31 יולי 2012 | 23:35 ~ 2 תגובות | תגובות פייסבוק

“חיות הדרום הפראי”, ביקורת

 המדור האחרון שלי ב”פנאי פלוס” הוקדש כמעט כולו ל”עלייתו של האביר האפל”, מה שהותיר ל”חיות הדרום הפראי” רק פינה צדדית של 180 מילה. מצד אחד, זה אולי הגיוני ככה: אחד הסרטים הכי גדולים של השנה (מבחינה הפקתית) מקבל נפח עצום, וסרט פצפון כמו “חיות הדרום הפראי” מקבל מקום זעום. אבל זה לאו דווקא צודק. למרות ש”חיות הדרום הפראי”, סרט הבכורה של בן צייטלין האמריקאי, הופק ב-1/250 מתקציבו של “עלייתו של האביר האפל” יש בו עוצמה שהולכת ומתגברת לאורך הסרט ומעניקה לו נפח קולנועי ורגשי גדול בהרבה מסך תקציבו.

הסרט הזה הוא גם מעין שיעור בענווה ודעות קדומות בשבילי. אני ידוע בתור שזה שמצהיר רבות על חוסר סבלנותו לסרטים המצולמים במצלמה רועדת ובחומר צילום מגורען הנועד להעניק לחומר הגלם תחושה “אותנטית” של “מציאות”. ואכן, בתחילת הסרט נדמה היה לי ש”חיות הדרום הפראי” הוא מעין סרט אנתרופולגי שמנסה לתעד אוכלוסיה מוכת גורל (אבל בעלת מצב רוח מרומם) בשיפולי הבטן של לואיזיאנה. אלא ש”חיות הדרום הפראי” מטווח בדיוק אנשים כמוני, שחושדים בסרטים שמעמידים פנים שהם “ריאליסטיים”. סגנון הצילום הכמו-ספונטני, והכמו-מציאותי, ותיעודה של אוכלוסיה הנמצאת בתחתית החבית החברתית, הם רק נקודות מוצא מחוכמות כדי לעסוק בחלומות, בדמיון, בפנטזיה ובאמנות. הסרט הזה מתפקע מיצירתיות, החל מהסירה העשויה מבגאז’ של טנדר ועד לאותן חיות מיתיות שפולשות לחלוציה של הגיבורה, ומשם למציאות שלה. הערבוב הזה, בין סגנון מחוספס ו”מציאותי” ובין סרט שדווקא מתבונן בעולם מבעד לעיניים ילדותיות ולא מציאותיות כלל, הזכיר לי משהו מהגישה הקולנועית של ספייק ג’ונז (“ארץ יצורי הפרא” שלו נראה לי כהשראה ברורה למדי) או סרטיו של הירוקאזו קורה-אדה (“החיים שאחרי”, “איש אינו יודע”).

יתר על כן, צייטלין השכיל לאזן את תקציב ההפקה הנמוך ואמצעיו המצומצמים על ידי שימוש בעריכת סאונד מופתית שמעניקה לסרטו נפח כמעט גרנדיוזי. זה שיעור מסעיר ביכולת של הסאונד להניף סרט קטנטן אל מחוזות שבהם הוא נראה כמעט עתיר תקציב והשקעה.

בקיצור, הסרט הזה הוא הפתעה – והילדה שבמרכזו היא תגלית נהדרת. והנה, כל זה ב-170 מילה:

פורסם ב”פנאי פלוס”, 25.7.2012

 

כמה נחמד לעטר את הביקורת על הסרט הכי עצום מימדים של השנה עם ביקורת על הסרט הכי זעום מימדים של השנה. אבל היזהרו: “חיות הדרום הפראי”, קטן ואינטימי ככל שנדמה, הוא סרט מתעתע. הוא שאפתני ומורכב יותר ממה שנדמה. למעשה, כבר מראשיתו שומעים שהסרט הזה – למרות עבודת צילום שנראית כאילו תיעודית או אנתרופולגית – מתהדר בעבודת סאונד עשירה ומרהיבה (ובוודאי יקרה מאוד). ובסופו, ובכן, הוא יפתיע אתכם כשיתברר שהסרט הכה “ריאליסטי” הזה אינו כזה כלל. מהבחינה הזאת בן צייטלין, שזה סרט הבכורה שלו עליו זכה בפרס הראשון בסאנדאנס ובפרס מצלמת הזהב בקאן, מביים בסגנון ספייק ג’ונז, באופן שבו הוא בונה עולם מציאותי מאוד, ואז מכניס לתוך העולם הזה אלמנטים של פנטזיה, חלום והזיה. צייטלין מספר סיפור על ילדה בת שש בשם האשפאפי – ילדת טבע חולמנית שאוהבת להאזין לפעימות הלב של החיות שהיא נתקלת בשיטוטיה – שגרה עם אביה השיכור באיזור של לואיזיאנה שנקרא “האמבטיה”, החלק שנמצא בין הסכר לאוקיינוס, במקרה של סופה הוא האיזור שמוצף ראשון, ואליו מתנקזים רק שולי השוליים של החברה. למרות חיים של עוני ומצוקה, האשפאפי רואה סביבה דווקא עולם שכולו מוזיקה, שמחה וחגיגות, וכשאביה נעלם והיא נותרת לבד, היא יוצאת למסע בעקבות הפולקלור של חייה (בחיפוש אחר אמה) ושל תושבי האיזור (המספרים על חיות מיתיות שפעם שלטו שם). צייטלין, שגם הלחין את הפסקול הסוחף, יצר סרט קסום ויוצא דופן, שבמתחיל כדבר אחד ונגמר כדבר אחר לגמרי.

נושאים: ביקורת

2 תגובות ל - ““חיות הדרום הפראי”, ביקורת”

  1. hamlet 1 אוגוסט 2012 ב - 11:26 קישור ישיר

    It’s a must for all those that like
    something diffferent in their
    film menu
    Not perfect…but what a film

    p.s.
    interesting review,mr. Raveh

  2. נעמה 8 אוגוסט 2012 ב - 2:43 קישור ישיר

    זה הסרט הראשון בחיי שיצאתי ממנו באמצע עם בחילה קשה. כאוס כזה לא רואים כל יום על המסך, מטריד ברמות. מבחינת הצילום הזכיר לי את “רוקדת בחשיכה” שגם היה סרט מטריד במובנים רבים.


השאירו תגובה