פורסם ב"פנאי פלוס", 13.6.2012

“טרה פרמה" הוא הסרט השלישי של הבמאי האיטלקי עמנואל קריאלזי שמגיע להקרנות מסחריות בישראל (קדמו לו "רספירו" ו"המסע אל החלום", גם הם סרטים על איים וחלומות הגירה) והסרט הראשון שלו שאני אוהב. בשם, בלוקיישן ובדמויות יש להניח שקריאלזי מכוון אותנו להיזכר ב"האדמה רועדת" של לוקינו ויסקונטי מ-1948. שוב כפר דייגים סיציליאני, אלא שהפעם בנו של דייג קשיש מנסה לשכנע אותו למכור את סירתו ולצאת לפנסיה. ממילא עיקר הכנסת הכפר כיום כבר לא באה מדגים אלא מתיירים, והדייגים הסבו את סירותיהם לדיסקוטקים צפים. ומול שטף התיירים, האי הופך להיות צומת לפליטים מצפון אפריקה שבורחים ממדינתם, ונשטפים אל חופי האי בסירותיהם הרעועות. הדימויים הוויזואליים יותרים הנגדה דרמטית: אלה מנופפים לעזרה על סירות גדושות, אלה מנופפים באקסטזה בעת ריקוד ובריחה תיירותית מהמציאות. הסיפור הפשוט היפה והצפוי, מקבל ביטוי יפהפה בזכות צילום עוצר נשימה של פביו צ'יאנקטי (הצלם הנוכחי של ברטולוצ'י), שעושה שימוש מרשים בסלעי הבזלת הגעשיים של האי, ומציג את פני האנשים על האי כאילו נחצבו גם הם באבן, ובזכות המוזיקה של פרנקו פיירסנטי (המלחין הקבוע של נני מורטי), שהופכים את הסרט בעיקר ליפה מאוד לעין ולאוזן, וגם ללב ולמצפון.

ציוץ