09 יולי 2020 | 18:09 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

פרידה מאניו מוריקונה (1928-2020)

המלחין והמעריץ. רקוויאם למוריקונה

הקדשתי גם את פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה לפרידה מוזיקלית מאניו מוריקונה, בעיקר מהמוזיקה שהלחין בשנות השמונים. האזינו בנגן משמאל או כאן

////

////

הכותרת ב"וראייטי" קראה: "אניו מוריקונה, המלחין של 'שמונת השנואים', מת בגיל 91". עצוב שאחד המלחינים הגדולים בתולדות הקולנוע הלך לעולמו, אבל משונה שמכל הפילמוגרפיה העצומה והמיתולוגית שלו דווקא "שמונת השנואים", הזניח בסרטיו של קוונטין טרנטינו, הוא זה שנבחר כדי לתת לקוראי העיתון ההוליוודי ייחוס לגבי זהותו של המנוח. מנקודת מבט הוליוודית ההגיון ברור: בסיכומה של אחת הקריירות הגדולות בתולות הקולנוע לזכותו של מוריקונה נרשמה רק זכייה אחת באוסקר (שאינו אוסקר על מפעל חיים), על אותו סרט של טרנטינו. מי יזכור כיום את רגעי המופת שלו מסרטי שנות הששים והשבעים או את העובדה שהוא האיש שאחראי לאחת משתיים או שלוש נעימות הנושא הכי זכורות ומוכרות בתולדות הקולנוע, זו של "הטוב, הרע ומכוער" – השריקה שהופכת למפוחית שהופכת לקצב דהרת סוסים. לצד הכינורות של "פסיכו" והחצוצרה של "הסנדק", השריקה/צרחה הזאת של "הטוב, הרע והמכוער" היאהיא הדי.אן.איי של הקולנוע כולו, האיחוד המושלם בין תמונה ובין מוזיקה, איחוד שסרג'יו ליאונה, גדול במאי מערבוני הספגטי, ומוריקונה היו המאסטרים הבלתי מעורערים שלו.

בסרט תיעודי על מוריקונה מסופר על שיחת טלפון שבה סטנלי קובריק התקשר לליאונה כדי לברר איתו איך הוא הצליח לתזמן את המוזיקה של מוריקונה לאחד השוטים הגדולים והסוחפים ב"היו זמנים במערב". ליאונה הסביר לקובריק שהמוזיקה הולחנה והוקלטה מראש ונוגנה על הסט כדי לתת לצלם את הקצב להנעת המצלמה על פיה. ככה עשו יצירות מופת, שאפילו קובריק נפעם מהן. החלום של קובריק שמורקונה ילחין את "התפוז המכאני" ו"בארי לינדון", לא התגשם.

העבודות שלו בשנות הששים במערבוני הספגטי, לא רק של ליאונה אותם חיקה טרנטינו ב"ג'נגו חסר מעצורים" וב"שמונת השנואים", ולכן הוא עשה בהם שימוש בקטעים של מוריקונה, משומשים וחדשים הפכו את מוריקונה למלחין מבוקש בקרב הדורות הבאים בין אם זה לסרטי מתח צרפתיים, או סרטי מלחמה וגנגסטרים אמריקאיים. הפסקול העצום שלו ל"המשימה" של רונלד ג'ופה, הפך את הסרט הדי בינוני הזה לבלתי נשכח. הפסקול שלו ל"המקצוען" הביא לו ולכוכב הסרט המזדקן, ז'אן פול בלמונדו, היכרות עם דור חדש של חובבי קולנוע ושלח את הנעימה שלו "Chi Mai" לראשי מצעדי הפזמונים ולמאות הודעות מוקלטות של מערכות לניתוב שיחות אוטומטיות. לכל דור ודור היה את הרגע שלו שבו הוא גילה את מוריקונה עם קטע מוזיקלי שנהיה באחת איקוני.

הוא השיק שיתופי פעולה מרשימים עם בריאן דה פלמה ועם וורן בייטי, שהבינו שמוריקונה הוא האס בשרוול שלהם, הנשק הסודי. סרטים שהוא כתב להם את הפסקול הפכו מיד הרבה יותר טובים, מותחים, מרגשים ונוגעים ללב תשאלו את בריאן דה פלמה ("משימה למאדים"), מייק ניקולס ("זאב") ורומן פולנסקי ("פרנטיק") שידעו שגם אם הם יפשלו בצילומים, מוריקונה יבוא ויציל את הסרט שלהם מלהפוך לזניח. והוא המשיך לעשות את זה מביתו ברומא יחד בנו ג'ובאני שנכנס לעסק ההלחנה המשפחתי ממש כמעט עד יום מותו. מוריקונה טען שאי אפשר לשפר סרט לא טוב באמצעות המוזיקה, אבל הוא היה ההוכחה הניצחת לטענה ההפוכה. אולי כי הוא אהב את הסרטים שהוא הלחין, ובכשרונו עזר לתקן את הטעויות של הבמאים (הענקים) ששכרו אותו.

הפרסום של מוריקונה הגיע בזכות מערבוני הספגטי והנעימות הנמרצות שליוו דהירות סוסים וקרבות אקדחונים מדבריים, אבל הגדולה שלו היתה בכך שבכל קטע מוזיקלי שלו היה אלמנט של רקוויאם, היו בו עצב ותוגה בסולם מינורי. מהבחינה הזאת, אולי אף יותר מ"הטוב, הרע והמכוער", המיתולוגיה של מוריקונה תהיה לעד הנעימה מתוך "סינמה פרדיסו" – נעימה שכולה נוסטלגיה, רומנטיקה ואהבת קולנוע. מוריקונה ידע להלחין לב שבור, ולכן נעימותיו מעוררות הדמעות והגעגוע, הן אלה שהכי מתאימות להאזנה כעת, כשהוא כבר לא איתנו.

(גרסה מורחבת לטקסט מ"כלכליסט", 7.7.2020)

נושאים: בשוטף

תגובה אחת ל - “פרידה מאניו מוריקונה (1928-2020)”

  1. אבי 10 יולי 2020 ב - 16:20 קישור ישיר

    הבן ג'ובאני הוא במאי, לא ראיתי ברזומה שלו משהו מעסקי המוזיקה. הבן המוזיקאי במשפחה הוא אנדריאה, שהלחין את נעימת האהבה בסינמה פרדיסו


השאירו תגובה