בין שמים וארץ. ״להציל את נטע״ של ניר ברגמן

דיברתי על ״להציל את נטע״ ו״זוג יונים״ ועל החיבור האסוציאטיבי בין ניר ברגמן ובין דובר קוסאשווילי בפודקאסט הקולנוע השבועי של סינמסקופ ברדיו הקצה (כולל השמעת בכורה לגרסה האקוסטית של ״עזרה בדרך״ של נועם רותם יחד עם איתמר רוטשילד, מתוך ״להציל את נטע״). לחצו על הנגן או הורידו כאן

בשבוע שעבר עלה סרטו האחרון של ניר ברגמן, ״להציל את נטע״ (שכבר הוקרן בפסטיבל ירושלים והתחרה בפרסי האקדמיה לפני שנה). השבוע עולה סרטו החדש של דובר קוסאשווילי, ״זוג יונים״. מועדי ההפצה הסמוכים הם כמובן צירוף מקרים מוחלט. וצירוף מקרים מוחלט הוא זה שמציב את שני היוצרים האלה שוב ושוב אחד ליד השני – אין ביניהם שום קשר קולנועי, אבל אירועים נסיבתיים, ואולי רגישות אסוציאטיבית מצידי, שמים אותם שוב ושוב במצבים סמוכים.

זה ככה כבר כמעט 20 שנה, מאז 1998. דובר קוסאשווילי מהחוג לקולנוע וניר ברגמן מסם שפיגל סיימו את לימודי הקולנוע באותה שנה וסרטי הגמר שלהם – ״עם חוקים״ של קוסאשווילי ו״סוסי ים״ של ברגמן – התחרו זה בזה ברחבי העולם. בפסטיבל סרטי הסטודנטים של תל אביב ב-1998, ״עם חוקים״ זכה במקום הראשון ו״סוסי ים״ במקום השני.

כמה שנים אחר כך, שני אלה גם יתניעו מחדש את הקולנוע הישראלי ומערכת היחסים שלו עם הקהל: קוסאשווילי עם ״חתונה מאוחרת״ ב-2001 (300,000 צופים) וברגמן עם ״כנפיים שבורות״ ב-2002 (250,000 צופים). שנה אחרי שנה, שניהם זוכים בפרס וולג׳ין בפסטיבל ירושלים ואחר כך גם בפרס האקדמיה לקולנוע. וההבדלים ביניהם ברורים: קוסאשווילי בוטה ורוצה לזעזע (ולהצחיק), ברגמן מעודן ורגיש ופונה ללב. אבל שניהם גם מייצגים את הקול החדש של הקולנוע הישראלי ופותחים דף חדש בתולדותיו: שניהם מחזירים את הסרטים הישראליים הביתה – קוסאשווילי מצלם בעיר מגוריו, אור יהודה; ברגמן חוזר לעיר הולדתו, חיפה. שניהם מספרים סיפורים שמושפעים ממשהו שדומה לסיפור האישי שלהם, בקשר שלהם עם הוריהם. שניהם מפנים גב לפוליטיקה ואקטואליה וחוזרים אל המשפחה. ושניהם זוכים להצלחה עצומה, בארץ ובחו״ל (״חתונה מאוחרת״ הוקרן בקאן וזכה להצלחה גדולה בניו יורק, ״כנפיים שבורות״ זכה בפרס הראשון בפסטיבל טוקיו וזכה להצלחה בפסטיבל ברלין). ונדמה לי שההצלחה הזאת גם שיתקה את שני היוצרים האלה לתקופה.

והם עשו את הקאמבק שלהם במקביל. שוב. ושוב, זה צירוף מקרים בלבד (אני לא חושב שברגמן וקוסאשווילי מנהלים איזו סוג של מערכת יחסים כלשהי, זה הכל קורה מעצמו). ב-2010 ברגמן מוציא את ״הדקדוק הפנימי״ (ושוב זוכה בפרס וולג׳ין ובפסטיבל טוקיו) וקוסאשווילי מוציא את ״התגנבות יחידים״. שניהם עיבודים לספרי מופת ישראליים בני זמננו (מאת דויד גרוסמן ויהושע קנז, בהתאמה). אחרי כמה שנים של היעדרות מהקולנוע הישראלי – התאוששות מהצלחות וכשלונות ובמקביל, הפיכתם להורים – העיסוק שלהם בביתי, בפרטי, ב״שלי״, הופך לחיפוש אחר עיבוד ליצירה של מישהו אחר, שמתוכה קל לנו להבין את מושא ההזדהות של הבמאי.

בערך בתקופה הזאת, כשהם עובדים על הסרטים האלה, נהייתי מודע לכל מה שאני מתאר כאן, לעובדה שהם כמו שתי רכבות שנוסעות על מסילות מקבילות. זה קרה כשעבדתי על הסרט התיעודי, ״שרון עמרני, זכרו את השם״. בעולם של ״מה היה קורה אילו״, עמרני – שנפטר בספטמבר 2001 – היה אמור להיות החלק השלישי בחוליה הזאת, כמי שסיים יחד איתם את הלימודים, והסתובב איתם בפסטיבלי הקולנוע עם סרט הגמר שלו, ״ל״ג בעומר״ (״ל״ג בעומר״ זכה בציון לשבח בתחרות הסרט הקצר בפסטיבל ירושלים 1998, כש״עם חוקים״ זכה בפרס הראשון). גם עמרני, כמותם, בחר להביא את הסיפור הביתה, לקשר בין הורים וילדים, בבית בו גדל (בחולון) והמשפחה הפרסית שלו. ברגמן וקוסאשווילי היו חלק מרכזי ומהותי וחיוני בסרט שלי, והם אף ביימו בו סרטים קצרים בהשראת הרעיונות שעמרני השאיר אחריו, וכך עבורי הסרט היה, בין השאר, מבט אל דור הקולנוענים הצעיר שצמח בבתי הספר לקולנוע בסוף שנות התשעים והביא לקולנוע הישראלי רוח חדשה בתחילת שנות ה-2000 (יוסף סידר הוא השלישי מבני הדור הזה של קולנועני ראשית המילניום).

והנה, קוסאשווילי וברגמן שוב על המסכים במקביל, בשני סרטים שלא יכולים להיות יותר שונים זה מזה, ושרק מדגישים עד כמה כל ניסיון לחבר ביניהם קשור לרנדומליות אקטואלית/ביוגרפית ולא להשתייכות אמיתית לאיזשהו גל קולנועי שיש בו מאפיינים צורניים דומים. ובכל זאת, שניהם דנים שוב, כל אחד בדרכו, בתימות איתם הם התעסקו בראשית דרכם, אבל הפוך. אם ״חתונה מאוחרת״ עסק בשלהי רווקותו של גבר צעיר, שרוצה ללכת עם הלב והליבידו, אבל נאנס להיכנע למסורת המשפחתית של הנישואים בשידוך, הרי ש״זוג יונים״ עוסק – אני מניח – בהתפרקות של זוגיות כזאת, או זוגיות כלשהי (אליבא דקוסאשווילי), והניסיון העקר להצית מחדש את התשוקה שבערה כל כך חזק בסצינה ההיא ב״חתונה מאוחרת״.

כשמדברים בתקשורת על ״זוג יונים״ מדברים על הנושא הלא נכון. העניין הוא לא העירום (המרובה) או הסקס (שכמעט ולא קיים בסרט) או הפרובוקציה (שהיא הלחם והחמאה של קוסאשווילי מאז סרטו הראשון), אלא העובדה שמה שהיתה יכולה להיות יצירה אחות ל״חתונה מאוחרת״ (״גירושים מוקדמים״?) הפכה להיות מעין הצגת תיאטרון ניסיונית שבה דיאלוגים מנותקים מרגש והיעדר סאבטקסט באים במקום תובנות, ודימויים סימבוליים מחליפים דמויות בשר ודם. זה סרט שמציג זוגות נשואים כאנשים שחייבים להיות שחקנים, כדי להעמיד פנים ולשקר. העירום אינו העניין, כי הוא אינו יוצא דופן לסרטים של קוסאשווילי או לקולנוע הישראלי בכלל, אלא היעדר האנושיות. ״זוג יונים״ אינו סרט מיזוגני, הוא סרט מיזנטרופי. יש בו שנאה גדולה – לא לבני אדם, אלא לקולנוע. כשאני רואה את זה אני לא זועם, אלא מרחם. אני רואה יוצר במשבר. אותו משבר יצירתי שהביא את צפל ישורון לעשות את ״קיצור תולדות האוהבים״, ש״זוג יונים״ הוא כמעט רימייק שלו (ומה שהיה יכול להיות סרט בסגנון ״חדר ברומא״ של חוליו מדם, הופך בחסות הוולגריות לתרומה נכבדת לז׳אנר הישראלי המשונה ״מתפרפרים במלון״, בו חברים גם ״טעות במספר״ של זאב רווח, ״עם ישראל חי״ של אסי דיין ו״ד.צ חוף אילת״ של דובי גל).

את כל מה שקוסאשווילי עושה במלאכותיות רבה, הדס בן ארויה עשתה בכנות ופשטות שובת לב לפני כמה חודשים בסרט הביכורים שלה, ״אנשים שהם לא אני״, שהיה בו הרבה יותר סקס ועירום מאשר ״זוג יונים״, אבל גם הרבה יותר אמת, רגש ותובנות אנושיות (לצד בוסר, שהוא מרכיב בלתי נפרד מסרט ביכורים). בשני המקרים, היוצרים הופכים את המיטה לשדה קרב, לזירת התגוששות, ואת הסקס לסם נגד בדידות ממארת. אבל סרטה של בן-ארויה, שהתפקע מכשרון ראשוני, היה גם, בסופו של דבר, מעורר אמפתיה, כמעט אפילו רומנטי בנואשות שלו. קוסאשווילי לעומת זאת, עושה סרט ציני, כבוי ובאופן משונה – נטול תשוקה.

קוסאשווילי – שחשבנו ש״רווקה פלוס״ שלו היה תחתית החבית בדרך לקאמבק – נמצא במקום שבו יהיה עליו להתחיל מחדש. דרך טובה – תשאלו כל מוזיקאי שזכה להצלחה בתחילת דרכו ואז נעלם מעיני הקהל – היא לחזור למקום האחרון שבו הוא הצליח. לאחד את הלהקה מחדש. לחזור לעולם של ״חתונה מאוחרת״ ולמצוא את הדרך לחזור אל מקום שיש בו תובנות והומור. ובעיקר, לקולנוע שיש בו שליטה עצמית ומשמעת. כי אם קוסאשווילי לא יחזור לשם לא יהיה מנוס אלא להכריע ש״חתונה מאוחרת״ היה סרט כל כך טוב בגלל רונית אלקבץ ולא בגלל קוסאשווילי, בגלל שהיתה על הסט שחקנית שדרשה מהבמאי שלה תשובות, ודרשה משמעות, ומשמעת, ונלחמה על הדמות שלה, ועל הכבוד של הדמות הזאת, והסכימה ללכת הכי רחוק עם הבמאי רק כשהיא ידעה לאן זה הולך. ״חתונה מאוחרת״ – יחד עם הצילום הסטטי של מאסטרו דני שניאור (כמה אני מתגעגע לצילום שלו) והעריכה החדה כתער של יעל פרלוב – היה סרט בו כל השותפים תמכו בבצאי ושמרו עליו. ומאז נדמה שהוא רק עסוק בפריקת עול. אני באמת מאמין שקוסאשווילי עדיין יכול לעשות קאמבק מפואר, ברגע שהוא יחזור ויאמין קודם כל בחיוניות של אמנות הקולנוע, ובתקשורת שלו עם הקהל, תקשורת שהוא ידע לייצר כל כך טוב בין 1998 ל-2001.

======================

בין שמים וארץ. ״סוסי ים״ של ניר ברגמן

על ״להציל את נטע״, מעלותיו ומגרעותיו, הרגעים שאני אוהב בו והרגעים שאכזבו אותי, אני מדבר בהרחבה בפודקאסט בראש העמוד. זהו סרטו הארוך הרביעי של ברגמן. את השניים הראשונים אהבתי מאוד, את השניים האחרונים אהבתי פחות, אבל סרטיו של ברגמן הם עבורי אתגר עקבי לחקר ולניתוח. גם כשאני מהוסס בקשר הרגשי שלי אליהם (ואולי מתאכזב מהעדרו של קשר כזה, אחרי ששני סרטיו הראשונים שברו את ליבי בעוצמה כה גבוהה, אז אני מצפה לקתרזיסים דומים גם בבאים), אני רואה שברגמן הוא אחד היוצרים האינטליגנטים בקולנוע הישראלי העכשווי, ותסריטיו הן יצירות מורכבות ומרובות שכבות. המוטיבים החוזרים ביניהם, למשל, מעסיקים אותי לא מעט. כמו למשל הרעיון החוזר של גיבור ששם את חייו בסכנה בגבהים: הילד ההולך על מעקה ב״סוסי ים״, הילד שקופץ לתוך בריכה ריקה ממים ב״כנפיים שבורות״ (ואחיו, שיושב עירום על אדן חלון גבוה), הילד שמסכן את חייו על ראש גבעה ב״הדקדוק הפנימי״ (כשלפני כן הוא השתלשל הפוך מענף עץ), וכעת ב״להציל את נטע״, הגיבור שמטפס על סלעים בידיים חשופות וכשהוא נתקע באמצע מצוק בסופת גשמים הוא מבין שהוא לא יכול לטפס למעלה או לרדת למטה. תקוע בין שמים וארץ.

שלושת סרטיו הראשונים של ברגמן היו בעיניי כמעין טרילוגיה שעוסקת בהתהוותם של אמנים: המוזיקאית של ״כנפיים שבורות״, הסופר של ״הדקדוק הפנימי״ והמשוררת של ״יונה״. אם ברגמן היה נשאר נאמן ל״ברזל״, ספרו של ערן בר גיל שהיווה השראה ל״הציל את נטע״, גם הוא היה מצטרף לסדרה הזאת מהצד של האמנות הפלסטית (בספר, נטע הופך לפסל שיוצר עם ברזל). שלושת סרטיו האחרונים הם עיבודים לספרים: של דויד גרוסמן, של יגאל סרנה (וספרי השירה של יונה וולך) ושל בר גיל. מה שמעניין ב״להציל את נטע״ הוא הניסיון לקחת רעיון ספרותי של שבירה נראטיבית ולתרגם אותו לניסוי קולנועי: ארבעה סיפורים לא קשורים – כולם עוסקים במערכות יחסים בין הורים וילדים, התימה הערבית בסרטיו של ברגמן – שבתוכם נעה דמות אחת שהיא כעין החוט והמחט שתופרת אותם יחד. אבל בסופו של סרט משהו בתפירה הזאת נותר פרום, והגיבור שאת סיפורו אנחנו פונים בקטעי ידע הנמסר לאורך הסיפורים, נותר לא מעניין. וכך, ״להציל את נטע״ מייצג בזעיר אנפין את כלל היצירה הקולנועית של ברגמן – שני הראשונים מצוינים, שני האחרונים פחות.

================

והכי חבל: גם ״להציל את נטע״ וגם ״זוג יונים״ הם סרטים שלא זוכים לאהבה העצומה שהרעיפו הצופים בארץ ובעולם ליצירות הביכורים של יוצריהם. גם כאן, יש איזושהי סמליות לכלל הקולנוע הישראלי: האם הדלת שהשניים האלה פתחו לקולנוע הישראלי בתחילת המילניום הזה – להצלחה מקומית ולהצלחה בפסטיבלים בינלאומיים – נסגרת כעת? והאם זו רק ירידה לצורך עלייה?

ציוץ