"המילטון". המהפכה האמריקאית השניה

או: למה בעצם רוב השחקנים ב"המילטון" שחורים?

דיברתי על "המילטון", כולל שירים מפסקול המיוזיקל, בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו כאן

חמש שנים חלפו מאז ש"המילטון" עלה בברודוויי והפך לאחד המיוזיקלס המצליחים בכל הזמנים ולתופעה תרבותית. חמש שנים אחר כך, והדיבור על מיוזיקל ההיפ–הופ שיצר לין–מנואל מירנדה לא דועך. כך, למשל, הספר הכי נמכר כרגע באמריקה הוא זה שכתב ג'ון בולטון, לשעבר היועץ לביטחון לאומי של הנשיא טראמפ, והוא נקרא "The Room Where it Happens", על שם אחד השירים ב"המילטון". ולפני כמה שבועות עלה סרט המציג תיעוד של ההצגה לשירות הסטרימינג האמריקאי דיסני פלוס, והקפיץ בסוף שבוע אחד את כמות המינויים הממוצע לשירות ב-74 אחוז, וכתוצאה מכך גם את כמות הטקסטים הפרשניים החדשים שנכתבים עליו, עכשיו שהיצירה הזאת מגיעה לכלל הציבור ולא רק לעשירים ולבני המזל שהשיגו כרטיסים להצגה בברודוויי, בווסט אנד ובהפקות הנודדות.

בחמש השנים האלה – ועם כל הדיבור וההייפ והדולרים – נמכרו להצגה בברודוויי שלושה מיליון כרטיסים. כלומר, רוב האנשים שהכירו את "המילטון" הכירו רק את הפסקול שלו ולא ראו את ההצגה עצמה, ואכן כשצופים בהצגה המצולמת, שצולמה ביוני 2016, חודש לפני שהצוות המקורי התחלף ורגע לפני שההפקה הזאת גרפה את רוב פרסי הטוני, תגובת הקהל נשמעת דומה יותר למופע רוק יותר מאשר להצגת תיאטרון. ניכר בבירור שהקהל מגיע להצגה כשהוא כבר מכיר מצוין את כל השירים, העלילה והדמויות (ב"המילטון" כל העלילה מוגשת בשירה, בדומה ל"עלובי החיים", מיוזיקל נודע אחר העוסק במהפיכה במאה ה-18). לשירות דיסני פלוס יש כרגע כ-60 מיליון מנויים. מספיק שנעריך שאם רק חמישה אחוז מהם צפו בגרסה המצולמת של "המילטון" נגיע למסקנה שבתוך שבוע אחד ראו את היצירה הזאת עוד שלושה מיליון, וחמש שנים אחרי בכורתה, כמות הצופים ביצירה הזאת הוכפלה.

גם אני הייתי מאלה שנאלצו להספק בהאזנות חוזרות לשעתיים וחצי של פסקול "המילטון" בספוטיפיי אחרי שלא הצלחתי להגיע או לממן כרטיסים לראות את ההצגה בלייב בניו יורק או בלונדון. לכן גמעתי בשקיקה ובהתלהבות יותר מפעם אחת את הגרסה המצולמת המצוינת שבה ראיתי סוף סוף את השחקנים (חלקם נהיו כוכבים לא קטנים מאז), את הרגש ואת הכוריאוגרפיה. מירנדה כתב מיוזיקל על ימי מלחמת העצמאות האמריקאית והקמת ארצות הברית – המלחמה בבריטים והקמת הממשל בראשות ג'ורג' וושינגטון, שהמילטון היה יד ימינו ושר האוצר הראשון של המדינה החדשה. הוא עיצב את המילטון כדמות טראגית שמושווית פעם למקבת ופעם לאיקרוס, ואת סיפורה של אמריקה כמלודרמה עם סיפורים אישיים קורעי לב (המילטון מתחתן עם אשה אחת, מאוהב באחרת ומנהל רומן עם אשה שלישית, שבעלה סוחט אותו) ותככים פוליטיים שהופכים לקרבות ראפ בקבינט ובסנאט, בעיקר בין המילטון ובין תומס ג'פרסון, בר הפלוגתא העיקרי שלו בחצי השני של ההצגה/הסרט. המילטון היה אשף של מילים, והאיש שכתב חלקים גדולים מהחוקה ותיקוניה, והגן עליה בסדרת מאמרים. כמה זה משונה לקבל ממירנדה מיוזיקל היסטורי על אלכסנדר המילטון? דמיינו את מאור זגורי כותב מיוזיקל על ברל כצנלסון. כזה (לא רעיון רע בכלל, אגב).

מאז בכורת "המילטון" הטוויסט שמירנדה ובמאי ההצגה תומס קייל עשו הפך להיות סימן ההיכר שלה: כמעט כל השחקנים שחורים, חלקם היספנים (כולל מירנדה עצמו, שהוריו היגרו מפורטו ריקו) ואת אשתו של המילטון מגלמת שחקנית ממוצא סיני (פיליפה סו). השחקן הלבן היחיד בצוות (ג'ונתן גרוף) מגלם את מלך אנגליה, ג'ורג' השלישי. שורת השיווק של ההצגה היתה "אמריקה של אז, מסופרת על ידי אמריקה של היום". אבל כל עוד רק מקשיבים לפסקול, עיקר תשומת בלב (והאוזן) הולכת ללהטוטנות המילולית הווירטואוזית של מירנדה, שמספר את סיפורן של שמונה השנים הראשונות בחיי ארה"ב, והאחרונות בחייו של המילטון, ברצף מסחרר של חרוזים. ולכן כשצופים בהצגה, אחרי כל מה ששמענו וקראנו עליה, קשה להתחמק מתחושת ההזרה כשמתברר שאת כל הדמויות הלבנות שכל אמריקאי מכיר משטרות הדולר מגלמים שחקנים שאינם לבנים. לכן השאלה שמתעוררת כיום שוב ודורשת תשובה היא: למה כמעט כל השחקנים ב"המילטון" שחורים?

לין–מנואל מירנדה הגה וכתב את הרעיון ל"המילטון" בימים שבהם ברק אובמה היה נשיא ארצות הברית. השמעת הבכורה לשיר הראשון מתוך ההצגה היתה ב-2009 בבית הלבן, כשברק ומישל אובמה בקהל. כשמירנדה – שכבר היה זוכה טוני על המיוזיקל שיצר "In the Heights", אמר שהוא עובד על מיוזיקל ראפ על חייו של שר האוצר הראשון של ארצות הברית, כולם צחקו וחשבו שהוא מתבדח. לקח לו שש שנים להשלים את המשימה, אבל אין ספק שהעובדה שבבית הלבן יושב נשיא שחור היה מושא השראה עבורו. מירנדה למעשה לקח את סיפור לידתה של אומה – והרי דרך לא גזענית לספר את ההיסטוריה של ארצות הגרית, שהרי כל אבות המדינה היו לבנים ובעלי עבדים – וניסה ליצור היסטוריה אלטרנטיבית: בואו נדמיין את ג'ורג' וושינגטון שחור, עכשיו אנחנו יכולים.

ב"ניו יורק טיימס" ניסו באחרונה לנמק את החלטת הליהוק הגורפת של מירנדה וקייל לשבץ ב"המילטון" רק שחקנים לא–לבנים, בתור התגובה שלהם ל"Color Blind Casting". "ליהוק עיוור צבעים" הוא גישה אופיינית ליוצרים לבנים שלא מפריע להם ללהק את סקרלט ג'והנסון לתפקיד אשה ממוצא יפני, את אמה סטון לאשה ממוצא ילידי מאיי הוואי ולתת להאנק אזריה היהודי הלבן לדבב את דמותו של אפו, בעל המכולת ההודי ב"משפחת סימפסון". לטענת "הניו יורק טיימס", אם הלבנים יכולים לעשות את זה, זה מאפשר למירנדה ללהק שחקן שחור לתפקיד ג'ורג' וושינגטון, כי אם הלבנים אומרים שהריאליזם האתני לא חשוב, אז זה יכול לתפוס גם לצד השני.

זה רעיון יפה, אבל שגוי. לדעתנו יש כאן עניין אחר לחלוטין. בתזמון מצמרר באפקטיביות שלו דיסני החליטה שלא להפיץ את הגרסה המצלומת לבתי הקולנוע בסתיו 2021, אלא להוציא אותה כבר עכשיו – בתקופה בה כולם ממילא אמורים להיות בבית. וגם, כשבבית הלבן יושב נשיא גזען, שתומך ומעודד את אלה שקוראים לעליונות לבנה. זו תקופה נפיצה שבה רחובות ארצות הברית מלאים מפגינים שמבעירים את מחאת Black Lives Matter. ופתאום נדמה שמירנדה כתב את המחזמר הזה ממש עכשיו, כי הרלוונטיות שלו כעת היא כמו אגרוף בבטן. פתאום "המילטון" נראה כמו מכתב איום ללבנים: זוכרים את המהפיכה האמריקאית? זוכרים שאתם, הלבנים, הקמתם צבא מאולתר, נלחמתם בצבא הבריטי, גירשתם אותם והכרזתם עצמאות? ובכן, ההיסטוריה הזאת עשויה לחזור על עצמה. אלא שהפעם השחורים, ההיספנים והמהגרים נקראים להתגייס מהפיכה נגדכם. זה הופך ברור יותר ואף מצמרר בהחלטה ללהק שחקן אמריקאי לבן לתפקיד המלך ג'ורג' השלישי, העריץ הבריטי שנגדו פרצה המהפיכה האמריקאית. זה כבר לא האמריקאים נגד הבריטים, עכשיו זה השחורים נגד הלבנים. וכמו שהמהפיכה ההיא הצליחה והפכה להיסטוריה, גם המהפיכה הזאת תצליח.

רק עכשיו, בתזמון הזה וכשצופים בו בבית, מתברר שדווקא תאגיד דיסני – שהיה מזוהה בשנות השלושים והארבעים עם גזענות ואנטישמיות – הוא זה שמשגר לעולם את אחת מקריאות המרד הכי רדיקליות במאבק של השחורים נגד גזענות הלבנים. לין–מנואל מירנדה קורא "Rise Up!" (התקוממו), ועכשיו לאה רק הקהל הפריבילגי של ברודוויי יכול לשמוע את קריאתו.

(גרסה מורחבת לטקסט ב"מוסף כלכליסט", 17.4.2020)

ציוץ