28 אוקטובר 2019 | 06:38 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

"סקין", ביקורת

"סקין". מתחת לעור

האזינו לשיחה שלי עם גיא נתיב על "סקין" הקצר והארוך בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. כאן או כאן

הסיפור של יצירת "סקין" ("עור") מופלא בעיני אף יותר מהסיפור האמיתי שעליו מבוסס הסרט. זהו סרטו האמריקאי הארוך הראשון של גיא נתיב, שעבר לגור בלוס אנג'לס אחרי רצף של סרטים מגוונים באיכותם שיצר בישראל, לבד או בשיתוף פעולה עם אחרים. על "מבול" זכה מיכאל מושונוב בפרס אופיר ועל "הבן של אלוהים" (שביים יחד עם ארז תדמור) זכה מכרם חורי.

אחרי שלא הצליח למצוא משקיעים בסרטו האמריקאי החליט נתיב לביים סרט קצר במימון עצמי, כמעין פיילוט או כרטיס ביקור. סרט באותו שם אבל עם סיפור אחר שמתרחש בעולם דומה של כנופיית גלוחי ראש ניאונאצים. המחשבה ליצור שני סרטים העוסקים בניאונאצים אמריקאים הפכה אקטואלית כשב-2017 צעדו גלוחי הראש, חברי האחווה הארית ואנשי העליונות הלבנה בשארלוטסוויל, בהפגנה שהסתיימה באסון כשאחת המפגינות נגד תומכי הימין הקיצוני נהרגה באירוע דריסה, אירוע שזכה לכותרות כשהנשיא טראמפ אמר בתגובה "יש אנשים טובים בשני הצדדים".

ההימור של נתיב, לפיכך, הצליח בענק: הסרט הקצר הפך נבואי ואקטואלי ועורר את תשומת ליבה של טרודי סטיילר, אשתו של סטינג ומפיקת סרטים בזכות עצמה, שלא רק נכנסה כמשקיעה בסרט הארוך אלא עזרה לקדם את הסרט הקצר בקמפיין לאוסקר. בפברואר, הרבה אחרי ש"סקין" הארוך היה גמור, זכה "סקין" הקצר באוסקר והפך את נתיב למי שהגיע אל הפצת הסרט הארוך הראשון שלו באמריקה כיוצר בינלאומי בעל מוניטין וזוכה פרסים. לדוגמה, אנדראה ארנולד ("דרך אדומה") ומרטין מקדונה ("שלושה שלטים מחוץ לאבינג מיזורי") עברו כמוהו מזכייה באוסקר לסרט קצר לקריירה מצליחה כבמאיי סרטים באורך מלא על הציר שבין הוליווד לארץ הולדתם (אירלנד וסקוטלנד, בהתאמה). הדובדבן בסוף הסיפור הזה הוא שחברת ההפצה הבוטיקית המשובחת A24 (שהפיצה את "חדר" ו"אור ירח") קנתה את הסרט להפצה אמריקאית אחרי בכורתו בפסטיבל טורונטו לפני שנה. בסוף השבוע הוא הופץ בבתי הקולנוע בישראל.

זה לא רק סיפור יפה סוג של סינדרלה ישראלית בהוליווד אלא זו גם עדות למזל הרב של נתיב, או לאמביציה שלו ולחושיו החדים, ובעיקר לכשרונות המגוונים שלו כבמאי שגם יודע לשחק את המשחק ההוליוודי בחדרי המינגלינג ועל השטיחים האדומים, וגם יודע לספק את הסחורה על סט הצילומים. "סקין" הארוך, ממש כמו "סקין" הקצר (שזמין לצפייה ב-vod של יס), הוא בראש ובראשונה סרט מרשים ואפקטיבי מאוד לצפייה עם כמה רגעים מפתיעים באינטנסיביות שלהם, כמותם לא ראינו בסרטיו הישראליים של נתיב, שהיו נעימים ורגועים יותר.

אם בסרטיו הקודמים נתיב ושות' עסקו בקבלת האחר והשונה, ובגזענות ואפליה מנקודת המבט של אלה שהשנאה והאפליה היתה מופנית כלפיהם, ב"סקין" מחליף נתיב את נקודת המבט, עוזב את השונה ומנסה להיכנס לתוך ראשו הגלוח והמקועקע של השונא.

ג'יימי בל (שגילם את התפקיד הראשי ב"בילי אליוט" והופיע השנה בתפקיד ברני טופין ב"רוקטמן") מגלם את דמותו האמיתית של בריאן וויידנר, גלוח ראש אלים מדרום ארצות הברית, שכל פניו היו מכוסים קעקועים של סמלי תנועות הימין הקיצוני, עד שיום אחד הוא התפכח מדרכו והחליט לחזור למוטב, להתנתק מהכנופיה שבתוכה צמח ולהפוך למודיע של האף.בי.איי, שנמצא עד היום בתוכנית להגנת עדים.

וויידנר היה חלק ממה שנראית כמו כת, נערים נטושים ועזובים שנאספו על ידי זוג מנהיגים שכמהים לאמריקה לבנה ושהופכים את בני טיפוחם למליציה הנלחמת למען עליונות גזענית. נתיב לא מתעכב על הדקויות הפסיכולוגיות שגורמות לנמר הזה להפוך את חברבורותיו וקעקועיו, ורק מציג שני צדדים של אותו מהלך: כשם שאהבתם של שני מבוגרים שהיו לו תחליף הורים גרמו לו לאמץ את דרך השנאה, כך אהבתו לאשה והעובדה שהוא עצמו הופך הורה לבנותיה גורמת לו לנטוש את חיי האלימות. זה אולי פשטני ונאיבי, אבל זה סיפור פשוט על שנאה שמובסת על ידי אהבה. ובעוד המהלך הנפשי של וויידנר לא נחקר, הקונפליקט האישי והמשפחתי אליו הוא נקלע הוא מקור לכמה מרגעי השיא בחצי השני של הסרט, כשוויידנר קרוע בין החוב האישי שהוא מרגיש כלפי תחליפי הוריו ובין משפחתו החדשה, וכשהוא נלחץ על ידי האף.בי.איי לשתף פעולה בתמורה להגנה. נתיב בונה את סיפורו קצת כמו גרסת האלטרייט של "החבר'ה הטובים", כשאת מקום הגנגסטרים והמאפיה מחליפים בריונים ניאונאצים, ששיטות הפעולה והלחץ שלהם, כמו גם דרכי ההוצאה להורג שלהם, לא שונים במיוחד. זה סרט ענייני ותכליתי למדי, אבל דווקא משום כך הסצינות הכי יוצאות דופן בו הן אלה שמתפקדות כמעין סיפור מסגרת, כשוויידנר עובר תהליך כירורגי ארוך של הסרת הקעקועים מעור פניו, בסצינות ביניים שמבוימות מצד אחד בפרטנות רפואית גרפית מצמררת, ומצד שני נראות כמו סצינות מדע בדיוני סוריאליסטיות שמקשטות סרט ריאליסטי מאוד (בסצינות האלה, כמו גם ברגעים נוספים בסרט, בולט השימוש המצוין במוזיקה של דן רומר, שהיה שותף בעבר לפסקול הנפלא של "חיות הדרום הפראי"). הצמרמורת שהרגעים האלה מספקים, ותחושת הגאולה דרך יסורים שהגיבור עובר כדי להזדכך מחטאיו, מחדדת את המסר שאליו חתר נתיב ברגע שקרא לסרטו "סקין": השנאה לשונה רדודה כעובי האפידרמיס בלבד.

(פורסם ב"כלכליסט", 27.10.2019)

נושאים: ביקורת

השאירו תגובה