אנתוני מינגלה, אחד הבמאים האהובים עליי, מת פתאום. היה בן 54
כל היום אני יושב מול המחשב וכלום לא קורה. רק אני יוצא לשעתיים מהבית לקניות וטראח, מישהו מת. ולא סתם מישהו: אנתוני מינגלה, במאי ותסריטאי שאני נורא אוהב, מת הבוקר בלונדון משטף דם במוח, בעקבות "ניתוח שגרתי בצוואר" (איך ניתוח יכול להיות שגרתי, אין לי מושג). הוא היה בן 54.
מינגלה ריגש אותי שוב ושוב, קודם כל בזכות המילים שלו. לאיש היה פטיש לשפה, שהוא הביא לידי מיצוי בראש ובראשונה בסרטו הראשון "Truly Madly Deeply", סרט שעסק – כפי ששמו מעיד – בתואר הפועל (Adverbs). "הפצוע האנגלי" שלו היה סרט על שמות תואר (Adjectives). אפילו סרטו הזניח ביותר, "איש נפלא שלי", הניסיון שלו להשתחל לעולם הקומדיות ההוליוודיות, הוא בבסיסו משא ומתן בין זוג אוהבים על המילים שיגדירו את הקשר ביניהם.
אבל לפני כל זה, מינגלה היה התסריטאי העילוי של "סיפורי עמים", הסדרה הנפלאה שיצר ג'ים הנסון ובה סיפר ג'ון הרט את אגדות האחים גרים לכלבו, ואז הן הומחזו ברקע, כשלא ברור האם מדובר בדמיון של המספר או בדמיון של הכלב שאחראי לאופן בו הן מיוצגות.
וזה, לדעתי, היה הדבר שהכי עניין את מינגלה ביצירותיו: הזליגה בין עולמות, מציאויות, דמיונות וזהויות והאופן שבו המילים מייצגות את העולמות האלה אבל גם משבשות אותם. זה אולי גם לא מקרי שכמעט כל סרטיו היו עיבודים לספרים, שהרי סרטיו עסקו בחיים כעיבוד, בתיווך הסובייקטיבי – והניתן לפרשנויות סותרות – בין החוויה ובין האופן שבו היא נקלטת ומועברת הלאה, קודם כל על ידי הגיבורים עצמם, שהיו תמיד מספרים מאוד לא מהימנים בסרטיו. הסרט הבא שלו אחרי "הפצוע האנגלי" היה מיד שיא נוסף: "הכשרון של מר ריפלי". סרט נפלא. בעצם, כל הדמויות שלו היו קצת ריפליות, אנשים שחיים בהעמדת פנים. ואולי מינגלה היה בעצמו מעין ריפלי כזה, שהיה עסוק בלבדות לעצמו סיפורים וזהויות.
מינגלה היה הקמע של האוסקר האחרון: שני סרטים שהוא היה קשור בהם היו מועמדים לפרס הסרט הטוב. "כפרה" נראה כסרט שהושפע מ"הפצוע האנגלי", ומינגלה מופיע בו לשבריר שנייה בסוף כמראיין בתוכנית הטלוויזיה שבה מתארחת ונסה רדגרייב. והוא היה אחד המפיקים של "מייקל קלייטון". סידני פולאק וסול זאנץ היו האנשים שהימרו עליו לפני עשר שנים, רגע לפני "הפצוע האנגלי". מינגלה ופולאק הקימו יחד חברת הפקה. ודווקא פולאק הוא זה שאמור להיות מאוד חולה ובכל פעם שמישהו הזכיר את שמו באוסקרים זה נאמר בטון של פרידה. אבל פולאק עדיין חי, ומינגלה פתאום מת.
מינגלה הספיק לביים השנה לבי.בי.סי את סרט הטלוויזיה "סוכנות הבלשיות מספר אחת", על פי ספרו של אלכסנדר מקול סמית, שישודר בבכורה בעוד חמישה ימים. חתיכת קידום מכירות הוא עשה לסרט.
ולא פחות מצמרר: ג'ים הנסון, האיש שנתן למינגלה (עד אז מחזאי) הזדמנות ראשונה בתסריטאות, מת גם הוא במפתיע. זה קרה ב-1990 מסיבוכים של דלקת ריאות. גם הוא היה בן 54. ספוּקי.
שווה לקרוא גם את ההספד של ג'פרי וולס. מסתבר שהבמאי היה גם "מענטש". פוסט נוגע ללב, במיוחד לאור העובדה שגם אחותו (של וולס) הלכה לעולמה אתמול.
http://hollywood-elsewhere.com/2008/03/anthony_minghel.php
והנה שיר שכתב לו את המילים מתוך cold mountain
(ולפי מה שאני זוכרת ג'ים הנסון היה יכול להיות פה היום לו לא היה מכת ה-christian scientist ששוב, אם אני לא טועה בענק לא דוגלת בלקיחת תרופות)
http://www.youtube.com/watch?v=eVuUnjclZJM
ודרך אגב, המילים של השיר די מצמררות.
דרורית: הנסון אמנם גדל במשפחה של Christian Scientists, אבל בבגרותו הוא כבר לא השתייך לזרם הזה. ייתכן שבכל זאת משהו מהחינוך שלהם נשאר איתו, וגרם לו להזניח את בריאותו.
בעניין שמות התואר: ידעת של "The Talented Mr. Ripley" יש שם מלא, ארוך הרבה יותר, שכולל עוד 16 תארים ("The Mysterious Yearning Secretive Sad Lonely Troubled Confused Loving Musical Gifted Intelligent Beautiful Tender Sensitive Haunted Passionate Talented Mr. Ripley")? אני לא יודעת אם מינגלה השתמש בשם הזה פעם למשהו חוץ מלשעשע את עצמו בקטגוריית ה"aka", אבל די ברור שזו תרומה שלו לעיבוד הספרותי. משום מה לא נראה לי שזו הכותרת המקורית של פטרישה הייסמית.
אגב, לפני מספר חודשים ביקור אקראי בסטימצקי העלה מספר די.וי.די של סיפורי עמים במחירים מצוינים. צפיה נוספת בסדרה הזכירה לי מה שלגמרי שכחתי: האגדות והמיתולוגיות שם הרבה יותר אפלות מהגרסות הממותקות שדיסני מכר לנו. במיוחד לכלוכית, שזה בעצם סיפור על בריחה מגילוי עריות, או לחילופין, התמודדות עם תסביך אלקטרה
חצי אוף: ארתור סי. קלארק, סופר המדע הבדיוני הידוע, מי שאחראי יחד עם סטנלי קובריק ל 2001: אודיסאה בחלל – מת לא מזמן בביתו בסרי לנקה. עכשיו הוא ילד כוכבים.
הוא עשה עבודה מופלאה בעיבוד אחד המחזות היותר קשים ומתסכלים של בקט, play. שווה לחפש בדיוידי. 16 דקות של סיוט ותענוג.
מינגלה הוא אחד הבמאים המרגיזים והטרחנים ביותר. לא פלא שרוה אוהב את סרטיו.אני בכלל לא בטוח שמינגלה לא מת משיעמום תוך כדי צפייה בפצוע האנגלי,קולד מאונטיין או הסגת גבול. בטח מת מאיידס כמו כל הקולנוענים ההומואים עלובי הנפש.Serves him right.
יאיר, אתה הולך למחוק את הדברים של וילנצ'יק, כן?
פעם ראשונה שאני כותב דבר כזה:
יאיר, אפשר בבקשה למחוק את התגובה שמעלי?
יאיר – אל תמחוק את הרפש של וילנצ'יק. תן לו להתמודד עם הבושה שהוא פלט מעתה ועד עולם. אין עונש גדול מיזה.
דורון – לאנשים קטנים יש צורך בהעלבות מרשימות כדי להרגיש קיימים. אין צורך להתרגש מכל צוציק.
זה ממש מדאיג,כל הבמאים והכותבים הגדולים הולכים כמו זבובים.
בשנה שעברה אנטוניוני וברגמן באותו יום.והפעם ארתור ס.קלארק ומינגלה.
אני ממש דואג שהדור הדגול של יוצרי הסרטים יעלם לחלוטין ואז לא ישאר דבר.
זה רק סימן שעלינו לנצור את האוצרות שכבר סופקו בעבר,לתת להם שחזור דיגיטלי הולם כמו שעושים עכשיו ל"סנדק" הראשון והשני(קופולה אומר שהשחזור החדש מדהים).
למחוק. עכשיו.
א. התגובה של עידן קצת מדאיגה.
ב. מינגלה היה יוצר מעניין. על אף ההסתייגויות שיש לי מ"הפצוע האנגלי" ו"קולד מאונטיין", ביצירותיו תמיד הייתה מידה של מורכבות ורגישות, בעזרתן הסרטים הצליחו לחרוג, ולו במעט, מהז'אנר בתוכו פעלו.
ג.ליאיר- על אף חיבתך לבמאי, עוד לא קראתי את ביקורתך על סרטו האחרון- "הסגת גבול". אשמח לדעת מה חשבת על הסרט.
אני לא מבין את כל האנשים המאעפנים שחייבים להלעיז על "הפצוע האנגלי".
סרט יצירת מופת.
ואם כבר, אז זה עוד אחד מהסרטים שהיו הכי טובים בשנה שלהם וגם זכו באוסקר.
ניר אני לא מאמין שהזכרת את אנטוניוני ומינגלה באותה נשימה.איפה הוא ואיפה זה.
עם כל הכבוד למינגלה לא נראה לי שחובבי הקולנוע ירגישו בחסרונו.
חוץ מזה עידן הוא לא היה נשוי?וגם אלמדובר הומו.הוא האין הוא קולנוען מחונן??..
באמת בושה