"גלים". קו קיפול סימטרי באמצע

דיברתי על "גלים" (כולל קטעים מהפסקול) בפודקאסט הקולנוע "סינמסקופ ברדיו הקצה". האזינו כאן

////

////

בשעה טובה, יש סרט מצוין לראות בבית. כבר ארבעה חודשים שאנחנו ניזונים משאריות קולנועיות שנדמה שממילא לא היו ראויות להגשה על מסך גדול, ועכשיו נראה שהמפיצים המקומיים והבינלאומיים הרימו ידיים והם מתחילים לשגר ל-vod בישראל את הסרטים היותר מעניינים שהיו אמורים להגיע בתחילת השנה לבתי הקולנוע. לא ברור אם "גלים" אכן היה מוקרן בישראל בבתי הקולנוע, אבל הוא בוודאי היה עושה סיבוב רב תשבוחות בפסטיבלי קולנוע ובסינמטקים. עכשיו הוא מגיע ל-vod (יס, הוט, סלקום ופרטנר), ולפני שנתחיל עם דברי ההלל, הרשו לנו לבטא קצת חששות: "גלים" הוא סרט איכות שאם הייתם פוגשים אותו בבית הקולנוע אין ספק שהייתם מתהפנטים אליו: הוא אינטסיבי, עוצמתי, מוזיקלי, אנרגטי. מהרגעים הראשונים שלו הוא סוחף ולופת. עם מסך גדול וסאונד חזק קשה שלא להיבלע לתוכו. אבל בבית – בצפייה אגבית, מזדמנת, מוסחת, כשהעין נעה הלוך ושב בין המסך לטלפון, למקרר – האם תראו את ייחודו? כשהמוח – שמורגל לחוויה אחרת בעת צפייה בטלוויזיה – רק רוצה לדעת מה יקרה הלאה, ולאו דווקא מוכן לתת לסרט את השהות הדרושה לו להתבונן באופן פרטני ולעיתים אימפרסיוניסטי בחיים של בני אדם, האם תגלו סבלנות לסרט שלא נע בקו ישר, אלא יוצא למסע מפותל ועצוב בחיי בני אדם. לכן זו המלצה ותחינה: תנו ל"גלים" הזדמנות, אבל ודאו שזו תהיה הזדמנות הוגנת. התמקדו בו, טבלו בתוכו, התמסרו לו. בית חשוך, ווליום חזק, טלפון בצד. הסרט הזה יסחרר אתכם תוך שבע דקות עם סיקוונס פתיחה מרהיב. ואחר כך הוא יבקש מכם סבלנות ותשומת לב, רגע לפני שהוא יפיל עליכם קורנס.

לפני חמש שנים גילינו את הבמאי הטקסני טריי אדוארד שולץ בזכות סרט הביכורים שלו, "קרישה", שהוקרן בפסטיבל ירושלים. שולץ סיפר שם סיפור אישי, בהשתתפות בני משפחתו, והיה ברור שהוא חווה את המשפחה כשדה קרב, כמקום של עימות ולא של נחמה. היה משהו אגרסיבי ולא נעים בסרט ההוא, אבל קשה היה להתעלם מהכישרון של שולץ, ומהאנרגיה שהוא מכניס לסרטו.

"גלים", סרטו השלישי, ממשיך את העיסוק שלו בדרמות משפחתיות שזוחלות מתחת לעור. הפעם הסרט מתרחש בפרבר ליד מיאמי פלורידה במשפחה אפריקאית–אמריקאית אמידה, בה הבן הבכור, טיילר (קלווין הריסון ג'וניור, "פנים רבות לאמת") הוא ספורטאי מצטיין בנבחרת ההיאבקות ובזוגיות עם אהובתו מהתיכון. אביו הקפדן (סטרלינג ק' בראון, "החיים עצמם") דוחף אותו להצטיין, ומזכיר לו שכשחורים באמריקה הם צריכים לעבוד הרבה יותר קשה כדי להתבלט. ואחותו הצעירה (טיילור ראסל, שגונבת את ההצגה) חיה בצילו.

מהרגע הראשון שולץ מציג סרט שיש בו שפה קולנועית מנוסחת ודומיננטית, כשהמצלמה לא מפסיקה להסתובב על צירה במהירות ולהביט על הדמויות ועולמן בתנועות של 360 מעלות. הסרט אמנם נקרא "גלים" – והוא אכן סיפור שכולו עליות וירידות, מלא בדימויים של מים, שלפעמים מייצגים רוגע ולרגעים מאיימים להטביע הכל – אבל הצורניות המרכזית שבו היא מעגלים. זו תנועת מצלמה שבתחילה מבטאת אקסטזה ושחרור מוחלט, אבל בהמשך היא מייצגת את הסחרחורת שהגיבור מצוי בתוכה, את תחושת האין מוצא והלופ האינסופי שלתוכו הוא ומשפחתו נקלעים. תנועת מצלמה שהתחילה כביטוי לחופש ונגמרה ככלא.

שולץ, שהסרט הזה הוא טור דה–פורס של בימוי בעוצמות גבוהות, גם משנה את גודל הפריים בכל פעם שהסרט עובר נקודת מפנה דרמטית (האסתטיקה כבימוי דרמטורגי). הוא מתחיל עם פריים מלא ורחב, שהופך צר יותר כשהגיבור מגלה שפציעה בכתף תהווה את סוף הקריירה שלו כספורטאי. כשחברתו מספרת לו שהיא בהריון ממנו הוא מאבד שליטה על חייו הפריים מצטמצם עוד יותר, לכדי ריבוע חונק. הסרט, שנמשך שעתיים ורבע, מכיל קו קיפול סימטרי בדיוק באמצעו, כשהוא פתאום מחליף גיבור ונקודת מבט. החצי השני הוא התיקון לכל מה שקורה בהתחלה, ולכן הפריים גם הולך ונפתח בחזרה, מאפשר למשפחה לקבל קצת אוויר. המגרעת העיקרית של הסרט היא שלחצי השני אין את האנרגיה המטורפת של החצי הראשון, עם סיום שקצת מרגיש כמו אנטי–קליימקס. או חזרה לשגרה.

יופיו של "גלים" הוא בכך שגם כשהוא נראה כמו דרמה משפחתית עם אמירה חברתית, הוא עדיין משאיר מקום להתבוננות פיוטית על העולם, ברגעים שמזכירים את סרטיו של טרנס מאליק. לכן, מה רבה היתה הפתעתנו כשגילינו אחרי הצפייה ששולץ אכן היה אסיסטנט של מאליק בשלושה מסרטיו האחרונים. ההשפעה מורגשת. שולץ מצטרף בזאת לדור חדש של יוצרים עצמאיים, שעושים דרמות סוחטות רגשית אבל שטבולות בתוך רגעים של פיוט קולנועי מפתיע על הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית של אמריקה (דרק סיאנפרנס, ג'ף ניקולס, דיוויד לאורי ודיוויד גורדון גרין, אם לציין כמה מהבולטים שבהם, כולם ממשיכי דרכו של מאליק באופן כזה או אחר). "גלים" הוא סרט שרחוק משלמות – לצד רגעים מרשימים הוא גם סובל ממניירות; לצד רגעים עמוקים, הוא גם לוקה בפתרונות רדודים; לצד רגעים מבריקים, הוא גם אשם לפעיתים בבנאליות. אבל דווקא התנודות של הסרט הלוך ושוב ודווקא חוסר השלמות הופכים אותו למרתק ולמסקרן. זה סרט מרשים שהצליח להסתנן מבעד לסגר הקולנועי ולהפוך לאחת היצירות הקולנועיות המוצלחות שהגיעו בשנה האבודה הזאת למסכים בישראל.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב"כלכליסט" ב-4.8.2020)

ציוץ