לא כל המסגרות הפסטיבליות נולדו שוות. איך לזהות איפה מסתתרות יציות המופת?

אני כותב את המדריך הזה לרגל פתיחת פסטיבל הקולנוע בירושלים, אבל הוא יהיה רלוונטי לכם גם בעוד שלושה חודשים לפסטיבל חיפה ובאביב הבא לדוקאביב, כי הגיע הזמן אחת ולתמיד לפצח איך לקרוא תוכניה ולבחור מה כדאי לראות מתוכה.

שלב ראשון, להיכנס לתוכניה.

הדרך הרגילה והפשוטה והמקובלת היא לחכות ולקרוא המלצות של מבקרי הקולנוע החביבים עליכם, אבנר שביט וצוות סריטה העלו היום את המלצותיהם, שנהנים מיתרון גדול בשל העובדה שהם היו השנה בפסטיבלי הקולנוע המרכזיים וראו כמה וכמה מהסרטים המדוברים בתוכניה.

אבל אם נתבונן בעיון, נשים לב שהתוכניה – שמנסה להיות אינפורמטיבית ואובייקטיבית – בעצמה יוצרת היררכיה בין הסרטים השונים שנכללים בה, רק צריך לקרוא את הקידוד.

נתחיל עם ניים-דרופינג. אם אתם עוקבים אחרי דיווחים מזירת הקולנוע העולמי, למשל בבלוג זה או באתרים אחרים, אולי כבר יש בידיכם רשימת משאלות מתוך הבכורות המסקרנות וזכי הפרסים הגדולים בזירה העולמית מאז פסטיבל ונציה (ספטמבר שעבר) ועד לקרלובי וארי (שבוע שעבר). הסרטים הבולטים מתחלקים פחות או יותר שווה בשווה בין ירושלים וחיפה. הנה דרך אפשרית לזהות סרט שיש סביבו הילה מסוימת של איכות (מה שלא מבטיח שהוא יהיה טוב, למען הסר ספק) הוא העובדה שהוא הוקרן באחת המסגרות של פסטיבל קאן – התחרות הרשמית היא הבכירה שבהם, אבל לא מעט הברקות הגיעו ממסגרות הצד, ״השבועיים של הבמאים״ ו״שבוע המבקרים״. אם הוא גם זכה בפרס, הרי שעליכם לשים עליו עין ואף לשנן את שם יוצריו. המסגרות והפרסים האלה הם מקפצות לקריירות מפוארות. ואם לא קאן, אז ונציה, סאנדאנס וברלין (על פי סדר העדיפות שלי). בעולם הזה סופיה קופולה, לב דיאז, האחים ספאדי, פיליפ גארל, פרנסואה אוזון והונג סאנג-סו הם כוכבי על, אז מתחילים מהם. המקסים הוא שהשנה, לראשונה, אתר פסטיבל ירושלים הפך את שמות הפסטיבלים לתגיות, כך שלמעשה אם אתם רוצים לצפות רק בסרטים שהוצגו בקאן אתם יכולים ליצור לעצמכם קטגוריה משל עצמם של פסטיבל קאן, ולהתמקד בה וב-31 הסרטים שהיא מכילה, בלי קשר לאיזו סקציה הסרט שובץ בפסטיבל. או 13 הסרטים מפסטיבל סאנדאנס.

התחרות הבינלאומית. זו השנה השנייה שפסטיבל ירושלים מקיים תחרות בינלאומית (גם פסטיבל חיפה השיק כזאת בשנתיים האחרונות). בתחרות הבינלאומית משתתפים 12 סרטים, ומבחינתי זהו לב הפסטיבל. אלה תריסר הסרטים שאני מרגיש שאנשי הרפרטואר של הפסטיבל אומרים לנו: אלה הכי טובים מתוך המצאי שהשגנו. ובין הסרטים האלה אכן תמצאו כמה מזוכי הפרסים הגדולים ביותר של עונת הפסטיבלים החולפת.

גאלה. כתבות פריוויו לפני פסטיבלים נוטות לדלג על סקציית הגאלה. הנימוק הוא שסרטי הגאלה הם אלה שמגיעים כבר עם הפצה קולנועית מקומית, ושחקן או יוצר שמתלווה לסרט. בעולמם של מבקרי קולנוע אכן אין הגיון לראות סרטי מפיצים בפסטיבלים כשכמה שבועות אחר כך המבקרים יוזמנו לצפות בסרטים בהקרנות מוקדמות לקראת הפצתם. אבל הקהל הרחב, זה שלא מצליח לראות כל סרט חדש שיוצא, מבחינתו זו הזדמנות מצוינת להפוך את הפסטיבל למה שהוא באמת – פסטיבל! כלומר מועדון טרום בכורות לסרטי האיכות שיופצו בשבועות ובחודשים הקרובים. כמו כן, יש גם סרטי מפיצים שלבסוף נגנזים א יוצאים בהפצה כה מצומצמת שאיש לא מודע לכך שהם באו והלכו. לכן, שמונת סרטי הגאלה הם מקום טוב להתחיל בו. ודומני שהקהל הרחב יודע זאת היטב: אלה הסרטים הראשונים שהכרטיסים שלהם אוזלים.

מאסטרים. אני לא ממש יודע מתי ועל פי מה צוות הרפרטואר מכניס סרט לתחרות הבינלאומית, מתי לגאלה ומתי לסקציית המאסטרים, אבל בירושלים השנה קטגוריית המאסטרים מכילה כמה 11 סרטים, בהם מהסרטים והיוצרים שהכי מסקרנים אותי: ארנו דפלשן, ריימון דפרדון, סרגיי לוזניצה וברונו דומון.

וכך, באמצעות התוכנייה עצמה, צמצמנו את ההיצע הגדול של הפסטיבל ל-31 סרטים שאוצרי הפסטיבל אומרים לנו למעשה שהם ה-must-see, הם עמוד השדרה של הפסטיבל. לשם ההגינות, אני מציין שסקציית הפנורמה, שלעיתים קרובות מרכזת לתוכה את השאריות, מכילה השנה כמה וכמה סרטים מסקרנים מאוד, כך שההיררכיה שאני מציג כאן היא מעין כלל אצבע, אבל לאו דווקא אפקטיבית בבחינה פרטנית של הסרטים.

ואחרי כל זה, אם הסקציות, לוחות הזמנים, השמות והתקצירים לא עזרו לכם ועדיין נותרו דילמות, צריך לעבור להמלצות הספציפיות. ואת זה נעשה בהרחבה מחר.

ציוץ