10 מרץ 2012 | 20:09 ~ 2 תגובות | תגובות פייסבוק

"רמפארט", ביקורת

 

פורסם ב"פנאי פלוס", 7.3.2012

 

אז איפה היינו? אה כן: דיברנו על "בושה" ועל כך שמייקל פסבנדר מגלם גבר מכור למין. ואני תהיתי איך מזהים למכור למין. ולראייה אני מביא את הדמות שמגלם וודי הרלסון ב"רמפארט", מישהו שכל מה שיש לו בראש זה סקס ופיתוי. האם גם הוא למעשה מכור למין? ייתכן, אלא שהסרט לא עוסק בזה, אלא בעובדה שהאיש לא מווסת (עם שורוק) בניהול הזעם והאלימות שלו (כמו גם הדחפים המיניים שלו), וזה מוביל אותו לעבר הרס. את הסרט ביים הישראלי לשעבר אורן מוברמן (מבקר קולנוע שהפך לתסריטאי ובאחרונה אף לבמאי) שזה שיתוף הפעולה השני שלו עם הרלסון, אחרי "השליח". אותו סיפור שהיה לי עם מקווין-פסבנדר בשני סרטיהם, יש לי כעת עם מוברמן-הרלסון: סרט הבכורה היה מרשים מאוד (גם מוברמן, כמו מקווין, הרבה להשתמש בשוטים ארוכים מאוד בסרטו הראשון). הסרט השני מרשים פחות. אבל את הדמות הראשית של "רמפארט" הבנתי היטב. הוא מבחינתי אח תאום לגיבור של "השוטר" של נדב לפיד, מישהו שהדחפים הכי בסיסיים שלו הם אלה שמניעים אותו.

 

הסרט מבוסס על תסריט של סופר הבלשים ג'יימס אלרוי ("סודות אל.איי"), וזו מבחינתי ההברקה הגדולה של הסרט: זו דרמה ריאליסטית המבוססת על אירועים אמיתיים שקרו בלוס אנג'לס בשנות התשעים, אבל היא כתובה כמו פילם נואר בה הרלסון מדבר כמו בלש פרטי משנות ה-40, עם שפה עשירה ואוצר מילים מרשים שלא הייתם מצפים למצוא בדמות שדווקא היצרים הכי ניאנדרטליים שלה, ולא מרכזי השפה, הם שהכי מפותחים באישיותה. וזו דמות שכל דבר אצלה הוא לא אורתודקסי – כולל העובדה שהוא חי עם שתי נשותיו לשעבר, שהן אחיות, ועם הבנות שהן ילדו לו, במה שנראה כמו קומונה שבקעה הישר מ"שלום לנצח" של רוברט אלטמן, ובכלל מתרבות ההיפים של שנות השבעים.

 

רמפארט הוא שמה של יחידה במשטרת לוס אנג'לס (הקרויה על שם איזור בעיר) שבשנות התשעים עלתה לכותרות כשכמה וכמה משוטריה הואשמו באלימות מופרזת ובשחיתות, והמפקדים הואשמו בניסיונות השתקה וטיוח. הרלסון, לפיכך, מגלם את הסיוט הכי גדול של מערכת המשפט והצדק: הוא גזען, אלים, שוביניסט, אבל נדמה שמה שמניע אותו להיות שוטר זו לא האפשרות לפרוק את האלימות שלו במסגרת חוקית, אלא איזשהו חוש צדק פנימי פעיל מאוד. הוא באמת רוצה לעשות סדר בעולם, אלא שהסדר שהוא מדמיין בראשו אינו מתאים לחברה המבוקרת והמהוגנת שבה הוא חי. לכן סיפור עבר שלו – שבו הוא אולי ירה באנס ואולי לא – מצית סביבו דיונים מצד אנשי החוק ומצד נשים: האיש הזה הוא בה בעת איום לחברה, אבל גם אולי גיבור גדול. וכך, האיש הזה, שכולו שחיתות מוסרית ויצרית, הופך בעינינו בהדרגה לחביב יותר ויותר (לא מעט בזכות השנינות וזריזות המחשבה שלו), למרות שבאופן ברור לחברה המודרנית אין יכולת להכיל אדם כמוהו.

 

נושאים: ביקורת

2 תגובות ל - “"רמפארט", ביקורת”

  1. (יובל) 10 מרץ 2012 ב - 23:15 קישור ישיר

    אני דווקא הרגשתי שמדובר בעליית מדרגה מ"השליח". "רמפארט" מומלץ לכל מי שאוהב את הקולנוע שלו ישיר, אמיץ ומחוספס.

  2. תום 18 מרץ 2012 ב - 14:58 קישור ישיר

    אני חושב שההבדל ברור –
    בעוד אחד מתאפיין במיניות מתפרצת, מוחצנת ואגרסיבית שנובעת מפיזיות טהורה וזעם (רמפארט) השני מתאפיין במיניות סודית, מבויישת, ברובה אינטרנטית (וכוללת בעיקר אוננות…) "ווירדויית" על משקל הפוך מ"גברית" שפועלת לשם עצמה בכדי לספק את היצרלפורקן מיני נטו (בושה).

    שונים מאוד בעיניי חולי המין הללו


השאירו תגובה