12 יולי 2017 | 15:21 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

פסטיבל ירושלים 2017: בית ספר גדול לקולנוע

ז׳אן-פייר מלוויל בסרטו של ז׳אן-לוק גודאר, ״עד כלות הנשימה״. מלוויל וגודאר ייפגשו על מסכי פסטיבל ירושלים

מחר הפסטיבל מתחיל. דיברתי על סרטים מומלצים בפסטיבל ירושלים גם בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. לחצו על הנגן או הורידו כאן

בפוסט הקודם שרטטנו לכם כמה מסלולי הליכה בתוך התוכניה של פסטיבל ירושלים. הנה עוד אחד: פסטיבלי קולנוע הם מבחינתי גם בתי ספר נפלאים לקולנוע. לא רק כי אנחנו לומדים על כל מה שחדש ועל תופעות קולנועיות שמתגבשות בעולם, אלא כי פסטיבל טוב הוא זה שגם מקדיש מקום לקלאסיקות ולעצם הסיבה שבגללה אנחנו הולכים לפסטיבלי קולנוע מלכתחילה – אהבת קולנוע. פסטיבל ירושלים מקדיש רובריקה שלמה לסרטים על קולנוע בשם ״סינמאניה״, אבל תמצאו חינוך קולנוע גם מחוץ לה.

בראש ובראשונה, הרטרוספקטיבה לז׳אן-פייר מלוויל, שמתקיימת בפסטיבל בחסות המכון הצרפתי ושגרירות צרפת בישראל. כל בוקר ב-10:00 אתם יכולים להתחיל את יומכם עם שיעור מרתק בקולנוע. הוותיקים ירוצו להיזכר באלן דלון, איב מונטן ובז׳אן-פול בלמונדו, אבל הצעירים חובבי הקולנוע ייראו את אחד משלבי האבולוציה המשמעותיים של סרטי הז׳אנר והזיגזז המופלא שעשה הז׳אנר בין הוליווד לפריז.

כנער, התוודעתי לשמו של מלוויל בזכות ״עד כלות הנשימה״ של גודאר. גודאר ליהק את מלוויל לתפקיד אורח קטן ומשעשע בתור סופר נודע בשם פרבולסקו שמכנס מסיבת עיתונאים בשדה התעופה אורלי, שאותה מסקרת פטרישה (ג׳ין סיברג), ששואפת להיות עיתונאית ולא רק מוכרת עיתונים. למרות גישתו השובניסטית והמתנשאת, והפלרטוטים הבוטים שלו, נדמה שפטרישה מוצאת תובנות בדבריו. ״מה היא השאיפה הגדולה שלך?״, היא שואלת אותו. והוא עונה: ״להיות בן-אלמוות. ואז… למות״. האמנות בחמש מילים.

גודאר ליהק את מלוויל לתפקיד הזה כי הוא העריץ את סרטיו. ומי שרואה את ״עד כלות הנשימה״ רואה את ההשפעה של מלוויל עליו. זה היה מהלך מעניין של יבוא וייצוא: מלוויל, שפעל באופן עצמאי ובמנותק מהתעשייה הצרפתית הממוסדת של שנות החמישים והששים, יצר סרטי פשע וסרטים אפלים, בהשראת הקולנוע האמריקאי של שנות הארבעים והחמישים. בדרכי עבודתו ובצורניות שלו, סרטיו היוו השפעה על במאי הגל החדש הצרפתי, ואחר כך כל הסרטים האלה השפיעו בחזרה על הקולנוע האמריקאי של סוף שנות הששים.

ברטרוספקטיבה של מלוויל תמצאו כמה מסרטיו המפורסמים ביותר: ״הסמוראי״, ״המעגל האדום״ ו״בוב המהמר״. אבל אני גיליתי מתוכה השבוע סרט שלו שלא הכרתי קודם בשם ״המלשין״, פילם נואר מ-1963, שריתק אותי.

=================

אגב, בחזית של קולנוע אסתר בכיכר דיזנגוף (מה שהיום הוא מלון סינמה) עדיין תלויה הכרזה הישראלית לסרטו של מלוויל ״לילה על העיר״ (“Un flic״, ״שוטר״, במקור). דווקא הסרט הזה לא יוקרן ברטרוספקטיבה.

הפוסטר הישראלי של ״לילה על העיר״ של מלוויל עדיין תלוי בכיכר דיזנגוף

=================

מלוויל, גודאר, גארל, דפלשן, לנצמן

ושימו לב שמלוויל וגודאר בעצם נפגשים בירושלים: סרט הפתיחה של הפסטיבל, ״יוצא מן הכלל״, עוסק בחייו של גודאר. בתפקיד הראשי: לואי גארל, שאביו – פיליפ גארל – הוא מבמאי הדור השני של הגל החדש הצרפתי, אלה שהושפעו מגודאר וחבריו. גארל האב, ששניים מסרטיו יוצגו בירושלים, הוא אחד הבמאים הצרפתיים האחרונים כיום שעדיין אוחז בסרטיו את רוח הגל החדש והקולנוע של שנות הששים. כיום זהו אנכרוניזם מתוק.

ועוד קצת סינפיליה: לואי גארל, שיהיה אורח הפסטיבל, מופיע בסרט נוסף העוסק בבמאי קולנוע – ״הרוחות של ישמעאל״ של ארנו דפלשן, שהיה סרט הפתיחה של פסטיבל קאן. אחרי ההקרנה בקאן היו מי שידעו לספר שהסרט מושפע, בין השאר, ממערכת היחסים של מנטור ותלמיד שהיתה בין דפלשן ובין קלוד לנצמן (כולל סצינה של ביקור של לנצמן בסינמטק תל אביב). קלוד לנצמן יהיה אף הוא אורח הפסטיבל, ויציג בו סרט חדש. אז נוכל לברר גם עם גארל וגם עם לנצמן האם השמועות האלה נכונות.

===================

״78/52״: ״פסיכו״ חתוך דק-דק

עוד חיבור בין קולנוע אמריקאי וקולנוע צרפתי. אחד הדוברים בסרט התיעודי ״78/52״ מספר שאלפרד היצ׳קוק יצר את ״פסיכו״ כי הוא שמע שמדברים על הבמאי הצרפתי אנרי-ז׳ורז׳ קלוזו ומכנים אותו ״היצ׳קוק הצרפתי״. היצ׳קוק, אולי מעלבון או מתחושת תחרות, רצה לעשות משהו קיצוני שיזכיר לעולם שאין לו מחליפים. ושוב, זה מרתק: הבמאים הצרפתיים הושפעו מהיצ׳קוק (קלוזו, שברול) ואז היצ׳קוק הושפע מהם.

״78/52״ הוא אחד מסרטי התעודה המרשימים ביותר שראיתי על קולנוע. הסרט, שביים אלכסנדר פיליפ (״המדינה נגד ג׳ורג׳ לוקאס״) – יליד שוויצריה, ממש כמו גודאר – מנתח ברמה דקדקנית ומעשרות נקודות מבט את סצינת המקלחת מ״פסיכו״. הסרט התיעודי מצולם בשחור-לבן, בסט שמתכתב עם העיצוב של פסיכו, ומרואיינים בו במאים (בייחוד כאלה שעוסקים בסרטי אימה), עורכים, מלחינים, אנשי סאונד, מבקרי קולנוע וחוקרי קולנוע (וגם ג׳יימי לי קרטיס, בתה של ג׳נט לי, כוכבת הסרט) שמדברים על ההשפעה של ״פסיכו״ באופן רחב, אבל עם שימת דגש על סצינת המקלחת עצמה, אותה הם מריצים קדימה ואחורה שוב ושוב ומתחים את זוויות הצילום, העריכה, המוזיקה, עיצוב הפסקול, בימוי השחקנים, והאופן שבו הסצינה הזאת משרתת את העלילה ואת הדמויות. כמות הפרטים והמידע שהסרט הזה מגלה היא עצומה. בתור מי שחשב שהוא בקיא ב״פסיכו״ וראה אותו לא מעט, הסרט הזה היה גדוש חידושים עבורי. למשל, ראיון עם דוגמנית ״פלייבוי״ שהיתה כפילת הגוף של ג׳נט לי, ושרוב צילומי הסצינה במקלחת בעירום היו שלה.

משני קצוות הסרט הוא רוצה להדגיש בפנינו גם את החדשנות שלו וגם את השפעותיו. כד שנבין ש״פסיכו״ לא היה סרט שהקיצוניות שלו הגלתה בדיעבד, מובאת עדותו של פיטר בוגדנוביץ׳, אז מבקר קולנוע ולימים במאי, שסיפר על הקרנת העיתונאים של הסרט (שהתקיימה ביום יציאתו): ״׳פסיכו׳ היתה הפעם הראשונה שבה הרגשת בסכנה בתוך אולם הקולנוע״, מספר בוגדנוביץ. ״יצאתי מהסרט ב-12:00 בצהריים אל טיימס סקוור והרגשתי שנאנסתי״. מילים קיצוניות. ובסוף הסרט מוגש לנו מונטאז׳ מטורלל למדי של כל הסרטים שהופשעו/ציטטו/גנבו מסצינת המקלחת, סצינה מהירה וגדושת שוטים שבעצם עושה מסע היסטורי בתולדות סרטי המשספים. רוצים בית ספר לקולנוע? הסרט הזה, עם 90 דקות בסך הכל, הוא קורס סמסטריאלי מלא.

===================

״להיות קארי גרנט״: ארצ׳י ליץ׳ על אל.אס.די

היצ׳קוק משחק תפקיד גדול גם בסרט היעודי ״להיות קארי גרנט״. גם מבקר הקולנוע דיוויד תומסון מופיע בשני הסרטים האלה. להבדיל מ״78/52״ שהוא לא רק מעניין אלא גם מבריק בעשייתו, ״להיות קארי גרנט״ הוא לא סרט מאוד מוצלח מבחינה קולנועית, אבל הוא מהנה לצפייה – בין אם מסיבות של נוסטלגיה (לקהל המבוגר, שיאנח בסרט הזה בעונג שוב ושוב) ובין למטרות חינוך בתולדות הקולנוע. זהו סרט על חייו של קארי גרנט, שנולד שארצ׳יבולד ליץ׳ למשפחה מפורקת בבריסטול אנגליה, והפך לכוכב במה באמריקה, ואז לכוכב קולנוע. ג׳ורג׳ קיוקור הפך אותו לגבר השרמנטי, ליאו מקארי הכניס בו את הליצנות, אבל זה היה היצ׳קוק, שביים אותו בארבעה סרטים (ביניהם הלהיט הכי גדול שלו, ״מזימות בינלאומיות״), שכנראה הבין אותו יותר טוב מכולם, כי שניהם באו מרקע דומה: מעמד הפועלים הבריטי, הקוקני, ושניהם ניסו להתערות באמריקה.

״להיות קארי גרנט״ הוא סרט שהופק בעזרת בתו ואלמנתו, שהמציאו להפקה כמה מקורות ארכיון נדירים: יומן אוטוביוגרפי שגרנט כתב ושמעולם לא פורסם, וסרטים ביתיים שצילם במצלמת 8 מ״מ (הוא היה צלם מצוין!). את מילותיו הגנוזות של גרנט מקריא השחקן ג׳ונתן פרייס ואנחנו לומדים שכוכב הקולנועי הכי רומנטי ויפה תואר של הוליווד משנות ה-30 ועד ה-60 היה גבר מלא ספקות, חששות, פחדים ונטול יכולת לקבל או לבטא אהבה. את תסביכיו, הוא מספר, הוא פתר באמצעות טיפול פסיכיאטרי חדשני בעזרת אל.אס.די, שפער בפניו את תת המודע שלו ושיחרר אותו לחלוטין מכל מועקותיו.

===================

טאטי?

אחד הדברים שאני אוהב למצוא בפסטיבלי קולנוע זה את הנוכחות של גיבורי הקולנוע שלי שממשיכים להשפיע על הקולנוע העולמי העכשווי. אחד מהם הוא ז׳אק טאטי. ואכן, תקציר הסרט הצרפתי/בלגי ״אבודה בפריז״ של צמד הקומיקאים אבל וגורדון מציין את השפעותיו של טאטי (וקיטון) על הסרט. זה הספיק לי כדי להזדרז ולצפות בו. ובכן, אל תישאו את שם טאטי לשווא. אמנם, זה סרט שיש בו גאגים שמבוססים על פנטומימה ואקרובטיקה אבל לא רק שאין בו שום זכר לטאטי, הוא אפילו בכלל לא מוצלח.

מצד שני, אקי קאוריסמקי כבר שנים כל כך הפנים את הומור האירוניה הדקה וחתומת המבט (dedpan) של טאטי וקיטון שכבר אי אפשר אפילו לדבר על סרטיו כעל כאלה שמושפעים מטאטי, כי הם כבר יחודיים בפני עצמם. סרטו החדש, ״הצד האחר של התקווה״, עליו זכה בפרס הבימוי בפסטיבל ברלין, מוקרן בפסטיבל בסוף השבוע הקרוב ובמקביל כבר מופץ מסחרית בקולנוע לב. מבחינה עלילתית וסגנונית הוא דומה מאוד לסרטו הקודם, ״חוף מבטחים״, ואין שום רע בכך. אנחנו באים לסרטיו של קאוריסמקי כדי לקבל ממנו את מנות השף שהוא מומחה בבישולן: סיפור בעל רעיון חברתי – מפגש בין איש מבוגר ובין מהגר – שמוצג בנימה רצינית אבל גדושת אירוניה ואבסורד, מלווה בקטעי רוקנרול בסגנון שנות החמישים. בעבר היינו אומרים על קאוריסמקי שהוא המיקס המושלם והאנושי בין טאטי, ברסון וג׳ים ג׳רמוש, כיום הוא כבר לא צריך את ההקדמות האלה. הוא פשוט קאוריסמקי.

נושאים: בשוטף

השאירו תגובה