פוסט טרום סופש
ארבעה סרטים חדשים עולים היום בבתי הקולנוע, על אף אחד מהם לא תוכלו לקרוא כאן ביקורת. אם אתם לא צריכים מבקרי קולנוע, אז מה אכפת לכם, אבל שימו לב לדבר הבא:
"קינסניירה" הוקרן בפסטיבל סאנדנס 2006 (ינואר) ופסטיבל ברלין באותה השנה (פברואר). הקרנות מסחריות – אוגוסט 2006. "מלך קליפורניה" נראה לראשונה כבר בסאנדנס 2007 והופץ מסחרית ובאופן מוגבל בארה"ב בחודש ספטמבר. "החבר הכי טוב שלי" נצפה במולדתו הצרפתית בדצמבר 2006, ועוד קודם לכן בפסטיבל טורונטו של אותה השנה. "אוויר לנשימה" הוא סרט מודל 2007, מקסימום ינואר 2008 למתעקשים. אז לא יפה להגיד שזכינו השבוע לסחורה לא טובה, שכן גילם הביולוגי של הסרטים לא מעיד על טיבם, אבל קשה להתעלם מההרגשה שהסחורה לא מי יודע מה טריה.
בהתייחס לאיכות, היחיד שראיתי הוא "אוויר לנשימה". ומתוקף החוקים שמגבילים אותי, דעתי המורחבת עליו יכולה לזהם את המרחב הוירטואלי רק מיום ראשון. אז הנה דעתי המקוצרת והלא מנומקת, לצערי – אסון אמיתי, להתרחק ומהר. את "מלך קליפורניה" אראה במהלך סוף השבוע, בשביל העכבר.
עוד מישהו מעוניין להמליץ או להזהיר?
===============================================================
אירוע נוסף שהתחיל כבר היום, הוא פסטיבל דוקאביב, שיש סביבו רחש מיוחד השנה. תחושת התחדשות אמיתית, ברוח האביב כנראה. הנה הפוסט המפורט של בעל הבלוג. יש גם המלצות של נירית אנדרמן מגלריה. וזה מה שיש לסטיבי להגיד בנושא. גם הפעם אתם יותר ממוזמנים להמליץ, ממש כאן, לשאר הגולשים על סרטים שראיתם בפסטיבל. במיוחד על כאלה שאפשר לתפוס בהקרנות נוספות. אותי שעשעה העובדה שהיום, יומו הראשון של הדוקאביב, הוקרן סרט בשם "קטמנדו". מעניין מה יאיר היה חושב עליו.
בהמשך החודש בסינמטק ת"א – הקרנות נוספות של "ההתנקשות בג'סי ג'יימס", אולי הזדמנות אחרונה לצפות בסרט המעולה הזה על מסך גדול. והוא פשוט דורש אחד כזה. שמחתי גם למצוא שם הרבה מאוד קישלובסקי, אבל כל מי שעיין בתוכנייה מעט יותר משתי דקות מוזמן לעדכן.
ולסיום, דילמה:
יש פה מישהו/מישהי/משהו שיעניין אותם דיון על "Southland Tales", סרטו החדש והדי מדובר של ריצ'רד "דוני דארקו" קלי? אני ממש זקוק לתמריץ בשביל לצפות בו…
(אורון, עבור סינמסקופ)
ראיתי שלשום את Southland Tales. פשוט סרט לא טוב. אני לא אדם שזקוק לקו עלילתי ליניארי כדי להנות מסרט. מה שבאמת הרגיז אותי, זה המטאפיזיקה של קלי. כמו בסרט הקודם, דוני בארקו, קלי מתעקש על כל מיני תיאוריות שמסבירות כביכול את טבעה האמיתית של מציאות הסרט, בין אם זה דארקו או Tales. התוצאה פשוט מביכה לעתים.
לא אהבתי בכלל את השחקנים, לא אהבתי שהוא כינס את שחקני SNL לדורותיהם בלי סיבה אמיתית. הם לא התאימו לתפקיד.
אני בטוח שנדרשת צפייה שנייה בסרט, אבל אני לא אעשה את זה בקרוב. כרגע אני עדיין מאוכזב מדי כדי לצפות שוב.
קישלובסקי לא סתם מוקרן בסינמטק(ים). מדובר ברטרוספקטיבה במסגרת שנת פולין בישראל.
http://www.polishinstitute.org.il/Hebrew/events.htm
"מלך קליפורניה" – לא ראוי למאכל אדם.
אם תראה את היצירה הזו במהלך סוף השבוע, אתה מן הסתם תוכל לנסח זו בביקורת מנומקת יותר,
ותבין למה הסרט הופץ רק באופן מוגבל.
לא מצחיק, לא מרגש, לא מתקדם לשום מקום – שיעמומון אמיתי עם איזו הילה "סאנדנסית" לא ברורה.
רן, אני לא יודעת לגבי הסרט הזה, אבל הפצה מוגבלת (בוודאי בארה"ב) ממש לא מעידה על איכותו של הסרט, לטוב ולרע (ודאי שלא לרע).
"דוקאביב" – ערב ראשון :
"אוטיזם : המחזמר " – כן, אני יודע. שם מלבב לסרט. גורם לכם לצפות לסוחט דמעות. ובכן, באופן מפתיע, זהו סרט חמוץ-מתוק, מצחיק-עצוב, כמעט קראוד-פליזר. אמנם נוגע רק בקצה הקרחון של התמודדות עם גידול ילדים עם בעיות התנהגות ואוטיזם, אבל גם הפתח הצר שנפתח בפנינו, מציג תמונה לא מיופייפת, על רגעיה הטובים יותר וטובים פחות, עם דמויות מלאות וכובשות בפתיחות הכנה שלהן.
הסיפור הוא של יוזמה של אם לילד אוטיסט בארה"ב ליצור איזושהי מסגרת לילדים אוטיסטים ומשפחותיהם, בה הילדים יעלו מחזמר, בו הם יופיעו ויספרו את סיפוריהם. הסרט מלווה את הפרויקט מהפגישה הראשונה, דרך קביעת התכנים (הילדים מציעים נושאים, והמבוגרים לשים אותם אל תוך המבנה של הצגה ושירים) ועד להצגה עצמה. בין לבין משובצים מספר סיפורים של ילדים שמופיעים בהצגה, והתמודדותם של ההורים עם גידולם. הנשים-האמהות הן המתמודדות, הגברים-אבות חסרי אונים : אחד עוזב את אשתו, אחר פוצח ברומן מחוץ לנישואין, שלישי (סטילס, מקרוסבי-סטילס-נאש-ויאנג) כמעט ולא נראה בסרט (כנראה עסוק בקריירה). אבל גם יש לא מעט רגעים של נחת מהילדים. רגעים של אושר.
סרט מתוק, יפהפה ומרגש.
"מלכות הלווין" – יש חוק שכזה, שאומר שאם אני רואה סרט טוב אחד, מיד צריך לבוא סרט לא טוב (אני כבר חושש מהצפוי לי בשבת. 4 סרטים…). ולא סתם סרט לא טוב. מדובר בבית ספר ל"איך לא לעשות סרט".
"מלכות הלווין" מביא את סיפורה של טוק-שואו פופולארי ברשת הטלויזיה הערבית MBC. את הטוק-שואו מנהלות 4 נשים, שמדברות בתוכנית על הרבה מאוד נושאים הנחשבים טאבו בחברה הערבית – מפוליטיקה וטרור, דרך הומוסקסואליות ועד אוננות. נשמע מעניין, נכון ? אז זהו, שלא. זה לא סרט דוקומנטרי. זהו סרט תדמית לתוכנית הזו בפרט, ולרשת MBC בכלל (מלווה במוזיקת המעליות המתאימה). הסרט מלא בהערות של המפיק על איך זו התוכנית הנועזת ביותר, הנצפית ביותר, שוברת המוסכמות, ועם זאת נותנת כבוד לכולם, דמוקרטית וכיוב' סופרלטיבים אין ספור. הנסיון לשזור אל תוך הסגמנטים מהתוכנית את סיפוריהן האישיים של המגישות נעשה בצורה כל כך מגושמת וסכמטית שגם כמה רגעי אמת נבלעים בבליל מרוצה מעצמו. וכל זה מלווה בקריינות בשפה האנגלית (הבמאית הולנדית), דבר שמוסיף נופך מתנשא לסרט – השתוממות העולם המערבי מכך שלא כל הערבים הם טרוריסטים פונדמליסטים חשוכים.
סרט דוחה.
מוקדש לסטיבי :
את "לילות בלוברי" ראיתי לפני כמה שבועות. ככל שהזמן עובר, אני זוכר אותו יותר לטובה, ולמרות שהוא רחוק משלמות, הוא חימם לי את הלב והוא מומלץ לטעמי.
בסוף השבוע הזה הוא יוצא לאקרנים בארה"ב. בלינק – קטע קצר ממפגש של וונג קאר וואי עם קהל בסוהו. שימו לב בסוף הקטע לתשובה הפשוטה של וואי לשאלה "מה אתה ממליץ למי שרוצה להיות במאי ?".
http://www.dailymotion.com/relevance/search/wong%2Bkar%2Bwai/video/x4xy23_wong-kar-wai-at-apple-store-soho_creation
גם "אוויר לנשימה" וגם "מלך קליפורניה" הם שניהם סרטים מאד פגומים אבל עם המון לב, שבסופו של דבר מצליח להתגבר על הפגמים הללו. אני יכול להבין למה הסרטים האלה נכשלו אבל אני אהבתי את שניהם.
זה די מפליא כמה "סאות'לנד טיילס" גרוע. אם לא היה כתוב ריצ'ארד קלי על הדי.וי.די הייתי נוטש אחרי פחות מ20 דקות.
סאותלנד טיילז ועוד סרטים גנוזים (כמו הלזה של שון פן שנידון פה בתחילת השבוע) בפוסט שאעלה בשישבת, כשאמצא וויי-פיי תאילנדי.
ובהמשך לדבריו של יאיר : בביקורת DVD שמופיעה היום ב"גלריה" על "Into the wild", כתוב : "בגלובוס גרופ עדיין לא החליטו אם להקרין בארץ את "Into the wild"…הצלחתו של "ג'סי ג'יימס" שהקרנותיו בסינמטק תל אביב זכו להיענות רבה עשויה אולי להשפיע על ההחלטה".
ואם חסר לך קצת אקשן, יאיר, הנה:
מאחורי הקלעים של "דוקאביב", מנכ"לית הפסטיבל אילנה צור, ומנכ"ל משרד התרבות יואב רוזן הולכים מכות.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3527395,00.html
טום קרוז. אזהרה: הלוחץ על הלינק עושה זאת על אחריותו בלבד. לבעלי עצבים חזקים בלבד.
http://weblogs.variety.com/thompsononhollywood/2008/04/gray-lady-airs.html
מעניין, "עדיין לא החליטו": האם להקרין את into the wild שנה אחרי שיצא בדי.וי.די או שנה אחרי שייצא בדי.וי.די עם תרגום לעברית?
לא נראה שגלובוס יוציאו להקרנות את INTO THE WILD , לפני האתר שלהם הוא צפוי לצאת להשכרה ב 22.4.08 (השם העברי אל תוך הפרא).
אגב גם סיפורי סאות'לנד צפוי לצאת להשכרה באותו הזמן.
קישורים:
סיפורי סאות'לנד.
http://www.nmcunited.co.il/Content/MovieDetails.php?MovieId=21085
אל תוך הפרא
http://www.nmcunited.co.il/Content/MovieDetails.php?MovieId=21067
עוד בנושא דוקאביב ראוי להזכיר את איורע הפיצ'ינג לסרטים תיעודיים שפתח את הפסטיבל. הזוכה, גולן רייז מבית הספר מעלה בירושלים הציג רעיון לתיעודי על קבוצה קטנה של קיבוצניקים היחידים המאיישים בקביעות את ארוחת הבוקר בקיבוץ עין צורים, קבוצה קטנה של זקנים שחיים בעבר ולא שמו לב שהקיבוץ הולך ומתפרק, וכעת רוצים לסגור להם את הארוחה מטעמים כלכליים. מניאקים. בכל מקרה על זה הוא עושה סרט, וזכה על זה למלגה נחמדה. בהצלחה לבחור.
עוד הוצגו באירוע, סרט על חיים הזז, סבתא חולת אלצהיימר, ועוד כמה שהיו נחמדים.
ועוד קצת דוקאביב: המנכ"לית אילנה צור נזכרת בעשרה סרטים שהוקרנו במהלך עשר שנות הפסטיבל, אחד-עשר למי שמדקדק (ניק-לינק)
ועדן – בזאת מינית את עצמך לדובר הלא רשמי של הסרטים הבאמת גרועים. אתה הבנאדם היחיד על הפלנטה, שאני מכיר לפחות, שנהנה מ"רק כלבים רצים חופשי", אז בבקשה ממך – סנגר גם על זיהום האוויר ההוא שכל-כך סבלתי בו.
אורון – נכון, "אוויר לנשימה" היה די פגום ואנדי גרסיה היה איום ונורא אבל באופן פלאי כל הפגמים של הסרט רק גרמו לי לאהוב אותו יותר, בעיקר כי זיהיתי בו המון לב. הרגשתי שהסרט בא ממקום אמיתי ותוך כדי הסיכון להישמע מעט פורנוגרפי אומר רק שהוא נגע בי במקומות הנכונים.
להנאתך, הנה עוד כמהסרטים "גרועים" מהשנים האחרונות שאהבתי. אתה מוזמן לבחור את השנוא עליך:
10,000, סכין בלב, 27 שמלות, עץ לימון, התרמית, מבוקש, הממלכה, רובוטריקים, אלפא דוג, מר ברוקס, מראה כפולה, יומני האומנת, ארבעת המופלאים 1+2, לירות כדי להרוג, החוק ע"פ ג'ורג'יה, אהבה בימי כולרה, תנועה מגונה, אשת החלומות, שימו גז, המעיין, נערות החלומות, אפוקליפטו, לגעת ביהלום, פוסידון, מגדלי התאומים, מחילות, רק כלבים רצים חופשי, אין כמו בבית, מת לדייט, הבושם, ימים לבנים, נערה במים, אליזבטאון, מזימות נסתרות, דיק וג'יין, בן ערובה, איילנד, רק ידידים.
עדן, נראה לי שאתה מערבב שני דברים שונים. אבל קודם כל, דעתי המלאה על "אוויר לנשימה" (ניק-לינק) וכמה מילים על "מלך קליפורניה" שראיתי אתמול – זה סרט עם יותר פגמים מנקודות אור, וכשאתה כל-כך מתאמץ להיות סרט סאנדנס קטן עצמאי וחמוד – רואים את זה, ושום קסם אמיתי לא יכול להתרחש.
בקשר לרשימה שלך, אני מוציא משם סרטים שהם סתם בינוניים או לא טובים (10,000, התרמית, הממלכה, לגעת ביהלום, מר ברוקס שממש חיבבתי ועוד), ומפריד אותם מהגרועים באמת. ואתה יודע שאני מסוגל ליהנות מזבלונים. "אלפא דוג" למשל היה סרט מאוד גרוע שלא סבלתי במהלך הצפייה בו. אבל דיברתי על הסרטים הבאמת גרועים, לא הסתמיים או הככה-ככה, שאתה מצליח להפיק מהם הנאה ואני לא.
ולסיום, אני מוחה, פעמיים. "המעיין" זה סרט מופתי, כישלון מפואר. ו-"לירות כדי להרוג" הוא סרט מעולה בכל קנה מידה, והדבר הכי כיפי שראיתי בקולנוע אשתקד.