"בראבא: מתגעגע לעתיד". יום בחיים

שלמה בראבא היה המפורסם הראשון שפגשתי (אם לא סופרים את דוד פרלוב, שהיה מורה שלי באוניברסיטה). הייתי סטודנט לקולנוע בשנה ג'. חבר שלי, הבמאי אמנון וינר, שסיים שנה לפני כן את הלימודים בסם שפיגל (במחזור הראשון), הפך לבמאי פרסומות ופרומואים מבוקש וקיבל משימה לביים סדרה של פינות בשם "ברונו". בראבא, בתפקיד ברונו, לוהק להיות מעין קריין רצף של הזכיינית טלעד בשבועות הראשונים להשקת ערוץ 2 המסחרי (שהושק בתאריך מבשר הרעות: 4 בנובמבר, 1993), ואני – שבתחילה רק נתתי עצות כחבר בטלפון ובפקס – צורפתי תוך זמן קצר לצוות הכותבים ובהדרגה שכללנו את הדמות הזאת שהתחילה כמעין מאכער רומני בהופעות הבידור של בראבא עם מוני מושונוב, הפכה לדובר הערוץ ואז לבעלים של הערוץ, ולבסוף לאיש שבעצם שולט במדינה, ויש ברשותו את האמצעים לאכן את מיקומם של האזרחים הסוררים שלא צופים בערוץ 2 ולשגר כוחות ביטחון חמושים כדי ללכוד אותם. רצינו ליצור את האנטי–יאצק, להחליף את העליצות הארצישראלית של האחד, באיזו קדרות טוטליטרית היפר–קפיטלסטית, שנראתה מתאימה יותר לתקופה.

באותם ימים השכר העיקרי לעבודתי היה לשמוע את האיש הכי מצחיק בארץ מבצע שורות שכתבתי, וההבנה שעם כל הכבוד לכותב, הביצוע הוא זה שיכריע אם זה יהיה מוצלח או לא. וגם ההבנה שגם אם אכתוב משפטים איומים, מפיו של בראבא זה יהיה מצחיק. הרצון להתחרות בו, ולהגיש לו בדיחות שיהיו מצחיקות גם בלי חוש הטיימינג וההגשה המושלם שלו, גרמו לי להבין מה היא כתיבה קומית. אלה היו שלושה חודשים של עבודה אינטנסיבית, מתישה ומצחיקה – אבל הם לימדו אותי המון, שינו את חיי והפכו את בראבא לאחד האנשים שאני הכי אוהב. עבדנו יחד רק מעט מאוד (בשנות התשעים), והקשר – כדרכם של קשרים – התפוגג והתחזק לפי נסיבות החיים. הסדרה "ברונו" – שזכתה לעונה שניה של פינות ב-1998 – היתה מכונה להגשמת החלומות שלנו. חלמנו לעשות מחוות ופארודיות על "2001: אודיסיאה בחלל", "לילה של יום מפרך", "מלחמת הכוכבים", הסרטים של פיטר סלרס ואפילו "יומן" של פרלוב. והגשמנו, ברגעים נדירים ואחרונים של חופש יצירתי כמעט מוחלט.

זה לא נתפס, אבל בשבת יחגוג הילדון ההיפראקטיבי הזה יום הולדת 70. ערוץ yes קולנוע ישראלי מארגן לו מסיבה – יום שידורים שלם עם שלושה מסרטיו ("הערת שוליים", "נישואין פיקטיביים" ו"זינוק בעלייה") וכמה מהפרויקטים הטלוויזיוניים שלו, שהפכו לפרטי אספנים נדירים, אחרי שנים שלא שודרו. לצד לקט מהמיטב של "יוד שוורץ ומלחמתו בחיים" הפרויקט המוטרף וההזוי שלו עם שחר סגל מ-1992, יוצגו גם התוכניות שאני הייתי שותף להן ושביים וינר: "ברונו" (כולל קטעים שישודרו לראשונה מאז בכורתם) ו"מותה של רקדנית דיסקו", פילם נואר מסוגנן שהופק כדרמת טלוויזיה לכבלים בסוף שנות התשעים.

לכבוד יום ההולדת תשודר גם תוכנית תיעודית שיצרתי, "בראבא: מתגעגע לעתיד", ובה בראבא מביט לאחור על הדברים שהשיג, ועל מה שפספס. מי שהיה מעין נביא זעם שדיבר על נוסטרדמוס וסוף העולם, הוא עכשיו איש רגוע ואופטימי יותר. בגיל 70 אני מוצא אותו בדירתו הקטנה והצנועה ברמת אביב, נינוח בהרבה מהאיש שהיכרתי כשעבדנו על "ברונו". יש לו זוגיות חדשה ויצירתית שהולידה לפני כמה שנים את מופע היחיד האוטוביוגרפי שלו, ולפני חמש שנים נולדה לו בת, שי, שנראית כמו גלולת ההרגעה שחייו היו זקוקים לה (יש לו שני בנים מבוגרים מנישואים קודמים).

הקהל מכיר אותו בזכות יאצק, "זהו זה" ומופעי הבידור שלו עם מושונוב, אבל הלב של בראבא רצה דברים פחות מיינסטרימיים. "אני בכלל נמשכתי לדברים האלטרנטיביים, האקספרימנטליים", הוא אומר לי מול מצלמתו של הצלם בועז יהונתן יעקב ("עג'מי", "בוקר טוב מר פידלמן"). "אבל השילוב של משפחה, בורגנות, חובות ופחדים, הפכו אותי לבן אדם זהיר ולא מסתכן. במובן הזה כאילו יש לי איזו תחושת החמצה".

התחושה הזאת גרמה לכך שבראבא – שהתחיל את דרכו בקבוצת התיאטרון החברתי של נולה צ'לטון, אבל מוכר בעיקר כמצחיקן – אמר "לא" לכמעט כל פרויקט שהוצע לו, ולכן התגלה כשחקן קולנוע וטלוויזיה דרמטי יחסית מאוחר בחייו. הוא התבגר נהדר בתפקידים שהכריחו אותו להאט את הטירוף ולצמצם את המלל הכמעט כפייתי שלו. למשל, פרופ' שקולניק האב, ביצירת המופת של יוסף סידר, "הערת שוליים", עליה זכה בפרס אופיר. או דמותו של אורי בסדרה "אורי ואלה", עליה זכה בפרס האקדמיה לטלוויזיה. פרסים, אגב, שהוא מחזיק בבוידעם.

אבל הוא עדיין חולם לעשות רק מה שבא לו. אם זה היה תלוי בו, הוא היה יושב בבית. "תן לי להיות עקרת בית", הוא אומר. ואם במה, אז הוא רוצה ליצור מפגשי שיח מול קהל שיעסקו ביחסים בין דתיים וחילונים, גברים ונשים ובין בני האדם לטבע – שהם הדברים שהכי מעסיקים אותו. אבל אין לו כרגע זמן לשבת בשקט: ימי הקורונה הקפיצו אותו חזרה לעשות מילואים באולפן "זהו זה", וברגע שהמגיפה תיעצר הוא יחזור לבמת התיאטרון ויחדש את הזוגיות שלו עם מושונוב בגרסה חדשה ל"הקומיקאים" של ניל סיימון בתיאטרון חיפה. הפנסיה תצטרך לחכות.

(גרסה מורחבת לטקסט שהתפרסם ב"כלכליסט", 9.7.2020)

ציוץ