19 מרץ 2008 | 17:03 ~ 15 תגובות | תגובות פייסבוק

בעזרת הקלינגונים

הביקורת של אוריה קניג ב"מקור ראשון" על ספרו החדש של יאיר לפיד, "ארבע הרצאות תנ"כיות", היא אחד הטקסטים היותר שנונים שקראתי באחרונה. פסקה לדוגמה:

כאן כבר אתה מפסיק לכעוס על לפיד, שמאכיל אותך לוקשים דאשתקד, ומתחיל להתפלא על מי שלא ניתק לו את המיקרופון הספרותי. איך הוצאה מכובדת כמו 'ידיעות ספרים' מאפשרת לפרסם ספר רצוף טעויות שכזה? האם הדבר היה יכול לקרות גם בכל תחום אחר של מדע או תרבות, חוץ מאשר תנ"ך? ואם יאיר לפיד יחליט להוציא ספר על תולדות ישראל בעת החדשה, ויקבע בו שהקלינגונים כבשו את הארץ מידי התורכים, ושלראש הממשלה הראשון קראו יובל המבולבל – האם גם אז ירקדו מכונות הדפוס לחלילו?

===========

משפחת מינגלה כיכבה השבוע בכותרות: תחילה מונתה האנה מינגלה למפיקה הראשית של אולפני האנימציה של סוני. שלשום התחיל אחיה, מקס מינגלה, את צילומי הסרט התקופתי "אגורה", שמביים אלחנדו אמנבר ("הים שבפנים"), עם אשרף ברהום, סמי סמיר, יוסף סווייד ואושרי כהן בתפקידי משנה. ואתמול מת אבא שלהם, אנתוני מינגלה.

============

ומינגלה לא היה לבד בקטיף הדמים של השבוע: ארתור סי. קלארק מת. חי לראות את 2001, אבל לא הגיע ל-2010. לפחות הוא יפגוש בגן עדן גם את סטנלי קובריק (שביים את "2001") וגם את רוי שיידר (ששיחק ב"2010").
ובאדי מיילס, שתופף עם ג'ימי הנדריקס וג'ון מקלפלין, גם מת.

גם מקס, החתול של האנתולוג'י פילם ארקייב בשדרה השניה בניו יורק מת. מקס נכנס לפני 17 שנה לארכיון הסרטים, המוסד שמנהל סטן ברקהג' לשימור הקולנוע הניסיוני, האוונגרדי והמחתרתי בניו יורק, ומאז לא עזב. הוא הפך לקמע של המקום. לעובד הכי ותיק בו, ושנוכחותו בו גם תמיד רצופה. בספטמבר האחרון הוא מת. האנתולוג'י הקדיש לו בסוף השבוע האחרון תוכנית של סרטי ניסיוניים על חתולים. מדהים כמה סרטי אוונגרד על חתולים נעשו.

===========

אחד הסרטים שאני הכי מחכה להם השנה הוא "Standard Operating Procedure" של ארול מוריס, סרט תיעודי על צילומי העינויים של חיילי ארה"ב כלא אבו-גרייב בעירק. הסרט תומלל ועובד גם לספר, שכתב מוריס יחד עם פיליפ גורביץ'. ה"ניו יורקר" מגיש קטע מהספר, ומאפשר הצצה די נרחבת לסרט עם כמה קטעים מתוכו. אני כמובן מקווה שהוא יוקרן בפסטיבל ירושלים הקרוב.

=============

זוכרים את סרט הטלוויזיה "הנחשול" שהיה מוקרן תדיר בטלוויזיה הלימודית? הסרט, שעוסק בניסוי אמיתי שערך מורה בקליפורניה בו הוא החליט ללמד את תלמידיו מהו פאשיזם על ידי הקמת תנועה פאשיסטית בין כתלי כתתם, הפך כעת לסרט גרמני. הספר עליו מבוסס הסרט הוא חומר קריאה חובה לתלמידים בגרמניה. הסרט כבר הוקרן בפסטיבל סאנדאנס, אבל בסוף השבוע האחרון הוא יצא בגרמניה והפך עם בכורתו ללהיט ענק. עכשיו, זה כמובן משמח שגרמנים מוכנים להתמודד עם הנושאים האלה, מצד שני זה גם די מצמרר לדמיין שורות שורות של גרמנים צועדים לתוך אולמות הקולנוע כדי לצפות בסרט שמנסה לשכנע נערים כמה הנאציזם היה רע באמצעות ניסוי בפסיכולוגיה הפוכה. ומה אם הם ישתכנעו במסקנה הלא נכונה?

נושאים: הספד, תסריטאות

15 תגובות ל - “בעזרת הקלינגונים”

  1. דיסקו אליקו 19 מרץ 2008 ב - 17:11 קישור ישיר

    בכלל כדאי לקרוא את החומרים של מר קניג, הבחור פשוט שופך מצחוק. באמת, אני לא מכיר הרבה כאלה היום. שנינות מצויינת.

  2. דרורית 19 מרץ 2008 ב - 17:21 קישור ישיר

    עוד מתים השבוע, זאב רייכל מנהל ארכיון הקאמרי, אדם נדיר ומקסים שעזר לדורות של סטודנטים לתיאטרון וסתם אנשים שמתעניינים באמנות הזו.
    והמתופף של אבבא כמובן.
    ואופטופיק מוחלט, רשימה של די הרבה שירים ודי הרבה להקות מהאתר של NPR תחת הכותרת All songs considered
    והכל מתוך פסטיבל south by southwest שבדיוק הסתיים.
    שווה לשמוע לפחות חלק מהם.
    http://www.npr.org/templates/rundowns/rundown.php?prgId=37&agg=1

  3. סטיבי במחשב זר 19 מרץ 2008 ב - 18:26 קישור ישיר

    די בטוחה שברקהג' *ניהל*…

  4. ועופטופיק: ג'יי.קיי. סימונס מלך. באמת.

  5. דרורית 19 מרץ 2008 ב - 19:13 קישור ישיר

    תודה סטיבי, עכשיו הפורים שלי הרבה יותר שמח!
    (אהבתי את הshushan channel )
    ענק!
    (:

  6. איתן 19 מרץ 2008 ב - 21:24 קישור ישיר

    * אני מאוד שמח שאלחנדרו אמנבר חוזר לצלם סרטים. אני כבר חשבתי שהוא חלה ב"תסמונת ג'יימס קמרון" (אחד שזכה בכל הפרסים האפשריים – ונעלם). אני באמת מחשיב את האיש הזה כגאון קולנועי. לא רק "האחרים" הנהדר, ו"הים שבפנים" הנפלא, אלא גם "פקח את עיניך" (המקור המרתק של "ונילה סקאי"), ו"תזה" – סרט מתח חכם מאוד על סטודנטית שמכינה תזה על השפעת אלימות בסרטים על החיים, ומסתבכת עם פרופסור שיש לו עסק צדדי לצילום סרטי סנאף.

    * סימנתי לי כמה סרטים בפסטיבל הגרמני בשבוע הבא. באופן עקבי, הקולנוע הגרמני בעשור האחרון מייצר סרטים טובים, מצליחים ומעניינים. הם מתמודדים עם עברם לא רק מול העולם, אלא גם, ובעיקר, מול עצמם. צפיתי, למשל, ב"נפילה", והרגשתי שאני צופה שמיועד לקהל גרמני, ולא לאף אחד אחר. יהיה מאוד מעניין לראות מה המצב לגבי "הנחשול" . (בכתבה ב"וראייטי" כתוב שהסרט נרכש להפצה בהרבה "טריטוריות". האם ישראל היא אחת מהן ?)

    * לינק משעשע, סטיבי. חיפשתי ביו-טיוב, ולא מצאתי, אז רק אצטט את בילי קריסטל שר את "Staying alive" של הבי-ג'יז, מתוך "מר מוצ"ש":

    "oy,oy,oy,I'm almost alive, almost alive"

  7. איתן 19 מרץ 2008 ב - 21:37 קישור ישיר

    וחוץ מזה, ראיתי היום, סוף סוף, את "לילות בלוברי". זהו אכן סרט חביב מאוד, אבל קליל מדי, וחסר חשיבות. זה לא שנורה ג'ונס לא משחקת טוב. היא בסך הכל נמצאת שם בכדי לתת לדמויות האחרות לספר את סיפורן. בסצינה שבה ג'וד לאו מזמין אותה להסתכל בצילומים של מצלמת הביטחון מאותו יום, חשבתי שזו מעין וריאציה על סצינה אחת בסרט מלפני עשור בערך, "עישון", בה הזמין הארווי קייטל את וויליאם הרט להסתכל באלבום התמונות שהוא מצלם מדי בוקר. כמו שם, כך גם כאן, מבחינה הדמות המוזמנת במשהו שנתפס בעדשת המצלמה במקרה, או שלא במקרה, משהו שהוא שלה, ומאוד יקר לה, והמפגש הזה יוצר סצינה יפהפיה ומרגשת.

    שלא כמו ב"עישון", שמרכז את כל הסיפורים שבו אל חנותו של אוגי (קייטל), נודדת אליזבת (נורה ג'ונס) ברחבי ארה"ב ומלקטת סיפורים. אני הרגשתי שההתפזרות הזו מחלישה מאוד את הסיפורים. נכון הרבה יותר, לדעתי, היה למרכז את כל הסיפורים בניו-יורק, וכך, ממש כמו ב"עישון", לתת הרבה יותר עומק לדמותה של אליזבת, ולקשור אותי יותר אל דמויותיהם של דיויד סטריית'ן (מצויין. איפה לעזאזל הוא היה לפני "לילה טוב ובהצלחה" ?), רייצ'ל ווייז (קצת מוגזמת מדי), נטלי פורטמן וג'וד לאו (טובים מאוד). הצילום הנהדר והמוזיקה המשובחת משרים אוירה נינוחה בסך הכל. סרט נעים. לא יותר, אבל גם לא פחות.

  8. עדן 19 מרץ 2008 ב - 22:04 קישור ישיר

    טוב, אני אעשה פה קידום מכירות:
    מי שרוצה עוד אוריה קניג מוזמן לקרוא את ספר הסיפורים הקצרים שיצא לא מזמן "אהבה ומצוות אחרות", שם יש סיפור שלו לצד סיפורים של יוצרים דתיים רבים, ביניהם גם ציפי מורדי,החברה שלי.

  9. איתן 19 מרץ 2008 ב - 23:28 קישור ישיר

    השתיקות הן בערבית. ערן קולירין ו"ביקור התזמורת" באל-ג'זירה.

    http://www.youtube.com/watch?v=VEBta49n5-I

  10. ארטיום 20 מרץ 2008 ב - 3:54 קישור ישיר

    חבל חבל חבל על ארתור סי קלארק… סופר מד"ב ענק. -דמעות-.

  11. ניר4819 20 מרץ 2008 ב - 12:13 קישור ישיר

    הטקסט של קניג נפלא פשוט… צחקתי ביותר…

    לגבי מינגלה ומותו, הפצוע האנגלי הוא הסרט האהוב עלי בשנות ה-90', ואחד מהסרטים האהובים עלי אי פעם ובכלל. התעצבתי מאד לשמוע על מותו, ועל כך שלא נראה יותר סרטים שלו… חבל.

  12. רז-ש 20 מרץ 2008 ב - 16:32 קישור ישיר

    צריך להוסיף, מעבר להתבדחות על חשבונו, שיאיר לפיד שוגה ב-2 דברים מרכזיים: באנרכוניזם קשה וביהירות. אנרכוניזם כי הוא מיחסי לכותבי הדברים דברים שהם לא ידעו בזמנם ויהירות כי הוא חושב שהוא המציא משהו חדש בפירוש חילוני לתנ"ך. ישנם אנשים טובים ורבים החוקרים את סיפורת ומקורות התנ"ך מזוית לא דתית, פולחנית, תאולוגית וחילונית ומשקיעים בזה את מרבית זמנם וחייהם. אנשים אלה יושבים באוניברסיטאות ולא באולפנים מוארים. צריך להשאיר את מלאכת המחקר וההרצאה (שכן לפיד מגדיל לחטוא לקורא עוד לספר שלו "הרצאות") להם ולא למנחה הטלויזיה שעלה לו היאיר לראש.

  13. ענבל קידר 21 מרץ 2008 ב - 18:23 קישור ישיר

    שיעור התעתוק השבועי יעסוק בתעתיק שמות ערביים, בתקווה להגעת הסרט של ארול מוריס במהרה בימינו:
    "אבו ע'רייב", לא "אבו גרייב" (כמו "באקה אל ע'רביה" ולא "באקה אל גרביה"). כמו כל דבר, גם ערבית מתועתקת אצלנו בתיווך של אנגלית – עובדה די מצערת בהתחשב בכך שמערכת העיצורים שלנו חופפת ברובה לזו הערבית, בעוד האנגלית רחוקה משתיהן עד מאוד. בכל אופן, כשאתה רואה באנגלית את צירוף האותיות gh כתעתיק של שם ערבי, דע לך שזוהי דרכם המוגבלת לציין את העיצור הערבי שההגייה שלו היא משהו באמצע הדרך בין ע' לג', עם קצת חיכוך של ר' (הצירוף gh לא רומז כמובן לשום דבר מזה לקורא האנגלי הממוצע, כפי שהוא לא יידע שהצירוף kh מציין ח' לא גרונית, אבל ככה זה עם תעתיקים בינלאומיים. זה לא אומר שאנחנו צריכים לכתוב "מקמלבף"). לנו, בניגוד לדוברי אנגלית, יש אותיות גרוניות בשפה, ואנחנו יכולים לציין את העיצור הזה בעזרת הוספת גרש לאות ע', בעקבות הכתיב הערבי (שם זה ע' עם נקודה מעליה. התעתוק המקובל של כמה מהנקודות האלה לעברית הוא בהמרתן לגרש).

  14. Standard Operating Procedure הוא אחד הסרטים שראיתי בברלין ועוד לא הספקתי לסקר בבלוג שלי. הרגשתי שמגיע לסרט שכזה מסגרת יותר גדולה (לפחות ממאה המילים שבהם אני כותב על כל דבר בבלוג).

    ראיתי את הסרט בבכורה החגיגית בנוכחות הבמאי בברלין ואכן מדובר בחוויה מטלטלת למדי.
    ההצלחה הגדולה של הבמאי היא בהשגת המרואיינים, אותם סוהרים בכלא אל גאריב הידוע לשימצה, שהרושעו בהתעללויות. המרואיינים יושבים מאופרים, מטופחים ומוריס משתמש בהרבה אירוניה ואלמנטים דרמטיים (שיחזורים שהם יותר אומנותיים ורגשיים מאשר קורקטיים והסטוריים, עריכה קיצבית-וידאו קליפית) כדי להעביר מסר מאשים בעיקר על משטרו של בוש ו"אלה" ששלחו אותם לשם. דווקא לסוהרים, למרות תיאור ההתעללויות הברור, הוא מפנה מבט סלחן, רומז על הטירוף שקורה בעירק ש"זרים לא יבינו". מי שראה את "בעמק האלה" של האגיס יכול להבין לאן המסר הזה הולך…
    מוריס גם מעביר מסר מעניין על אודות המשפט "תמונה אחת שווה אלף מילים", הוא מנתח את התמונות שיצאו מכלא אל-גאריב ומראה איך לעיתים התקשורת לקחה את התמונה ועשתה לה מניפולציות משלה.

    בסשן השאלות והתשובות שלאחר ההקרנה,מוריס חטף הרבה תרעומת על כך שהסוהרים מוצגים לא פעם כמסכנים, ככאלה שפעלו בתוך מערכת מסואבת אך מוריס כאמור לא עשה את הסרט מתמימות. הוא העיד בפני הקהל שהסרט נובע משנאתו לממשל בוש ולמצב שהוא הכניס את העם בעיראק והסרט הוא קריאת ההתעוררות שהוא רצה ליזום.

    בקיצור, סרט חשוב ובעייתי למדי שעוד לדעתי יעורר סערה לא קטנה שיצא בארה"ב להקרנות רחבות.

  15. ראיתי כרגע את שיעור התעתיק ואני מתנצל, אכן מדובר בכלא "אבו ע'רייב" ולא כמו שציינתי מקודם.


השאירו תגובה ל - איתן