07 מאי 2019 | 19:07 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

"בלי דם", ביקורת

"בלי דם". מיסטר מאני

בשנות התשעים יוסף אל־דרור היה גאון קומי כסטנדאפיסט בדומינו גרוס, כשותף לכתיבת "השער האחורי" של עיתון "העיר" (לפני עוזי וייל), כמחזאי הצגות הפולחן "המובן מאליו" ו"לופ" וכאחד מכותבי המערכונים של "החמישיה הקאמרית". עבור מעריציו הרבים השאלה לא היתה אם יעשה סרט, אלא מתי. אבל אלדרור, שעושה הכל הפוך מהמצופה, העדיף להשתבלל ולהיעלם מעין הציבור. הוא חוזר כעת כשהוא אלמוני לחלוטין האם הקהל יזכור אותו בתור המורה ב"קלרה הקדושה"? – ועם סרט כה משונה שנדמה שאין מקום עבורו על מדף הקולנוע. מה זה בדיוק? מותחן? הגיג? מסה? סאטירה?

"בלי דם" מציג איש בשם מאני רוצו עם האסוציאציות שלכם מהשם, כסף? הפרעה נפשית? – שמוזעק לחקירה בתחנת משטרה, אחרי יום שגרתי לחלוטין שבו לא קרה לו כלום. אבל מתברר, שבאופן אגבי הוא נקלע במקרה למסלול חייה של דמות אחרת, שנמצאת תחת מעקב של שוטר. קצת כמו ב"יצרים" של אנטוניוני, התבוננות בצילומים גורמת לו לגלות דברים בחייו שהיו מוסתרים ממנו ולתהות מה הוא באמת יודע על כל מה שמתרחש סביבו וההבנה שיש עולם שלם שמוסתר ממנו. העובדה שמאני שאין למעשיו שום השפעה על העלילה הוא מורה לכתיבה דרמטית, מאפשרת לו לשאת כמה מונולוגים העוסקים במוסכמות תיאטרליות, במה שנראה כמו הרצון של הבמאי להניח בפני צופיו איזשהו צופן לפיענוח הקודים בסרט, ואולי לחשוף את העובדה שהוא מתנהג הפוך מכל שמלמדים בבתי ספר לקולנוע או לתיאטרון. השהיית האיאמון? תשכחו מזה. סיבתיות עלילתית? לא בסרט הזה. שחקנים כריזמטיים שמגלמים דמויות מעוררות הזדהות? לא ולא. דמויות עם רצון ברור שמניעות את הסיפור? לא בבית ספרנו. התרה ברורה שמסבירה את כל מה שקרה לפני כן? רחוק מכך. רק עוד אניגמות, עד כדי כך שלרגעים יש לסרט תחושה של רנדומליות. רצף אירועים שנעים מרחובות תל אביב, לכנסת בירושלים, לצפון הארץ וחזרה, כי הכל בלופ.

היצירה הקולנועית הכי קרובה לסרט הזה היא "ההתחלפות" של ערן קולירין, דמיון שמחוזק בזכות נוכחותם של הצלם המשובח שי גולדמן והעורך אריק להב לייבוביץ' בשניהם. שניהם סרטים שבהם הגיבור בוחן את חייו בחשדנות מעט פרנואידית, ומגלה שככל שמסתכלים על משהו, כך הוא נהיה לא ברור, כך כל מה שהיה מובן מאליו הופך להיות מוטל בספק. אך בעוד "ההתחלפות" – עם כל התמהוניות שהיתה בו – היה סרט וירטואוזי בעשייתו, מאת מאסטר, הוגה דעות קולנועי, "בלי דם" הוא לא יותר מטיוטה לראשי פרקים של רעיון התחלתי.  "בלי דם" נוגע גם באיזו תחושת אשמה שנדבקת אל הגיבור, וההבנה שברגע שמתחילים לחפור ולחקור בנקודה, כמעט תמיד ימצאו בה משהו בעייתי ומפליל.

הניכור של הסרט, והטון הלקוני שלו שהיה אופנתי בשנות התשעים בקולנוע המקומי בסרטים תל אביביים כמו "ביפ", "אדי קינג" ו"קשר עיר" – מעוררים געגועי לכוכבי "החמישיה הקאמרית" שידעו לבצע את הטקסטים של אלדרור ולהוציא מהם את המוזיקליות הפלגמטית שהתחבאה בהם ולחשוף את האירוניה ואת ההומור שבתוכם. בביצועם של שי אביבי, מנשה נוי, קרן מור, רמי הויברגר ודב נבון קל לנחש אילו רפליקות בסרט היו זוכות למעט צחקוקים בקהל. לעומת זאת, שחקני "בלי דם" האלמונים כפי שליהק אותם הבמאי בעצמו משאירים מהטקסטים רק פלגמטיות ועם קצב דיבור מפרך באיטיותו.

קשה שלא להתפעל מהנחישות המדוקדקת, הכפייתית והכמעט מדעית של אלדרור לבחון את הקונוונציות הקולנועיות המקובלות ולהתעלם מכולן בהפגנתיות. יש בסרט הזה משהו מרתק לצפייה כי הוא באמת פועל באופן כמעט שרירותי, עד כדי כך שהוא עושה מאמץ להבריח מעליו את צופיו. אלדרור לא מוכן להביא לסרטו כוכבים או דרמה ונאחז בכל כוחו רק במה שאבסטרקטי מה שמעלה את התחושה המשונה שאם חלילה יגיע קהל לסרט, הוא יראה בכך כישלון.

(גרסה מורחבת לביקורת ב"כלכליסט", 5.5.2019)

נושאים: ביקורת

תגובה אחת ל - “"בלי דם", ביקורת”

  1. דודי מיכ 9 מאי 2019 ב - 18:25 קישור ישיר

    עוד לא צפיתי בסרט, אבל על דבר אחד אני מברך- נתינת הבמה לשחקנים לא מוכרים, לתת ת'במה לכישרון חדש שלמד גם תיאטרון ועבד לשם כך, במקום מי שפרצופם מוכר עד כדי שזה.. לעתים .. לא אמין כבר. ומאוס המון פעמים. הנה עגמ'י ובשעתו- "המשגיחים"- קסם גדול שלהם, ומה שהפך את העסק לאמין- זה גם השימוש בפרצופים לא מוכרים, שזה אומר המון פעמים "מאוסים". בלינק-ניק שלי, עוד סרטים ישראלים עכשויים נהדרים. יש פה סצנה נהדרת בחלקה, וטוב שיותר ויותר ס ארט חדשים, ישראלים, מגיעים לויאודי- גם בתשלום נוסף (אם ממש דנדשים, לגיטימי) בכל חברות הטיוי בישראל. ראיתי כך את "הבלתי רשמיים" ונהנתי מהסרט. בקרוב את גאולה והנשף גם. בפר" טיוי.


השאירו תגובה