בקרבה בין המילה "מאטריקס" והמילה "דומינאטריקס" (מלכה, או שמא מלקה, במשחקי תפקידים באס-אנד-אם) – עשויים אפילו למצוא את הניכור שלו אירוטי.

הדמויות האנדרוגניות, תלבושות העור הנוצצות, המיניות שתמיד נוכחת אך לא מוצהרת והליהוק עם הקריצה של שני גיי-אייקונס, קיאנו ריבס והוגו וויבינג ("הרפתקאות פרסילה מלכת המדבר"), לא מותירים מקום לספק: גם "מאטריקס" הוא סרט שהנושא המוצהר שלו – המעבר הנזיל בין מציאויות – נושא בחובו גם נושא מוצפן: המעבר הנזיל בין זהויות, ובכלל זה זהויות מיניות. העיסוק הנונשלנטי, אך בעל מאפיינים מציצניים, של "קשורות" במיניות והאווירה הקינקית שלו הפכו אותו למהתלת פשע מקאברית על חיים בקצה: קצה החוק, קצה המוסר, קצה המיניות. "מאטריקס" מתחיל בקצה ועד מהרה מראה עד כמה קל ונזיל המעבר מצד אחד לצד שני, זה רק עניין של מודעות.

בסופו של דבר, קשה לסכם את "מאטריקס" בקצרה, מבלי להישמע בומבסטי, אולי אפילו ילדותי. נדמה לי שהסרט, שיש בו מידה הגונה ומבדרת של מודעות עצמית, מתאר את עצמו הכי טוב. כשהוא עומד על גג בניין וצופה בלורנס פישברן מנתר בקלילות מגג הבניין אל הבניין ממול, כדי להוכיח לו שהמטריקס יוצר עולם שאינו אמיתי, שמודעות לקיומו למעשה מאפשרת לכופף את חוקיו ולזכות בכוחות על-אנושיים, קיאנו ריבס נשאר קפוא במקומו, עיניו מצטמצמות לכדי חריץ כמי שאינו מבין את מה שכרגע ראה, ובהברה קלה, כמעט נלחשת, הוא אומר לעצמו: "waw". לא "Wow", עם אות גדולה והברה פתוחה, אלא "waw", השקט והמשתאה יותר. זהו "מטריקס" בשלוש אותיות.

נושאים: ביקורת

3 תגובות ל - “"מטריקס" בן 20: הביקורת המקורית מארכיון "סינמסקופ"”

  1. Shai 1 אפריל 2019 ב - 20:48 קישור ישיר

    יש מקום לערוך את הכתבה ולשנות כל התייחסות לוושאובסקי כאל אחיות במקום כאל אחים.
    אפשר גם להוסיף נ.ב. כדיי להבאיר את הנקודה.

    • מגדלור 2 אפריל 2019 ב - 22:22 קישור ישיר

      אתה צריך Safe Space?

    • Shai 4 אפריל 2019 ב - 12:41 קישור ישיר

      ממש לא. אבל האחים הם כבר מזמן אחיות, ואפילו ב-IMDB החליפו את השם שלהן.
      עניין של נתינת כבוד מינימלי לבחירה של אדם מסויים


השאירו תגובה