"העולם מצחיק", ביקורת
החמישית של זרחין
פלא לי הסרט הזה. מה יש בו, מאילו חומרים הוא נאפה, שכבר בסצינה השלישית או הרביעית שלו אני כבר ספוג בדמעות, ומרגיש ריגוש גושי בגרון, וזאת תוך כדי שאני גם צוחק בו, כי יש בו בדיחות נהדרות והומאז' פשוט יפהפה ל"הגשש החיוור". אבל זה גם מבט עמוק על הרווח הצר הזה שבין הבידור בישראל ובין האמנות הגבוהה (המרווח – העצום, או הלא קיים כלל – שבין נסים אלוני לגשש; מרווח שזרחין עצמו מנסה להקיף אותו משני צדדיו לאורך כל הקריירה שלו); ועיון ביחסי הגומלין שבין אמן והקהל שלו: האופן שבו האמן רואה את הקהל, ושבו הקהל רואה את האמן. וכל אחד, כמובן, רואה דבר אחר.
פורסם ב"פנאי פלוס". 13.6.2012
על הלוגואים הפותחים את הסרט: צליליה של תזמורת המכוונת את מיתריה, ומנצח המקיש עם שרביטו על כן התווים, ומהסה אותם. רגע של דממה. ואז מתחילה היצירה: סקציית כלי הנשיפה פותחת ואנחנו נכנסים לשוט של טבריה בשחור לבן. כך מתחיל "העולם מצחיק", סרטו החמישי והמושלם של שמי זרחין, שבנוי כמו יצירה סימפונית. עשרות נגנים (או דמויות) יש ביצירה הזאת, לחלקם יש תפקיד קטן, לאחרים יש קטעי סולו מורכבים ומפוארים, אבל כולם צריכים לנגד יחד בתזמון מושלם כדי להגיע להרמוניה. והדבר הראשון שניכר בסרט הזה הוא חוש התזמון שלו: זרחין אורג ב-129 דקות עשרות עלילות, חלקן קטנטנות ומתפוגגות, אחרות מרכזיות יותר, ומצליח לנהל את כולם בתזמור מופתי: סיפור שמתחיל עם שלושה אחים – האחד לובש אדום, השני לובש צהוב, השלישית לובשת כחול – שמגיעים בנפרד לבית חולים, ומסתיים כשאותם אחים מגיעים יחד לאותו בית חולים. כל הסרט הזה הוא סיפורים על פירוקים והרכבות, פרידות ואיחודים, מוות ולידה.
קשה לתקצר את הסרט מבלי להזניח משהו בו. גיבורי הסרט הם אותם שלושה אחים לבית משפחת מזרחי: מירון (דני שטג), גולן (אלי פיניש) וירדנה (אסי לוי). כבר השמות רומזים לנו: הבנים הרים, הבת היא נהר, וכולם מקיפים את הכנרת. בהמשך נפגוש גם דמות שקוראים לה צפת ודמות אחרת שקוראים לה כרמל. וכמו באגדות, נדמה שעל ראשם של שלושת האחים האלה מונחת קללה. כל מי שהם אוהבים מת להם. כל מערכת יחסים שהם מקיימים, מתפרקת. ואולי כדי לשרוד, להגן אחד על השני, הם מנתקים מגע זה מזה, שלפחות הם ישרדו. שלושה אחים שזקוקים לטיפולים רפואיים, ומולם שלושה רופאים (כל הרופאים בסרט חובשי כיפות), שלא תמיד יודעים איך לעזור. ובכלל, הרבה שלישיות יש בסרט.
ואכן כמו באגדות. כי דרך אחרת לספר את סיפור הסרט היא דווקא מציר אחר: חבורת אנשים מתכנסת בערבים במתנ"ס טבריאני לקיים סדנת כתיבה יוצרת. כולם שם פגומים, פגועים, שרוטים, מצולקים, אבודים, בודדים. וכולם שם חולמים להיות סופרים. אבל עד מהרה מתברר לנו שעבור חלקם זו בכלל קבוצת תמיכה, קבוצה לריפוי בעיסוק, מקום שבו הם יכולים לספר את הסיפור שלהם, או לחשוף בקול רם את הפנטזיות הכמוסות שלהם. כל אחד מהם ממציא סיפור, ואנחנו הצופים, רואים את הסיפור קם לחיים על גבי המסך בצילום שחור לבן. ואנשים, כשהם ממציאים סיפור, הוא תמיד קצת נשמע דומה לסיפור שהם כבר שמעו קודם. חלקם גונבים סיפורים מהחיים של עצמם, כמעין וידוי, או מחיים של אחרים, כמעין השתוקקות לחיים של מישהו מעניין יותר, או מאגדות שכבר שמעו. כמו הסיפור על האיש שמכריח את כולם להצדיע לו כדי לעבור ברחוב, שנשמע כמו האגדה על הטרול השומר על הגשר. או סיפור עקידת יצחק שמקבל כאן טוויסט הפוך (בסיפור הזה אברהם הוא הנעקד). או האגדה על היפהפיה הנמה, וגם הוא עם טוויסט: כאן זה בחור שמתעורר משנתו אחרי שנים של תרדמת, ולא נסיכה. וקוראים לו נסי. אולי כי חייו המקוללים הם נס אחד גדול, או כי כל עיר עם אגם זקוקה לנסי מיתולוגית משלה.
ויש דבר נוסף שמאחד את כל החבורה הזאת ואת כל העיר הזאת: הם פשוט משוגעים על הגשש החיוור. בכל יום שלישי, בתוכנית הרדיו של גולן, העיר עוצרת לנגינת ההמנון הרשמי של טבריה: “הקפטריה בטבריה" המערכון הגששי שכתב ניסים אלוני. פעמיים ראיתי את הסרט, ופעמיים בסצינה המופלאה הזאת, שמזכירה בבימוי סצינה ממיוזיקל, מעין "שיר אשיר בגשם", רק בלי שיר ובלי גשם, אני מוצא את עצמי דומע מהתרגשות: הסצינה ממש בתחילת הסרט בה חולפת צפי (בגילומה המקסים וגונב ההצגה של התגלית נעמה שטרית), ברחבי העיר ומצטטת את מילות המערכון עם עוברי אורח, כולם יודעים כל מילה בעל פה, ואגב כך, אנחנו נפגוש את רוב הדמויות והלוקיישנים שבהם יתרחש הסרט, אלא שבשלב המוקדם הזה עדיין לא נדע איך כל הדמויות האלה קשורות זו לזו – מי אח של מי ומי אבא של מי. זה יתחוור במהלך הסרט לאט לאט. האופן שבו הסרט אורג בין סיפורן של הדמויות האלה ובין סיפור רחב יותר הקשור לתולדות התרבות והבידור בישראל, האופן שבו זרחין מוריד את הכובע בפני אלוני, יוסי בנאי, אפרים קישון והגששים, מהדהד במקומות כה עמוקים וכה כמוסים אצלי בלב ובנשמה, שמצאתי את הסרט הזה מרגש ברמות שלא דמיינתי. המקום שבו ילדות של אמן בטבריה וילדות של צופה בראשון לציון שנים אחר כך, נוגעות זו בזו.
מעבר לעובדה שיש כאן סיפור מרגש מאוד על אנשים שחייהם היא טרגדיה אחת מתמשכת, זרחין יצר כאן סרט חכם להפליא ועתיר שכבות על הלולאה האינסופית שבין יוצר, יצירה, דמות וקהל. הדמויות שלו בסרט הן בה בעת כל אלה. הן, בראש ובראשונה, דמויות בסרטו של זרחין. אבל כולן מנסות להיות יוצרות, לספר סיפור משל עצמן, לשלוט בדמויות שהן בוראות, אבל הדמויות האלה לעיתים מתקוממות (כי לא פעם הם עצמם גם הגיבורים וגם היוצרים), חלקם משתמשים באמנות כדי לברוח, חלקם כדי להתוודות, חלקם כדי לחסל את עצמם, רובם כדי להסתתר. וכך הם יושבים, מספרים סיפורים ואוכלים נונסטופ. כן, בכל הסרטים של זרחין הגיבורים הם תמיד מספרי סיפורים ותמיד בשלנים. איכשהו, בעולמות שהוא בורא בסרטיו מדובר בכשרון דומה (ולא רק בסרטיו: הדמויות האלה, שמספרות סיפורים ומבשלות מטעמים מאכלסות גם את רב המכר שלו מהשנה שעברה, “עד שיום אחד”, שמכר למעלה מ-50 אלף עותקים).
הדמויות של זרחין הן אולי דמויות "עממיות" ואולי "פשוטות" (אם כי, בל ניכשל בסטריאוטיפים: הוא מציג טבריאנים אמידים, ואף עשירים, לצד פשוטי העם והפרולטריון, וכאלה שהם גם וגם), אבל הן פיקחיות להפליא בכל הקשור בכוח הגאולה של האמנות. זו לא רק גאולה פרטית – היכולת לצחוק ממערכון טוב כדי להתעלם מחיים מחורבנים, האמנות כסם הרדמה – אלא גאולה חברתית: היכולת להשתלט על הנראטיב ולנסח אותו מחדש. הרי יהיו כאלה שיגידו ש"הקפטריה בטבריה" של ניסים אלוני הוא טקסט המתנשא על הטבריאנים, שהרי טבריאני לטבריאני אינדיאני. אבל הטבריאנים קוראים את הטקסט הגששי קריאה חתרנית והם מנכסים אותו והופכים אותו לטקסט שמהלל אותם ומעקרים אותו מהמימד המתנשא והקנטרני. הם מוכיחים שכוחו של קהל גדול מכוחו של אמן. ובהתאם, הם מבינים שכל אחד מהם חי בתוך סיפור – סיפור עגום, טראגי, קשה – והדרך היחידה לשרוד את החיים האלה הוא להתקומם נגד הנראטיב, לשלוט בו, ולהפוך מדמות ליוצר. ומדמות משנה לדמות ראשית. מערכות היחסים בין המציאות ובין ההשתקפות הדמיונית שלה, בין היצירה ובין החיים, בין האמת ובין הזכרון של האמת, בין הזכרון ובין ההדחקה, הופך את "העולם מצחיק" לסרט שכולו מודעות אירונית – מהשם ומטה – ומטה-טקסטואלית לכך שהכל זה סיפור. ככזה, הסרט הזה לא רק מצטרף ליצירותיו הקודמות של זרחין אלא הוא מכיל בתוכו את כולן ומביא אותם לכדי שכלול כביר של כתיבה, בימוי, עריכה וצילום (על העריכה והצילום מופקדים עינת גלזר-זרחין וירון שרף, בהתאמה, שזכו בשנה שעברה בפרסי אופיר על עבודתם ב"הערת שוליים". שניהם מצטיינים גם כאן). מהנטורליזם העממי של "אביבה אהובתי" אהוב הקהל, ועד הפורמליזם הקשוח של "מסוכנת", הסרט החדש הוא שדרוג מפתיע של כולם. ואחד הסרטים הכי מרגשים שראיתי השנה, שמלמד אותנו שהעולם אולי מצחיק, ושהחיים האלה אולי עצובים לאללה, אבל בסוף? יהיה בסדר. אם לא במציאות, אז באמנות. על הבמה. או בספר. או בשיר. או בסרט. ואולי בדיוק להפך.
===================
ועוד:
א.
ב"מסוכנת", סרטו השני של זרחין מ-1998 (עליו זכה בפרס האקדמיה על הבימוי) משה איבגי, המגלם גבר משותק, מספר לגילה אלמגור סיפור. משהו על קשישה גלמודה המשתוקקת לתינוק ואז חוטפת לעצמה אחד. אלמגור מגלמת בסרט שחקנית תיאטרון מפורסמת, שלא עושה קולנוע כי אין סרטים טובים בישראל (זה היה ב-1998, מאז כבר יש). כשהוא מספר את הסיפור אנחנו רואים את הסיפור הופך לסצינה מומחזת עם אלמגור בתפקיד הראשי. והיא, השחקנית המיומנת, הבקיאה בחוקי הדרמה, מנסה לשאול אותו שאלות דרמטיות: למה? מה המניע של הדמות? מה הסיפור שלה? ומה הסוף? והוא מתרעם כנגד השאלות שלה. זה הסיפור שלו, מה היא מתערבת.
גם איבגי ב"מסוכנת" וגם צפי ב"העולם מצחיק" כשהם מספרים סיפור ומגיעים לנקודת מפנה עלילתית הם לא אומרים "ואז פתאום" או "לפתע", אלא במילים "עד שיום אחד…". שזה גם שמו של ספרו של זרחין, שגם הוא מתרחש באותו עולם בדיוק (ועם דמויות בשם שלומי וחיליק).
ב.
בכלל, "העולם מצחיק" הוא כמו פגישת מחזור של המון שחקנים שכבר שיחקו אצל זרחין כבר קודם (אני בטוח שאם היה אפשר, הרי שגם יוסף שילוח ז"ל ואריה אליאס יבדל"א היו משתבצים פנימה איכשהו). אבל יש לי תחושה שזו פגישת מחזור דווקא של הדמויות ולא של השחקנים. לכן אני מזהה בסרט מפתח ליהוקי הפוך: ככל שהתפקיד גדול ומרכזי יותר, כך השחקן מפורסם פחות. החל משלושת האלמונים (והמוכשרים) בתפקיד הבנים-של, ועד לזאב רווח ושייקה לוי, המופיעים בסצינות ספורות וקצרות.
ג.
לפני חמש שנים, בביקורת שלי על "אביבה אהובתי", כתבתי כך:
אם בסרטיו הקודמים הציג זרחין פוטנציאל מסקרן, הרי שב"אביבה אהובתי", סרטו המדויק ביותר, הוא מקיים את ההבטחות. בראייה לאחור, כל סרט מסרטיו הקודמים הכיל משהו שמצטבר לבסוף ב"אביבה", אבל טופל לפני כן במבט מרוחק, מלומד, פחות אישי. ב"לילסדה" הוא עסק במערכות הלחצים הפנים-משפחתיות; ב"מסוכנת" הוא עסק במתח הנוצר בין סיפורים המתרחשים בראשו של הגיבור ובין המציאות שעליו לחיות בה; ב"הכוכבים של שלומי", שנעשה באתנחתה של כתיבת התסריט ל"אביבה", הוא מדד סגנון קולנועי שונה, ישיר יותר, פשוט, בלתי מסוגנן, לעיתים ברוטאלי. אם כל סרטיו הקודמים, על הצלחותיהם וכישלונותיהם, היו הכלים להשחזת השפה, הרי ש"אביבה אהובתי" הוא כבר הטקסט המלוטש, החד, השלם.
המצחיק הוא שכעת אני מרגיש ש"העולם מצחיק" עושה את כל הנ"ל אפילו טוב יותר: כלומר, אורז את כלל היצירה הזרחינית לתוך סרט אחד מגובש ומלוטש ומדויק יותר. הפעם, להבדיל מ"אביבה", גם ל"לילסדה" יש נוכחות (אנסמבל שחקנים, סודות משפחה). והפעם, סוף סוף אני רואה – ונאנח אנחת רווחה – שהסגנון הפורמליסטי של "מסוכנת" אינו גחמה של סרט אחד. אם "הכוכבים של שלומי" ו"אביבה אהובתי" התאפיינו בצילום שמחליש את הצבעוניות, שוטף אותה מעליו, ומציג עולם בהיר ומונוכרומטי, מגיע "העולם מצחיק" עם הצילום האדיר של ירון שרף ומציג עולם עז בצבעים, קוטבי בקונטרסט שלו ודינמי בתנועות שלו (זה נושא לדיון נפרד: צלם הסרט כדמות שגם אותה צריך ללהק, על פי אופי התפקיד שנדרש ממנה. בחמישה סרטים עבד זרחין עם ארבעה צלמים – אמנון זלאייט, דוד גורפינקל, איציק פורטל וכעת עם שרף – כל אחד נדרש לייצר פאלטת צבעים שונה לחלוטין, ולקסיקון תנועות אחר לגמרי. ל"מסוכנת" תמיד היתה לי חיבה יתרה בפילמוגרפיה של זרחין, בעיקר כי אני מחבב תרגילי סגנון עזים כאלה (גם אם היו לי פה ושם כמה קיטורים על הסרט). והרגעים ב"העולם מצחיק" שבהם זרחין חוזר אל הפילם נואר ואל המלודרמה ובכלל, האופן שבו הוא מערבב ז'אנרים (בעיקר בסצינות הסיפור-בתוך-הסיפור) מתחברים ישירות למה שהוא עשה ב"מסוכנת" והופך את "העולם מצחיק" לנדבך הבא, השלם יותר, המלוטש יותר, העמוק יותר, המורכב יותר בארכיאולוגיה הקולנועית של זרחין.
ד.
סרטו הקודם של זרחין היה "אביבה אהובתי" מ-2007. אם הייתי מבקר מחו"ל הייתי בטח כותב איפשהו בפסקה הראשונה של הביקורת על כך ש"העולם מצחיק" מחזיר את זרחין לקולנוע אחרי חמש שנות שתיקה. אלא שכבר לפני שנה כתבתי על כך שבזכות ההיכרות שלי עם זרחין והעובדה שאני רואה אותו בשכונה שלנו לא מעט אני יודע ששתיקה לא היתה שם כלל. כך כתבתי לפני שנה, בשבוע שבו יצא לאור "עד שיום אחד" ובו התחילו צילומי "העולם מצחיק":
אם הייתי מתבונן ביצירתו של זרחי מהצד בוודאי הייתי כותב שזרחין מתחיל לצלם את סרטו החדש אחרי "שתיקה" של ארבע שנים. אבל זרחין ואני מכירים היטב ואני עוקב אחרי יצירתו כאוהד גדול ממש מקרוב ואני יודע היטב ששתיקה לא היתה שם בארבע השנים האלה, אלא פרץ עצום של יצירה. זמן קצר אחרי שיצא "אביבה אהובתי" ישבתי עם זרחין לכוס קפה ותהיתי – חצי כידידי וחצי כעיתונאי, כששניהם סקרנים במידה שווה להבין איך תהליך היצירה עובד – מה הלאה משם. האם יש כבר משהו בקנה. זרחין סיפר לי אז על שני רעיונות לתסריטים שהיו לו. מאחד מהם ממש התלהבתי. ממש. אמרתי לו שאני מקווה שזה יהיה סרטו הבא. זמן מה אחר כך (שנה? שנתיים?) הוא נתן לי לקרוא את התסריט לסרט. שנה אחר כך הוא נתן לי לקרוא תסריט לסרט אחר, "אבניבי". אני חושב שכתבתי כבר די מזמן שאני מאוד אוהב את הכתיבה של זרחין. הוא תסריטאי אדיר. ושני התסריטים האלה היו מענגים: מצחיקים, מרגשים, קצביים. זרחין היה די להוט על "אבניבי". אני קיוויתי דווקא ש"העולם מצחיק" ייצא קודם אל הפועל. לכל סרט היו מפיקים וענייני תקציב, בדרך הוא ישב וכתב את הרומן הראשון שלו – אביבה או לא אביבה? – עד שלבסוף התקבלה החלטה ש"העולם מצחיק" יהיה הסרט הבא. והנה, זה קורה בשבוע הבא.
אגב, באותה שיחת פוסט-אביבה על "ומה עכשיו", הסיפור שזרחין סיפר לי היה על חרופה הכבשה. אני פשוט הוקסמתי ממנו. הרעיון של טבריה כמעין סיציליה של האחים טאביאני שבה אותי. ממש רציתי לראות את הסיפור הזה הופך לסרט. והנה הוא.
ביקורת מושלמת לסרט מושלם.
סרט חביב מאוד, שבצדק יהיה להיט בקופות, אך אני מרגיש שהסופרלטיבים פה מוגזמים לחלוטין.
מסרט בעל שם "העולם מצחיק" אני מצפה שיהיו בו לפחות כמה בדיחות טובות, וכאלה אין בסרט הזה. זו יותר מלודרמת ממחטות.
============
רוה לגיא: גיא תכיר, אירוניה. אירוניה, תכירי את גיא.
כאדם שמי זרחין הוא איש נפוח מחשיבות עצמית, אחד שלוקח את עצמו ברצינות תהומית, נעדר הומור בחיי היום יום ווודאי שהוא לא ניחן בהומור עצמי. לפי הניסיון שלי אין שום סיכויי שמי שהוא מהסוג הזה יהיה באיזו שהיא צורה אירוני או שיכתוב אירוניה.. אז אני מניח שרוה מניח על ראשו את כתר האירוניה כמשאלת לב על מנת להוכיח שמה שנדמה לו שהוא רואה בסרט אכן נמצא שם באמת ועוד במכוון.
אין שום דבר אירוני בסרט הזה. הבימוי של שמי זרחין כבד, חונק ומוקפד. כשקוראים לסרט "העולם מצחיק" ושמים שם שחקנים כמו קטורזה, זאב רווח ואלי פיניש, זה לגיטימי מצד הצופה לחשוב שמדובר בקומדיה. רק אחרי שקנית כרטיס מסתבר שעבדו עליך. אין כאן קומדיה. לכל היותר מלודרמה. לגיטמי ששמי זרחין והמפיקים שלו רוצים לדפוק קופה, רק חבל שהם עושים זאת בדרך כל כך עקומה ולא הוגנת.
ואם כבר מזכירים את "אביבה אהובתי"– לפעמים אתה יושב לראות סרט כדי לברוח מהמציאות ואז אתה רואה את החיים שלך מוקרנים על המסך.
מעשה שהיה כך היה(ממש היום….):
ניסיתי, באמת ניסיתי כל השבוע למצוא שעה פנויה כדי להמשיך בכתיבת הספר שאני כותבת, אבל ילדים+בעל+עבודה לא ממש מאפשרים את זה. כל השבוע תכננתי בראש את השעתיים האלה של יום שישי לפני שאוספים את הילדים, שאני אשב ואתקדם לפחות בשני פרקים. אז התיישבתי. ואז קרס לי המחשב. וכשהמחשב עלה, שמעתי קול נפץ ושבר והסתבר לי שארונית הספרים בסלון קרסה תחת נטל הספרים הרבים שעליה ובחרה את השעה הזו לנפוח את נשמתה. אז התמוטטות מדפי הספרים מנעו ממני להמשיך לכתוב את הספר שלי. כמה אירוני.ואז אני קצת התמוטטתי ולא יכולתי כבר לחשוב כמו שצריך. אז התיישבתי בין ערימות ספרים מפוזרים בסלון ופתחתי טלויזיה.
וערוץ הסרטים הראשון שפתחתי- יס 1- בישר לי שמולי הסרט "אביבה אהובתי".
לא קראתי את תקציר הסרט הזה מעולם אז לא היה לי מושג מה אני רואה. רק ראיתי על המסך אישה מנסה לכתוב ספר והעולם מפריע לה.
כמובן שאפילו את הסרט ראיתי רק כמה סצינות כי הגיעה השעה לאסוף את הילדים. אז אני בטוח אחזור בקרוב לראות מה יקרה איתה, ואיך סרט שלם יכול להיות בנוי מדיאלוגים שהם כולם אמת. שום דבר לא מזוייף או מופרך. פשוט דמויות שמדברות אמת בסרט שהוא כולו אמת. מדהים.
עכשיו חזרתי אחורה בבלוג וראיתי שמתפלאים הרבה בתגובות למה זרחין מצליח כל כך. אני לא מהמתפלאים אני רק מתפעלת.
הכותרת "העולם מצחיק" יכולה לשמש סיכום מצויין לגוף עבודתו של שמי זרחין. גם המאמר המלומד של תום שובל (בבלוג זה), גם הביקורת המשתפכת של מר רוה, מחמיצים את המרכיב המרכזי ביצירותיו של שמי זרחין, המרכיב שבסרט האחרון מגיע לשיא: אינפנטיליות.
שלומי ("הכוכבים של שלומי") מביט בעולם באינפנטיליות, כמוהו גם אביבה ("אביבה אהובתי") העומדת בעיקר במבט משתאה מול העולם שסביבה ומדי פעם משרבטת משפטים בפנקס. אבל בסרט "העולם מצחיק" האינפנטיליות מגיעה לשיאה, והיא בהחלט יכולה להוות כותרת משנה לרעיון העולה משתי הרשימות – שמי זרחין הוא בהחלט אוטר.
נניח לרגע בצד את הליהוק (עבודת הליהוק הרשלנית העמידה את איבגי – נעבך ברוב סרטיו הקודמים – כרופא סמכותי, ואת דרור קרן – דמות חנוך לווינית לרוב – כרופא אף הוא; לא שאי אפשר לחתור תחת טייפ-קאסט כזה או אחר, אבל הניסיון לעשות זאת כאן הוא כישלון, כי נעשה, איך לא, בילדותיות בוטה). הפגם העיקרי ב"העולם מצחיק" איננו הליהוק, אלא הניסיון לשים תחת קורת גג אחת סיפורים שיכולים לפרנס טלנובלה דרום-אמריקאית זולה (ילד המתעורר מקומה לאחר שמונה שנים, אישה שחושדת שנאנסה ואינה יודעת מי הגבר שאחראי להריונה, אישה שנהרגה בתאונת דרכים), ביחד עם דמויות כה אינפנטיליות שלא נותר להן אלא לדבר על אוננויות, פלוצים ושאר הפרשות גוף למיניהן. במלים אחרות, הסרט הזה הוא גס רוח, שכן החומרים הקשים הצפים מתנגשים באלימות רבה עם אופיין הילדותי של הדמויות – וממילא של גוף היצירה של זרחין כולו, שמצטבר כאן לשיאו – והדבר מעורר אי נוחות בלתי נסבלת אצל הצופה.
מעניין איך יגיב הקהל הישראלי לסרט כה אלים, גס רוח ואינפנטילי. נדמה לי שזה מבחן, שבו הקהל יצטרך לבחור האם הוא מתרגש וקונה את האינפנטיליות הזו, המגיעה כאן לשיא, או שהוא דורש מהיוצר (ומהביקורת עליו) להתבגר.
סליחה מראש על ההשוואה(זה רק לצורך חידוד הנקודה), אבל אם היית דורש מספילברג, קמרון, ווידון וקונדון להתבגר, היינו מפסידים הרבה מאוד.
אני מאוד מקווה שעל אף גילי המתקדם לא אתבגר לפני שאעשה סרט אחד או שניים.
אני עוד לא ראיתי את הסרט אבל סרטים של זרחין הם תמיד מטעמים :).
הבעיה העיקרית עם העולם מצחיק, ועם גישתו של זרחין בכלל (שמגולמת גם בסרטים של במאים כמו אבי נשר ותסריטאים כמו נח סטולמן) היא האובססיה התסריטאית כל כך סביב הקונפליקט, והפיכתו מכלי תסריטאי למה שנחווה לפחות בעיני הצופה כמטרה בפני עצמה. וזרחין בסרט הזה מתפקד ככהן הגדול של כת הקונפליקט, מה שמתבקש גם מתוקף היותו מורה לתסריטאות ועורך תסריט מהבכירים בארץ. במיוחד מגלים זאת המשפטים שהמורה בסדנת הכתיבה (שנראה בהתחלה כמין אלטר-אגו של זרחין, למרות שלאחר מכן נראה לי שהוא תופס ממנו מרחק אירוני, עד לנקודה בה הוא מתגלה כאימפוטנט מוחלט, מה שאפשר לקרוא כהעדפה של זרחין את היוצרים על פני המורים או המבקרים). את הכותבת שרוצה לכתוב רק על זוג שמתנה אהבה בבית מלון הוא שואל מה הדמויות רוצות, היכן הקונפליקט. על כותב שמספר צ'יזבט ומתבל אותו באפקטים קוליים הוא מתעצבן ואומר לו שהוא לא ירשה לו להביא את האורגן בפעם הבאה. זרחין מאמין בסיפור, בדרמה, והוא לא רואה בעין יפה את אלה שמנסים לחפות על היעדרם באמצעות סקס, פעולה ואפקטים. אבל מרוב דרמה הסרט הזה קורס לתוך האזורים המסוכנים של המלודרמה (וללא חוסר ההתנצלות או המורכבות האנושית שיש ברוב המלודרמות שכן הצליחו להיות בעלות ערך קולנועי). אני לא אופתע אם גם הקהל לא יגיב לסרט הזה באותה התלהבות שמצופה ממנו בגלל המלודרמטיות שלו שגם הצופה הנאיבי ביותר יהיה מסוגל להבחין בה.
זרחין, כמו כל כותב שהפנים את המוסכמות התסריטאיות במלואן, מעמיס על דמויותיו קשיים בכל מקום אפשרי, לאחר שכבר זרק אותן מלכתחילה לתוך סיטואציות של קושי מופלג. וסיטואציות כאלה ניתן לקבל כל עוד הדמויות מורכבות באמת ומתמודדות איתן בצורה מורכבת, אבל בסרט הזה הדמויות הן פשוטות מדי, ואולי הן פשוטות במתכוון ואולי לא. כמצופה מתסריט "עשוי טוב", קורים להם דברים מרתקים, והן עושות פעולות ולוקחות בחירות שמלמדות אותנו על אופיין. אבל הן לא מצטברות ליותר מזה, הן נשארות אותן מריונטות תסריטאיות שלא מתעוררות לחיים בשום רגע, וכדי להוסיף חטא על פשע, גם דוברות רוב הזמן את הדיאלוגים הבנאליים ביותר שאפשר לחשוב עליהם, גם אם הסיבתיות שלהן הורכבה כהלכה.
הלוואי שיכולתי למצוא את כל המורכבויות שהוארו בביקורת הזאת ובזו של תום שובל (מבעד לכל הסופרלטיבים), ואני בטוח שהן קיימות ביצירה ובכוונתו של זרחין, אבל רק ברמת המתווה, בצורה הסכמטית ביותר (גם אם לא שקופה מדי, לזכותו יאמר, למרות שגם זה לא כל הזמן). אני מניח שהמוטיב הבסיסי ביותר שהיה אמור לעזור למורכבות של הדמויות ולתת לנו הצצה לעולמן הפנימי הוא הסיפורים שהן מספרות, אבל בסרט הן יותר הצצה לעולמו של הבמאי, כמפגנים של שליטה תסריטאית ובימויית (שחלק מהם גם מוצלחים, כמו בסוף המיוזיקלי של האפיזודה על חרופה). אך זו לא הסיבה שאין הן מכניסות אותנו לעולמן הפנימי, הסיבה היא שבשאר הסרט אין להן כזה, ברמה של אותנטיות ואמינות. לא יודע מה בדיוק היה מקנה להן מורכבות ואותנטיות, אבל אני יכול לומר שמה שגוזל אותן היא האובססיה סביב הקונפליקט, סביב הדרמה המוקצנת, שאינה מרפה מהדמויות לשניה, וגם אם יש לה אתנחתאות מסוימות בסרט (כמו בקטע היפה של הציטוט הקולקטיבי של הקפיטריה בטבריה), אין לה הפוגה לרגע בעולמן של הדמויות. במקום שבו יש נוסחאות, אין נשמה, ודווקא בסרט בו יש הרגשה שליוצר באמת יש מה להגיד, הן מפריעות הרבה יותר. לכן גם ההשוואה לאוטרים אחרים נראית לא במקומה. לכל אוטר היה את הסגנון שלו להתחמק מנוסחאות בשביל לחדד את האמירה האישית שלו. גם אצל אוטרים אמיתיים היו קונפליקט ודרמה, אבל לא בצורה בוטה ועמוסת קלישאות כזאת. ורגישות לקלישאתיות אן לבוטות נעדרת לחלוטין מהסרט. זרחין יעדיף קודם כל את הנוסחה (בשביל לשמור על הקהל? מתוך אמונה אישית שכך ראוי לכתוב?) ולאחר מכן יראה כיצד הוא יכול להכניס את האמירה שלו בפנים. לכן אוסף הסטיות המגוון שבסרט (שדווקא חיבבתי כמעין פרץ של אנושיות בסרט שנעדר אותה לרוב) נראית למרבית הצופים כגסות רוח שלא במקומה. הרי הבטיחו להם בכל שאר הסרט קראוד-פליזר צפוי ונוסחתי, אז מה היוצר מכניס את ההפרעות האישיות שלו פתאום?
איתי אתה חד אבחנה. מאוד התחברתי לניתוח שלך ואני די מסכים עם כל מה שכתבת.
זיכרים את הסרט הערבי בימי שישי בערוץ 1?
מצטער. העולם מצחיק היב משתלב להפליא במשבצת הזו.
אני בטוח שהקהל יאהב – את פיניש ושאר ה"אוי הוא מארץ נהדרת" (שיא התרבות בישראל 2012) והוא מ… וזה מ… – את המלודרמה – את הדחקות – את זה שזה לא סרט "סמולני עם משתמטים נגד צה"ל של דובדבני".
אבל אתם?
סרט יותר הזוי, תלוש, חסר היגיון פנימי וחסר אמירה מזמן לא עשו כאן. מאז זאב רווח ויודה ברקן. ורצוי שהיוצר יתאמן קודם על עלילה מרכזית אחת לפני שינסה לשלוט בחמש-שש עלילות כביכול שזורות.
בעונת ציד האופיר יכול שמי זרחין להתענג על כמות האמוציות וצרות העין שנשפכות כאן עליו ועל יצירתו. כל מילה נוספת שנכתבת מעידה על עוצמת הסרט, ועל החשש (המובן והמוצדק) שהוא מעורר אצל מתחרים עלומי שם, שבמקום להתרכז ביצירת סרטים שווים כמו "העולם מצחיק" מוציאים את תסכולם הקולנועי כאן. מצד שני, העילגות והרמה הכללית מעידים על כך שאולי מוטב שיכתבו כאן ולא יטריחו את קהל הצופים במרכולתם הקטנונית.
באותו עניין – שנאה גזענית כמו זו של יוסי ק., שטובלת בהתנשאות מהסוג שהיה מקובל פעם על הוגי דעות כמו בן אהרון (חפש בוויקיפדיה, יוסי ק.), מובנת אולי בהקשר של תחרות אופיר, אבל בעיקר ממש ממש עצובה. כאילו לא השתנה כלום.
אני מחשיב את עצמי בתור אחד שמפרגן לקולנוע ישראלי גם כשהוא לא הכי טוב. אבל הסרט הזה שבר שיאים חדשים של קולנוע ישראלי רע. זה בכלל לא קולנוע. זו הצגת בידור מצולמת . אם זו טבריה של זרחין, היא לא מעניינת , היא מיופיפת, נטולת פרספקטיבה ( אפשר להעיז ולהגיד פאשיסטית??) והיא מזכירה את סרטי מלודרמות האולפנים של שנות החמישים בהוליווד שלהזכירכם בעטה את הקהל החוצה מאולמות הקולנוע והביאה לאחת מתקופות המשבר שלה. העצוב בכל העסק שהקרנות מסייעות לתסריט מזעזע כמו זה לרקום עור וגידים. עצוב מאוד גם מפני שאביבה אהובתי היה סרט טוב בעיניי. אני אגב יצאתי באמצע הסרט. הרגשתי שזלזלו באינטליגנציה שלי.
צופה יקר – לא ברור על סמך מה אתה מחשיב את עצמך, אבל אין ספק שאתה מחשיב את עצמך מאד, אם לשפוט על פי האופן שבו אתה מרשה לעצמך להטיח רפש לא מנומק בעוצמת שנאה כזו. הטקסט האלים שלך מעורר בעיקר הרהורים נוגים על צרות עין, קנאה ובעיקר על עד כמה נמוך מוכנים לרדת קולנוענים בעיני עצמם כדי להכות מתחת לחגורה מתחרים. שמי? פאשיסט? נטול פרספקטיבה? בחייאת רבאק. לפחות היית נשאר עד לסוף הסרט כמו עשרות אלפי הצופים שכבר עשו את זה. זה היה נותן לך פרספקטיבה.
הייתי בנעילה של פסטיבל דרום ופעמיים נדהמתי. קודם כל מהסרט האדיר והמיוחד, ואחר כך מהנאום של זרחין. הרגשתי שכך חושבים גם כל החברים הסטודנטים שלי (גם אלה שקצת פחות התפעלו מהסרט). זה הנאום הפוליטי הכי מרגש מטלטל ומפתיע ששמענו ובבת אחת התחילו האסימונים ליפול. זרחין דיבר על איך הישראליות שבויה בדימויים (בעיקר דיבר על המילה שוליים) שבלי לשים לב משתפים פעולה עם הכוחניות והמעמדיות של הנרטיב המרכזי. פתאום הבנתי עד כמה כל הדגלים שאנחנו מנפנפים בהם: ניכור וחיספוס ורצון "לבעוט" בכל מחיר, לפעמים פשוט משחקים לידיים של אלה שחשוב להם שהשוליים ימשיכו להיות שוליים ולייצג את השוליים באופן שהשקרים על מה זה ישראלי ומה זה חשוב ואיכותי ימשיכו להתקיים וימשיכו לתחזק את הדימוי העצמי הנמוך של כל מי שמוגדר שוליים (מזרחיים וערבים זה רק חלק מזה). פתאום הבנתי כמה הסרט הזה שנראה כמו אגדה יפהפייה הוא בעצם צעקה ובעיטה עם המון כאב וגם אהבה. במודע זרחין מנסה לבנות את טבריה (שהיא משל) כחלק מהדמיון והסיפורים, הוא קרא לזה "מהפואטיקה של המציאות ולא מהדקומנטציה שלה". זרחין הוא הבמאי הכי קומוניקטיבי כאן, ובעיני זה חלק מההומניזם האמיתי והסוציאליסטי שיש בסרטים שלו ומהנדיבות והנאמנות שלו לעצמו. קראתי קצת מה שכתבו בבלוג. יש לי הרגשה שלא כל הכותבים ראו בכלל את הסרט או שאולי ראו ונבהלו. חבל לי בשבילם. וכל מה שאני רוצה פה ויש לי הרגשה שאני מדבר בשם רבים, גם כאלה שמתביישים להודות שהסרט ממיס אותם, זה להגיד תודה לשמי זרחין. גם על הסרט וגם על הנאום.
אני מסכים. גם אני הייתי שם. בלי קשר לשאלה האם הסרט לטעמי או לא, כשיצאתי מהאלם היה ברור לי שהרדיקליות של הסרט היא הפיכת הפריפריה למיינסטרים.
כבר ניסחו את דעתי (איתי) בצורה מנומקת הרבה יותר מזו שהייתי כותב בעצמי. אז רק אוסיף שיאיר, אני מבין שמאד אהבת את הסרט אבל הצופים שילכו אליו בעקבות הביקורת המשתפכת שלך עומדים לחוות מפח נפש גדול. הסרט חביב ותו לא. בשורה התחתונה הוא לא מספיק מרגש, לא מספיק מצחיק ופשוט לא מספיק מורכב ומעניין. ציפייה גדולה שהובילה לאכזבה גדולה. אני מאד אוהב את היכולת שלך לכתוב ביקורת שממש ניתן לחוש בה את רגשותיך כצופה, את דמעות ההתרגשות שלך המכתימות את הדף (לא אשכח לעולם את הביקורת שלך על "זיקוקין די נור" של קיטאנו) אבל אולי כדאי גם לאזן מעט את הביקורת, ולו רק לטובת תיאום הציפיות. ציפיות גבוהות מידי הן כמעט תמיד מתכון לאכזבה. אהבת סרט? תן לקוראיך סיכוי טוב יותר ליהנות ממנו גם כן.
לא ברור מה אתה מציע, יואב. בכל פעם שיאיר חש משהו, שיכתוב גם את ההיפך, כדי לא לפגוע ברגשותיהם של צופים עלומים שאולי יחושו אחרת ממנו? ולא ברור למה דחוף לך לכתוב את זה דווקא על סרט של שמי זרחין, ודווקא עכשיו, בשיא המירוץ לאופיר. ואולי זה בעצם כן ברור (הנה, כתבתי לך שתי דעות – תבחר בזו שנוח לך איתה, שלא ייפגעו רגשותייך חלילה)
שמי, תפסיק להגיב כאן על כל פוסט!
סופר מילים, לא ברור לי מה אתה רומז, או בעצם כן ברור לי אבל לא ברור לי למה אתה כל כך בטוח בעצמך. אז לגבי העניין הראשון – אני בסך הכל מציע שבמקרים הכל כך נדירים בהם מבקר מוצא את עצמו נשפך על סרט ללא שום בקרה, שיעצור רגע ויבדוק אם לא מדובר במקרה פרטי לחלוטין שאינו מתקיים אצל רוב הצופים ולכן אולי ראוי לבדוק האם הביקורת תהיה רלוונטית גם לציבור הרחב (ולא, אני לא מציע שהמבקר יוותר על אישיותו בתוך הביקורת) לגבי העניין השני – אני לא חבר אקדמיה, אני לא יוצר עם סרט מתחרה והפוליטיקות שאתה רומז עליהם (ומן הסתם נמצא עמוק עמוק בתוכן) אינן מעניינות אותי ואינן קשורות אלי. אני כותב דווקא עכשיו ודווקא על סרט של זרחין בגלל שהביקורת של יאיר, עליה החלטתי להגיב, היא במקרה על סרט של זרחין. התגובה שלי היא על הביקורת אך אין לי דרך אחרת להגיב מלבד אזכור דעתי על הסרט המדובר. חבל שאתה תוקף דעה לגיטימית באמצעים עלובים כל כך של האשמות חסרות בסיס שאינן קשורות לשום דבר מלבד קו התקיפה ההזוי שאתה מלבה כאן לאורך כל הדרך.
יואב, לא בא לי לריב אתך. התחושות של יאיר לגבי הסרט משותפות לעשרות אלפי צופים ואינן חסרות בקרה. זה ממש לא מקרה פרטי, אלא ווייב מאד רחב של אהבה גדולה לסרט הזה. תקרא את אבנר שביט, תקרא את דובדבני, תקרא את יהודה סתיו. אז במקום להתנגח עם טיעוניך המטופשים אני פשוט ממליץ לכל מי שאוהב קולנוע ללכת לראות את הסרט. ולסטודנט X אומר – תודה על המחמאה, אבל אני ממש לא שמי, ומעולם לא הייתי.
סופר המילים- התחלת לדבר לעניין, אבל ברגע שקראת לטיעוניי מטופשים הוכחת שאתה אכן בריון חסר תרבות שלא ראוי בכלל להתייחס לדבריו.
שמי או סופר המילים…
אף אחד שאני פגשתי שראה את הסרט לא אהב אותו…אתה יכול לחשוב שמדובר בתחרות אופיר אבל עובדה הסרט נכשל בקופות…תוך שבוע מ – 40 עותקים הסרט יורד ל – 2 עותקים (סינמה סיטי – בלבד) הרי לב ורב-חן / יס פלנט יזרקו את הסרט מהאולמות הריקים שלהם (בזמן ההקרנה של "העולם מצחיק")לא חשש ובשמיחה רבה.
בקרוב אנסה ללכת לצפות בסרט בתקווה שאספיק לפני שיעוף ממסכי הקולנוע. בקצב הזה לא נשאר לו הרבה זמן…
בהצלחה לסופר המילים בסרטיו הבאים.
נ.ב – יאיר תמיד כותב חיובי על סרטים ישראלים – מרוקאים יש לו אינטרס חבוי אבל אל תספרו לאיש זה סוד.
המשך שבוע טוב
הנביא אליהו
אני ראיתי אתמול את הסרט המצויין הזהבסינמה סיטי באולם כמעט מלא…רוב המבקרים מתים על הסרט – על מה אתם מדברים לעזאזל? מאיפה כל השנאה הזאת?
שלום חברים יקרים,
צפיתי במתרחש כאן כמה ימים ורציתי להגיד משהו.
טרם ראיתי את העולם מצחיק, אבל רציתי לספר שאחד האנשים היחידים שעזרו לי בסרט גמר שלי, היה שמי זרחין, שאפילו לא היה מורה שלי {לא למדתי בסם שפיגל}. מתוך עזרה נטו. עזרה מופלאה לגמרי. לא רק בתור חונך, אלא כבנאדם.
אני מרגיש צורך להגיד את זה, כי נראה שחלק התגובות כאן באות ממקום נקמני וקטן{אולי יש כאן גם תלמידים לשעבר עם חוויה לא טובה איתו, אני יודע שיש כאלה..}.
שוב, לא ראיתי את הסרט ולכן אני לא מוסיף עליו, אבל אם יש משהו בבנאדם שכולנו צריכים לזכור זה שהוא אחד היוצרים היחידים בארץ שלא שוכחים את החוזה הלא כתוב שיש להם עם הצופה.
זה לא במאי אוטיסט, שיורק את עצמו על המסך ומדבר מעל ראש הישראלי הממוצע עם פסטיבלים ומכירות לאירופה.
זה יוצר שאוהב את הצופה, ומגיע לו וזה בסדר שהיוצר יאהב אותו בחזרה.
אני חושב שבשנה ב' בבית ספר לקולנוע התאהבתי בכוכבים של שלומי כי ראיתי בזה קולנוע ישראלי חכם ומרגש. ומצחיק.
ובזמן שהרבה סטודנטים אהבו להגיד שההשראה שלהם באה משמונה וחצי וברגמן והאחים טביאני, אני ראיתי שוב ושוב את הסצינות של אריה אליאס שמדבר על זה ש"בגין צלצל". בעיניי זה היה קולנוע נפלא.
אולי דברים השתנו מאז, אולי לא.
אבל בסופו של דבר סרטים עושים לצופים.
כמובן , תיקון.
שהצופה יאהב אותו בחזרה.
סליחה.
הוא גם עוזר לזקנות לעבור במעברי חציה?
כמה חבל שאיש כל כך נחמד יצר סרט כל כך חסר קשר לחיים האמיתיים של בני אדם!
כמה שטויות, באמת…שמי חסר קשר לחיים האמיתיים? אין מישהו עם קשר יותר הדוק ממנו לחיים האמיתיים. כמה שנאה וקטנוניות…אני ממליץ לכם להתעלם מקנאים קטנים ופשוט ללכת לראות את הסרט המרגש, האנושי והחכם הזה.
כל כך הרבה מחמאות מגיעות כאן לשמי זרחין.
הרבה זמן לא ראיתי במאי/תסריטאי שכ״כ אוהב את הדמויות שלו,
שיחוב הסיפורים בסרט הזה היה מהפנט,
כל השחקנים כאן היו מעולים (ובעיקר ה״חדשים״ יותר בתחום:
נעמה שטרית,אור בן מלך ומשה אשכנזי).
מאוד מגיע לסרט הזה להצליח כאן בקולנוע וחבל מאוד שזה לא יקרה,
המלצתי לכולם ואני אומר גם לכם:
הביקורת של יאיר מדויקת ובאמת אל תחמיצו את יצירת המופת
״העולם מצחיק״.
אתמול הלכתי לסרט ומאוד נהניתי. נקודה. לא שמעתי עליו קודם, ופשוט התאהבתי בדמויות, נהניתי מטבריה שנראית יפהפיה וחביבה (שלא כמו במציאות), היה מצחיק ומרגש, ובעיקר חסר רוע, כמה מרענן! לא היתה פה גסות, לא סטריאוטיפים עדתיים ולא התנשאות, אלא הרבה אהבה, ואולי, למרות הגשש, קצת קריצה לחו"ל, למה לא?
גם אני כתבתי על הסרט – אהבתי אותו. אבל אני יכול להבין למה יש אנשים ששונאים אותו: קשה להם להתבונן במראה, ו"העולם מצחיק" מציב אמנם מראה מנחמת מול זהותנו כישראלים, אך המראה הזו מציגה אותנו כפי שאנו, על הטוב והרע שבנו, ויש – מה לעשות – לא מעט רע. אבל המראה הזרחינית מלאה הומור, חום ואהבה. איך נאמר? "אין נימוסים, אין חמלה, קשה, קשה…".
הגעתי לסרט מבלי לדעת על מה הוא, חשבתי שיהיה מצחיק, אבל קיבלתי הפתעה מהנה עם המון עומק. במהלכו של הסרט דמעות בעיניים וגוש בגרון כי הסרט בכאילו הומור- נכנס לך לנשמה ומחייב אותך להתייחס "להיכנס לראש" של הדמויות ולחשוב איפה זה פוגש אותי ו/או את הסובבים אותי.
נהניתי מהעלילה, הצילומים, העריכה ובכלל מהמשחק המעולה של כולם.
אני הייתי אולי קצת מצנזר את הערטלויות למיניהם כדי שקהל רחב יותר יוכל להגיע מבלי להיות מובך אבל. כל הכבוד על הסרט מקווה שיזכה בתהילה המגיעה לו
לא מבין כלום בקולנוע , לא ראיתי שום סרט של זרחין קודם ,אני מאוד אוהב קולנוע ישראלי מפעם ומכבד כל יוצר שמנסה לייצר תרבות מקומית.עם זאת , כשאני בא לסרט עם כ"כ הרבה שחקנים מוכרים ועם הבטחה ל"גששיות" { העולם מצחיק} ובמקום זה מקבל כ-10 טלנובלות שלא מתחברות בשום צורה הגיונית .
ובנוסף לכל שחקן פרט לפיניש הוקצו כ -3 דקות מסך בממוצע בסרט בן 102 דקות, {כמו לראות את ברצלונה משחקת עם מסי בתפקיד השוער } ,והשתיקות , הוי השתיקות המפורסמות בסרטים ישראליים מודרנים עלאק!! אם הייתי מוריד את השתיקות מפס הקול , היה נותר בידי סאונד של אולי 20 דקות מלל.
אפילו הקליפ המפורסם והיפהפה לשיר של סנדרסון יותר יפה מכל הסרט הזה וגם הוא לא כלול בו ??? כן, ציפיתי לדרמה אבל עם פאוזות קומיות , ומה קיבלנו? הקטע הכי מצחיק בסרט .חחחח… המנחה עושה פלוצים עם הפה או לחילופין אסי לוי צוחקת מהמהפנט, בחייאת… אני מזכיר: אלי פיניש, רווח,קטורזה, קוריאט,דרור קרן כולם מטובי הקומדיאנטים שלנו ,לא ראיתי מהם כלום .. שלא באשמתם, קיבלו תסריט רע… מאוד ומה עם שייקה לוי ?משה איבגי ? {רופא}ומה עם שיר הסיום? לו יהי ???? למה לא הקליפ היפה שעשו לשיר של סנדרסון? בקיצור , לא יודעים אצלנו להבדיל בין סרט,תסריט,משחק,בימוי תפאורה,סאונד וכו' , רואים כזה קאסט עם נושא כמו הגשש החיוור , זה חייב להיות "סרט" טוב , לצערי הסרט הזה הוא פיספוס ענק !!! של קאסט וסיפור נהדרים .