קיאנו ריבס ב"מטריקס". ספיד 3

היום לפני עשרים שנה יצא "מטריקס" בארה"ב. זה היה 31.3.1999. ראיתי את הסרט בזמן אמת בניו יורק, לפני עשר שנים, "סינמסקופ" היה תחת חסות חברת "אורנג'" (שכבר לא קיימת בארץ), שעבדה עם הפטלפורמה של תפוז. יש עדיין כמה טקסטים שפרסמתי בתקופה ההיא שעדיין לא הומרו חזרה לתוך הבלוג בפורמט וורדפרס, כולל המחווה שערכתי ל"מטריקס" במלאת לו עשר שנים. לכן, חגיגות ה-20 הן הזדמנות שלי להעלות את הטקסטים האלה שוב כאן. הנה הכתבה שכתבתי על הסרט למוסף "סופשבוע" של מעריב, בעריכת רון מיברג באותם ימים, ששלח אותי להיפגש עם קיאנו ריבס ועם קארי אן-מוס באירוע תקשורת בברצלונה לכבוד הבכורה האירופית של הסרט.

קראו כאן את הביקורת המקורית שלי על "מטריקס" מ-1999

פורסם ב"סופשבוע". יוני 1999

אין מקום פחות מתאים לערוך בו ראיונות לקראת בכורת הסרט "מטריקס" מאשר ברצלונה. אין שום קשר בין העיר הנינוחה, הים תיכונית ושטופת השמש הזאת והסרט הקצבי, הדחוס, האפלולי והמתכתי שהוא "מטריקס". לא שיש לי תלונות – ברצלונה נפלאה – והסרט, לכבודו טסתי שבע שעות מניו יורק בחזרה אל אגן הים התיכון, הוא מהטובים שנראו עד כה לשנת 1999. תנו למילניום הזה להיגמר וייתכן שנגלה ש"מטריקס" הוא גם אחד הסרטים החשובים, המשפיעים – וגם, בהחלט, המהנים – של העשור כולו. אך לפני שהמשפט המעט בומבסטי הזה – היי, הסרט אינו צנוע יותר – מעטר את כרזות הפרסום הישראליות של "מטריקס", הייתי מקווה שאנשי השיווק של וורנר בארץ ישקיעו את מאמצי הקידום שלהם באפיקים מקוריים יותר ממציאת ציטוטים, Blurbs באנגלית, מאת עיתונאי קולנוע סמוק לחיים וקל לשלהוב. הסרט הזה, שאין לי אלא לקוות שגם אלה שאינם הצרכנים הסדירים של תרבות המד"ב יימצאו אותו בלתי ניתן להחמצה, בוודאי ראוי לכל מאמץ שיווקי אפשרי שיחשוף אותו לקהל גדול ככל האפשר. האם אתם מזהים כאן נימה מתלהבת, כזו שתימשך לאורך הכתבה הזאת כולה כמו חוט דק של ריר שממאן להיקרע? בהחלט. "מטריקס" מעולה.

מעולה ככל שכתב זוטר זה חושב שהסרט הזה הוא, מה עושה כתבה על סרט מדע בדיוני, כמעט פולחני, בתוך מוסף סוף השבוע של העיתון שלכם? אז לא, העובדה שההצלחה העצומה והמפתיעה של הסרט באמריקה גרמה אפילו למוסף התרבות של "הניו יורק טיימס" להתייחס אליו ולפרסם מאמר המנתח את רבדי המשמעויות של הסרט, בעיקר ביחס בין דת לטכנולוגיה שהוא מתאר, אינה קשורה לכך. מישהו ב"מעריב", וזה לא אני, כנראה חושב שקיאנו ריבס, כוכב הסרט, ראוי לכתבת פרופיל והעובדה שריבס הסכים להקדיש מעט מזמנו המטושטש כדי להתראיין לעיתונות האירופאית, הפכה את האופציה הזאת לריאלית. על זה ריבס בעצמו היה עונה "סבבה!" אם הוא היה דובר עברית. אם היו שואלים אותי – ואני שמח שלא, כי זה היה עשוי למנוע ממני את הטיול לספרד – הייתי יודע לספר שריבס, מוכשר ככל שיהיה (ועוד נגיע גם לזה), הוא מרואיין מחורבן. לעיתונים גדולים הרבה יותר, מהסוג שהכוכבים מסכימים שכתביהם ילוו אותם למשך מספר ימים וינהלו איתם מספר שיחות ארוכות, ריבס נשאר אניגמה מגומגמת המתקשה – או שמא מסרבת – להסביר את עצמה באופן מילולי. אז תארו לעצמכם כמה נגיש הוא היה בג'אנקט? (פרשנות: ג'אנקט, נקודת האמצע בין ראיון אישי ומסיבת עיתונאים בו קבוצת עיתונאים קטנה רוכנת לכיוונו של כוכב ומנסה לדמיין בעיני רוחה שמדובר באירוע אינטימי, היא מילת קוד בעולם היחצנות שמשמעה היא בזבוז זמן עם כיבוד טוב). ועוד בג'אנקט בו הוא צרף אליו את קארי-אן מוס, שותפתו לסרט (כן, היא תגלית, משו-משו). תגידו "אח… נשמה הריבס הזה, חולק את אור הזרקורים עם אלה הזקוקים לו יותר ממנו ונותן להם הזדמנות לחשיפה גדולה". אך מוס, אפילו מבלי שידעה זאת, הפכה לשכפץ הז'ורנליסטי של ריבס. כל שאלה מעט אישית, מעט דורשנית, מעט שכלתנית וריבס פונה אליה ואומר "למה שלא תעני על זה את, קארי-אן"?

אבל אל דאגה, ליכולת ההתנסחות של ריבס, או היעדרה של כזאת, אין השפעה על האפקטיביות שלו ב"מטריקס". אה, כן. "מטריקס", אם נחזור שניה לסיבה בגללה אני בברצלונה, הוא סרט מדע בדיוני מרהיב, מהסוג שבאמת חששתי שאיש כבר לא יטרח לעשות. העובדה שהוא להיט קופתי מרשים למדי באמריקה, שם יצא באפריל, מקרבת אותו יותר לליגה של "מלחמת הכוכבים" מאשר ל"בלייד ראנר", אך הסרט עשוי להתברר כבעל השפעה לא פחותה על הקולנוע של העשור הבא מאשר השפעתם של שני הסרטים האלה על סרטי שנות השמונים והתשעים.
כדי לעשות צדק עם עלילת הסרט המפותלת יהיה עלי לנצל את כל השטח שהוקצב לי עבור הכתבה כולה. לכן אנסה לקצר: "מטריקס" מספר על איש מחשבים פשוט (ריבס) החי בסוף המאה העשרים, או לפחות כך נדמה לו. יום בהיר אחד הוא מגלה שהעולם שהוא מכיר הוא למעשה וירטואלי, נטול קיום פיזי, שכל המציאות סביבו היא למעשה תוכנת מחשב המוחדרת למוח בני האדם, המוחזקים בשיעבוד, אי שם בעתיד, על ידי מחשבים ומכונות שהשתלטו על העולם ומשתמשים באנרגיה הנפלטת מגופם של בני האדם כמקור הכוח שלהם. כאילו הזעזוע בגילוי הזה אינו מספיק, מגלה אנדרסון, המכונה ניאו, שהוא "הנבחר", זה שנבואה עתיקה בישרה שהוא יגיע ויחריב את תוכנת המחשב הזאת, ייפקח את עיניהם של בני האדם, ישחרר אותם מעבדותם וייקח אותם למקום שנקרא ציון, העיר היחידה על כדור הארץ שהאגדה מספרת שיש בה עדיין אנשים חופשיים. כך מתאמן ניאו להשתלט על המטריקס, התוכנה, ולהפוך למין גיבור-על בתוך המציאות הווירטואלית, בה הוא ועמיתיו מסוגלים לנתר בין בניינים ולחמוק במהירות בזק מקליעי אקדח.

הכל בהיר יותר לקראת סוף הסרט, למרות שיהיו אחרים שייוותרו על המעקב אחר המעברים בין המציאות "האמיתית" והמציאות ה"מלאכותית", ויעדיפו להתרכז בסרט מהצד החזותי שלו. בחירה לא רעה. עם הצילום הנפלא, העיצוב הגרנדיוזי והאפקטים עוצרי הנשימה, "מטריקס" הוא קליידוסקופ של סרט.

אז האם, אתם שואלים את עצמכם, העיתונות עוינת את קיאנו ריבס כי הוא מסרב לשטוח את נימי נפשו בפניה? לכאורה, יש תחושה כזאת. אך לא באמת. העניין הוא שהג'אנקטים המתסכלים האלה, שאין דרך אמיתית לסרב להם, אך גם אין שום דרך לצאת מהם בכבוד, חושפים את אישיות הכוכבים יותר משהם מדמיינים לעצמם.

ריבס הגיע לברצלונה בניסיון להעביר את יום הסיוט הזה, בו עליו לדחוס קרוב לעשרה ראיונות עם אנשי טלוויזיה ועיתונים בכשש שעות, בקלילות המקסימלית. היו ימים, כשהוא היה צעיר יותר, בהם הוא לא היסס להפגין ניכור כלפי העיתונאים. זכור הריאיון בו היה כה משועמם שכדי לשעשע את עצמו הוא נעמד וירק על הרצפה מול העיתונאים. מה עבר עליו, איש לא ממש הבין. אבל כשאני מתבונן בו ממרחק של מטר וחצי, קל לראות את השארם שלו, קל להבין שלמרות מה שכתבו עליו לפני כעשר שנים, כשגילם דמויות של גלשני גלים ובני טפשעשרה ריקניים, ריבס אינו טיפש. את מה שיש לו להגיד על העולם, על עצמו ועל עמיתיו הוא שומר, אני מניח, לאנשים אחרים. לעיתונאים, שמתלהבים לפגוש כוכבי קולנוע בדיוק כמו קוראי "מעריב לנוער", הוא מנפק כיום חיוכים שרמנטיים, פלירטוטים קלים ונימה נונשלנטית של אווריריות, שאינה מנכרת עוד. אך את העובדה שהם כרגע נכחו בראיון בו לא נאמר בעצם דבר יגלו העיתונאים רק כשהם ינסו לתמלל את הקלטות שלהם, כשהוא כבר הרחק מהם.

הסיבה שאני מתעכב על זה היא שאני באמת חושב ש"מטריקס", בנוסף לכל מעלותיו, הוא סרט חשוב, סרט שעשוי לשנות את פני הקולנוע. מכיוון שבעבר אמר ריבס שאחת הסיבות שהוא כה לקוני בראיונות היא שהוא לא תמיד מבין בעצמו על מה היה הסרט האחרון בו הוא כיכב ושהוא מבין את הסרטים באיחור של חמש שנים. כשאני מנסה להבין האם ריבס מודע לכך שהוא נמצא בסרט שייזכר בתור נקודת ציון, הוא מהנהן במבט אטום, אך חייכני, ועונה: "אני שמח להופיע בסרט שאני גאה בו ושהוא עשוי היטב ושאנשים מגיבים אליו כל כך טוב". אה-הא.
לפני שהגיע תורי, יצא לי להציץ לתוך החדרים בהם התראיין ריבס לתוכניות טלוויזיה ברחבי אירופה וערוץ 3. מכיוון שמחרוזת מתסכלת של משפטים, שכל מטרתם הוא קידום מכירות די ברוטאלי של הסרט, עיטרה את תשובותיו שוב ושוב – היא נוגנה שוב במפגש האישי איתו – אי אפשר היה שלא לחוש שעבור ריבס העבודה מול התקשורת אינה שונה מהופעה מול קהל בתיאטרון. הוא מגלם את הדמות שלו, עם הרפליקות שהוא המציא לעצמו והוא מבצע אותם מתוך אינרציה פנימית הגובלת בשיעמום. אם היתה תחושה של ויברציות שליליות בחדר זה עבר רק אצל אלה שאינם מעריצים של ריבס. השאר קיבלו אותו עם הזקן המיותר שלו ועם תלבושת הגדה-השמאלית הכולה-שחורה שלו ורק חיכו להזדמנות בסוף הראיון כדי לבקש ממנו חתימה. ריבס, גבוה מכפי שנדמה שהוא נראה על המסך, הסכים לכולם. אני, שהבנתי שיש לי מקסימום 75 מילים מקוריות משלו לשלב בכתבה הנושקת ל-3000 מילה, פסעתי הצידה.

אבל כל זה שטויות, הלא כן? האין מה שחשוב באמת מה שמופיע על המסך? בהחלט. וריבס הוא בהחלט שחקן שקשה לצפות מה הוא יעשה בסרט הבא. ייאמר לזכותו, הוא תמיד טוב כמו הסרט בו הוא מופיע. בסרטים הרעים הוא רע מאוד, בטובים הוא טוב מאוד. וב"מטריקס"? עוד נגיע לזה.

ריבס, בן ה-34, נולד בביירות, שם חי בחצי השנה הראשונה לחייו באמצע שנות הששים להורים היפים שנדדו ברחבי העולם בחיפוש אחר אינסטנט קארמה. אביו, יליד הוואיי ממוצא סיני (מכאן המראה האוריינטלי הקל של בנו), נתן לו את השם קיאנו, שפירושו בשפת בני הוואי "רוח קרירה מעל ההרים". כשהיה בן שנתיים התגרשו הוריו ואביו נעלם מחייו וכמעט ולא נשמע ממנו מאז (לפני כמה שנים הוא נתפס בהוואיי עם סמים ונשפט לתקופת מאסר). כשהוא היה בן חמש התחתנה אמו, מעצבת תלבושות במקצועה, עם במאי התיאטרון (אוף ברודוויי) פול ארון, נישואים שהחזיקו מעמד כחצי שנה ובסופם עבר קיאנו עם אמו לטורונטו, לגור בסמוך לסבא שלו מצד אביו הביולוגי. בקנדה הוא גילה את עולם הספורט ובעיקר הוקי קרח, הספורט שהפך לאובססיה שלו בשנות התיכון. חבריו ללימודים זוכרים שהוא היה שוער מצוין.

בשלב הזה החל ריבס להיחשף לעולם השעשועים. הנישואים של אמו לפול ארון אמנם לא החזיקו מעמד, אך קיאנו ואביו החורג שמרו על קשר גם כשהאב עבר ללוס אנג'לס בניסיון לקדם את קריירת הבימוי שלו. ריבס הצעיר היה מגיע מדי קיץ לבקר את ארון ומבלה באתרי הצילום של סרטי הטלוויזיה שהאב ביים. בינתיים, בטורונטו, אמו של ריבס התפרנסה מעיצוב תלבושות במה לשחקנים וזמרים, בינהם דולי פרטון, מרילו האריס ואליס קופר. כשקופר הקליט בטורונטו את "ברוכים הבאים לסיוט שלי" הוא התגורר בחדר שכור בבית רחב המידות של משפחת ריבס.

בצעירותו ריבס, עם משך הריכוז המוגבל שלו, אובחן כדיסלקט אך הצליח להתגבר על זה. את בית הספר התיכון הוא עזב, רגע לפני הסיום, כי החליט להיות שחקן וסרב להתמהמה. הוא נרשם ללימודי משחק בטורונטו ובמקביל התחיל לקבל תפקידים בפרסומות ובתוכניות טלוויזיה מקומיות. אחרי מספר הפקות תיאטרון מקצועיות בקנדה, הוא החליט ב-1986 לארוז את חפציו ולעבור לגור עם אביו החורג לשעבר בלוס אנג'לס. האב סידר שהמנהל האישי שלו יתחיל לנהל גם את הקריירה של בנו. כבר בשנה הראשונה לנחיתתו בהוליווד, ריבס גילה חוש גיוון כשלצד סרטי נעורים זניחים הוא כיכב בסרט העצמאי הנחשב "גווייה על שפת הנהר". שלוש שנים אחר כך, אחרי תפקידי משנה מוצלחים ב"יחסים מסוכנים" ו"הורים במשרה מלאה", הוא קיבל את התפקיד הראשי הגדול הראשון שלו ב"ההרפתקאה המצוינת של ביל וטד", סרט פולחן מבדר שבוודאי השפיע בעיקר על יוצרי "ביוויס ובאטהד".

כאן קרה דבר מוזר. בכמה מסרטיו הראשונים שלו – מ"ביל וטד" ועד "הורים במשרה מלאה"- ריבס גילם פחות או יותר אותה דמות, של הנער הנבוב, חובב הגלים והרוקנרול, שבהירות המחשבה שלו מוטלת בספק ושאוצר המילים שלו נע בעיקר סביב ההברות Cool  ו-Dude. כל כך משכנע היה ריבס שהעיתונות התחילה להאמין שהשחקן הצעיר והחם של הוליווד הוא יפה וטיפש. ריבס, מצידו, לא עשה כלום כדי להוכיח אחרת. הוא גם לא אישר ולא הכחיש דבר כשהחלו להסתובב שמועות על ההומוסקסואליות שלו (השמועה הזאת, כנראה, היא רק שמועה, או כמו שברוס וילאנץ', כותב בדיחות טלוויזיוני ובעל טור בירחון ההומואים "אדווקט" הסביר, השמועה שריבס הוא הומו מקורה, מין הסתם, במשאלת לב של ההומואים עצמם). בעוד העיתונים מנסים לפענח את האניגמה מאחורי האישיות שלו, ריבס התחיל לאתגר את עצמו וליטול תפקידים בשרניים יותר בהם הוא ניסה, ולפעמים גם הצליח, להוכיח שהוא גם שחקן רציני: "דרקולה" של קופולה, "מהומה רבה על לא דבר" של קנת בראנה ו"בודהה קטן" של ברטולוצ'י. ואז הגיע "ספיד".

אמנם, כבר ב"נקודת פריצה" הוכיח ריבס שהמקום הכי טבעי שלו הוא סרטי פעולה, אך "ספיד" היה נקודת הפריצה האמיתית שלו, הלהיט הגדול הראשון שנרשם לשמו. ב-1991, עם ההצלחה של "ספיד", ריבס הפך לאחד הכוכבים הגדולים של הוליווד. אך במה שיהפוך לסימפטום חוזר בקריירה שלו, ברגע שהוא הכי מבוקש ריבס נעלם מהשטח. בשלב הזה נחשפה הנטייה של ריבס להרס עצמי. יחד עם חברו הטוב ביותר באותה תקופה, ריבר פיניקס, השניים עברו ממסיבה למסיבה, מהתהוללות להתהוללות, הסיפורים מאתר הצילומים של "איידהו שלי" סיפרו על חינגות סמים פרועות למדי בין משתתפי הסרט. את ריבס התחילו להשוות בעיתונות לג'יימס דין, לא כל כך בגלל יכולת המשחק כמו במשאלת המוות שהוא הסתובב איתה: הוא העדיף לבצע את הפעלולים של עצמו, אהב לרכוב על האופנוע שלו במהירויות עצומות, לפעמים בלי אורות וכמעט נהרג כשהחמיץ סיבוב חד והתנגש לתוך צלע הר – יש לו צלקת גדולה על הבטן כמזכרת לתאונה הזאת. כאילו זה לא הספיק, הוא עבר לגור בשאטו מארמונט, המלון בו מת ג'ון בלושי. אך אז המוות היכה, אבל פספס את ריבס: ב-1993 פיניקס צנח ומת ממנת יתר של סמים בפתח הווייפר רום, המועדון של ג'וני דפ בלוס אנג'לס. המוות הזה, סיפרו מקורביו של ריבס, ניער את ריבס וגרם לו להיות אחראי ובוגר יותר.

כשריבס סרב למשכורת בת 11 מיליון דולר כדי לככב ב"ספיד 2" והעדיף לצאת לסיבוב הופעות עם להקת הרוק שלו, דוגסטאר, בה הוא מנגן באס, היו שחשבו שהנער התחרפן. כשהסרט התברר להיות גם כישלון וגם מביך, לפתע היה נדמה שריבס יודע מה הוא עושה. כשהוא סרב לתפקיד ב"היט", לצד רוברט דה נירו ואל פצ'ינו, כדי להופיע בתפקיד הראשי ב"המלט", בהפקת תיאטרון עירוני קטן בקנדה, היו שהאמינו שהשתן עלה לראשו. כשהתפקיד שלו זכה לביקורות נלהבות – המבקר של "הסאנדיי טיימס" בלונדון כתב שזהו אחד משלושת ההמלטים הכי טובים שהוא ראה מימיו – לפתע נוצרה שוב התחושה שהקהל לא יודע להעריך אותו נכון. אבל אז הגיע השנתיים המקוללת בהן כל מה שריבס נגע בו נכשל – מ"להרגיש את מינסוטה" ועד "מלכודת לפרקליט" – והאפיל הציבורי, כמו גם ההערכה כלפיו כשחקן, הלכה ונמסה. ואז הוא נסע לאוסטרליה לצלם את "מטריקס".

עכשיו, אחרי ההצלחה של "מטריקס", כשריבס חזר למעמד בו היה לפני שבע שנים, אחרי "ספיד", החשש הוא שהוא שוב יעשה שטויות ויסרב להופיע בסרט ההמשך. האם יש לאחים וושאובסקי סיבה לדאגה או שאתה כבר מחויב לסרט ההמשך, אני שואל. "אם התסריט יהיה טוב אני אהיה שם", הוא עונה. "אני סקרן לראות מה האחים יעשו הפעם. יש להם כמה רעיונות ממש טובים שהם סיפרו לי עליהם".

– התחושה היתה, אחרי שסרבת להופיע ב"ספיד 2", שאתה לא נמצא בעסק הזה בשביל הכסף.

"מה שניסיתי להגיד עם הבחירה שלי לא להשתתף ב'ספיד 2' היא שאני לא רוצה להופיע בסרט עם תסריט מחורבן".

– אז איך אתה בוחר את הפרויקטים שלך?

"זה תלוי ביום. אם זה יום טוב אתה מחפש תסריט שיעניין אותך לקחת חלק בו כשחקן. ביום רע, אתה מודע לכך שאתה צריך גם לאכול, לשלם את החשבונות ולהתפרנס ולבחור פרויקט כי הוא יכניס לך כסף. אבל גם בפרויקט כזה השאיפה היא למצוא את הדרך בה תוכל לבצע את התפקיד שלך בצורה המשמעותית ביותר, ושהעבודה על הסרט לא תדכא אותך כל כך שתרצה לרצוח מישהו או להתאבד".

– הזכרת פעם ששניים מהסרטים האהובים עליך הם "מלחמת הכוכבים" ו"2001: אודיסאה בחלל". גם ג'ורג' לוקאס וגם סטנלי קובריק, כשעוד היה בחיים, ניסו ליצור קולנוע בו השחקנים יהיו דיגיטליים. "מטריקס" הוא בהחלט סרט בו קשה להפריד בין האפקטים והצילומים האמיתיים. האם לא קיים אצלך חשש שיבוא יום ולא יזדקקו לך יותר, שהאפקטים הדיגיטליים ישתלטו גם על תפקידי המשחק?

"אני לא יודע. אם במאים מסדר גודל כזה מתעניינים בשליטה מוחלטת (עובר לקול רועם וסמכותי שכנראה אמור לייצג במאי מזוקן ומגלומן), רוצים לבצע מניפולציה בכל פריים. `סוף סוף השתחררתי מהשחקנים! (שואג) למה הם לא יכולים לעשות מה שאני אומר להם?!! אני רוצה להיות עריץ! אני לא רוצה על הסט אף אחד שיש לו ניסיון, מלבדי!` (חוזר לקולו הרגיל) אז אני מניח שזה אכן יקרה".

מוס: "אני חושבת שיש מקום לכל סוגי הסרטים. אני חושבת שהקהל תמיד ירצה לראות בני אדם מגלמים בני אדם".

ריבס: "זה בהחלט הכיוון אליו האבולוציה והאדם בוחרים ללכת. קיים הדחף הזה להמשיך ולראות מה עוד אפשר להוציא מהמחשב. אם זה שיבוט גנטי או דמויות ממוחשבות בסרטים. אז בהחלט, זה תהליך בלתי נמנע. אבל בסופו של דבר זה מה שרואים כבר ב`צעצוע של סיפור`, זה בדיוק זה. או בכל סרט אנימציה, זה בדיוק זה. אבל אני מאמין שתמיד ישאר פולחן המציאות אצל האנשים".

עיון ברשימת הקרדיטים שלו, ובאירועים הביוגרפיים שהתחוללו בחייו בין הסרטים, מגלה שריבס הוא האיש בלי תכונות. הוא מאותם שחקנים  שהם כלי קיבול ריק המתמלא רק באישיות של הדמות כפי שהיא כתובה בתסריט. הוא מביא מעט מאוד מעצמו אל הסרט.

הילדות הפרובלמטית שלו עם אביו הנעדר גורמים לסרטיו לשאת מוטיב חוזר של דמויות נטולות אב הנמצאות במסע חיפוש אחר תחליף אב, או מנטור, שייקח אותן תחת חסותן. אולי זו הסיבה שהוא כה אוהב את "המלט". אחרי "איידהו שלי" הוא חי קצת כמו נער רחוב, נודד ממלון למלון עם מזוודה אחת ואופנוע; אחרי "נקודת פריצה", בה הוא מגלם איש אף.בי.איי הלומד להתמכר לאדרנלין, הוא ניסה את אורח החיים הקיצוני הזה על עצמו; אחרי "בודהה קטן" הוא הפך בעצמו לבודהה קטן, כשהוא נפגש עם נזירים והתעמק בבודהיזם. כשהתפקיד שלו כתוב היטב, ריבס זורם וכריזמטי, כשהתפקיד שלו יבש, הוא בדיוק כזה. ב"מלכודת לפרקליט" וב"תגובת שרשרת" הוא הוכיח שהוא גם מסוגל להיות רע מאוד.

זה מה שכל כך טוב בתפקיד שלו ב"מטריקס": מכיוון שריבס מגלם דמות שאינה ממש יודעת מי היא ואינה מבינה את העולם שהיא נקלעה עליה, הוא מסתובב רוב הסרט עם מבט אבוד ומבולבל שדווקא עובד היטב. במסגרת כינון הדמות של עצמו, ריבס למעשה עובר בין הדמויות שהוא כבר גילם: יש כאן קצת מהקיברנטיות של "ג`וני נמוניק", קצת מהערפדות של "דרקולה" וקצת מחוכמת הזן של "בודהה קטן". לשאלתי, האם הוא חושב שבעתיד הוא יביט לאחור ויבין ש"מטריקס" היה אחד הסרטים המרכזיים בקריירה שלו, אם לא המרכזי ביותר,  ריבס עונה "זה כבר סרט מרכזי בקריירה שלי. הוא בהחלט שינה אותי". אך קשה לדעת האם אפשר להאמין לו או שהוא שוב מזיין את המוח.

ציוץ