01 מאי 2019 | 06:46 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

"אול אין", ביקורת

"אול אין". מסע אל חיר

בפודקאסט שלי ברדיו הקצה אני מסביר למה "אול אין" מזכיר לי סרטים של נטפליקס. מיד אחרי חצי שעה של דיבור על "הנוקמים: סוף המשחק" האזינו בספוטיפיי או כאן

כמי שאוהבים מאוד את הקומדיות העממיות הפופולריות הישראליות של שנות השבעים ("חגיגה בסנוקר", "גבעת חלפון" ו"רק היום" הם החביבים עלינו), וכמו ישראלים רבים שמתגעגעים לצד יצירות המופת שהתברכנו בהן בעשור האחרון גם לג'אנק פוד קולנועי ישראלי משובח, "אול אין" היה סרט שהזדרזנו להגיע אליו. מבחוץ הוא נראה כמו חטיף פופ סימפטי סיפורם הלארציני של ארבעה חברי ילדות שנוסעים יחד למשחק פוקר סודי ולא חוקי, שיעזור להם גם לסגור חשבון עם הבריון מהכיתה. החיים ככנס מחזור תמידי. הם נוסעים ממרכז הארץ ועד ערד מסע של ימים, עם כד של האפר של סבו של אחד הגיבורים שמשום מה קשור על גג הרכב ובדרך נתקלים בדמויות שאמורות לסבך אותם, במה שמהר מאוד מתחיל להיראות כמו פארודיה זריזה על "מראות שבורות", שעדיין מציג בבתי הקולנוע.

משה אדרי מנסה בכל כוחו להיאבק בשוק הקולנוע הישראלי, שעדיין תלוי בקרנות הקולנוע, ולייצר בכל שנה מכיסו ומכיסם של נותני חסויות כמה סרטים כאלה לימי החופשות קומדיות לילדים קטנים או לחבר'ה מהתיכון. אבל "אול אין", נציג אדרי לחופשת הפסח ממש כמו "מה כבר יכול לקרות?!", "איביזה", "מסע הטבעת" או "ארבע על ארבע" – הוא העמדת פנים של סרט. אם הייתם צופים בו בטלוויזיה בזווית העין ובלי ווליום, הוא היה נראה לכם סביר, כמו סרט אמיתי. יש לו קצב נכון, תנועות המצלמה מעניקות לסרט דינמיות, יש בו כמה כוכבים סימפטיים והוא נראה כמו השתוללות בלתי מזיקה, סרט דל תקציב שנעשה עם מקסימום השתדלות (הפרדוקס הישראלי: סרטי האיכות מופקים בתקציב נדיב, הסרטים המסחריים מופקים בתקציב אפסי). אבל אם רק תגבירו את הסאונד תגלו שממש כמו כל קודמיו מדובר בקומדיה ללא בדיחות, בסרט אקשן ללא מתח. המשותף לחמשת הסרטים האלה הוא שיוצריהם ראו כל כך הרבה סרטים אמריקאים שהם היו משוכנעים שאפשר ליישם את הנוסחאות המיובאות על התוצרת המקומית. ובאופן ספציפי: ליצור קומדיית חבר'ה שהיא גם סרט מסע. "קומדיית חבר'ה" הוא ז'אנר מושלם לישראל. חבורת אנשים שהתחברו בגיל צעיר, תיכון או צבא, ונשארו מסורים זה לזה, ברגעי הרצינות והשטות בעיקר השטות ועם הרצון התמידי לעקוץ אחד את השני. ולגבי "סרט מסע" – ישראל קטנה מדי לסרט מסע אמיתי, לכן זה צריך להיות סרט מסע בבדיחותא. אבל את החלק הזה אף אחד מהם עוד לא באמת פיצח איך לעשות סרט מסע במדינה שלוקח שמונה שעות לחצות אותה מכף רגל ועד ראש הנקרה. זה אפשרי היינו רוצים לדרבן את היוצרים בארץ להמשיך לנסות אבל זה עדיין לא פוצח. "אול אין" מזהה את הביטים של סרטי המסע כל סצינה בלוקיישן אחר, כל מערכה עם כלי תחבורה אחר אבל מזייף אותם. מצד שני, היינו מריעים לזיוף הזה, ולאופן הפארודי שבו הסרט מייבא נוסחה שבלתי אפשרי ליישם בגאוגרפיה הכה קטנה של ישראל, אם הוא רק היה מצחיק. היעדר הבדיחות הוא החטא העיקרי של הסרט, שהיה יכול להיות סביר יותר לו היה גורם לנו לפחות ארבעחמש פעמים להתגלגל מצחוק. הסרט הוא רק סימון קווי מתאר של קומדיה, הוא טיוטה ראשונה, הוא רצף של סצינות שנראה שהושארו בהן חלקים ריקים – "כאן תבוא בדיחה" – שהיו אמורים להיות מושלמים בשכתוב הבא, אבל נשכחו. אסי דיין היה אלוף בזה, אלי תבור ויהודה ברקן בשנות השבעים ידעו לחדד פאנצ'ים, רשף לוי יודע לעשות את זה בדיחות של סיטואציה ובדיחות של דיאלוג, בדיחות של אבחנות ואפילו משחקי מילים. אבל כאן ובכל הקומדיות המסע הישראליות האחרות שכבר מתחילות להיערם על מסכי הקולנוע בחופשות הקיץ כמו קלישאות קולנועיות עגומות אין כלום מזה. הבמאי והתסריטאי יהונתן בראילן שזכה לסימפטיה שלנו בזכות ההשתובבות הבלתי מזיקה שלו עם "חתולים על סירות פדאלים" – מכיר יפה את הנוסחה, אבל נכשל בביצוע שלה.

בסצינה הכי יפה בסרט מתחילה החבורה לשיר את שיר "הלהקה". "'הלהקה' זה סרט גדול", אומרת אחת הדמויות. נכון מאוד, ויפה שלצד ציטוטים מסרטים אמריקאיים כמו "ביג לבובסקי" יש גם רצון להתחבר למורשת מקומית שהסרט קרוב אליה הרבה יותר מאשר המורשת האמריקאית. רק חבל שהרגע הכי יפה בסרט הוא זה שגורם לנו להתגעגע לסרט ישראלי אחר, טוב ממנו.

(גרסה מורחבת לביקורת ב"כלכליסט", 29.4.2019)

נושאים: ביקורת

תגובה אחת ל - “"אול אין", ביקורת”

  1. איתן 1 מאי 2019 ב - 13:28 קישור ישיר

    יש סרט מסע ישראלי אחד מוצלח. קוראים לו "ללכת על המים".


השאירו תגובה