הממלמלנים
רוקנרול בסינמטק! מחר! "Shine a Light" של הרולינג סטונס/מרטין סקורסזי עולה להקרנות שם. ומחר בחצות: "קונטרול" של אנטון קורביין על ג'וי דיוויז'ן. זה הזמן וזה המקום: חמישי בחצות בסינמטק זה בדיוק השיבוץ הנכון ל"קונטרול". זה יהיה גם חתיכת דאבל-פיצ'ר: הרוקר ששרד מול הרוקר שהרים ידיים.
=========
וממחר בבתי הקולנוע גם "2 ימים בפריז" החמוד של ז'ולי דלפי: ערבוב סימפטי למדי בין "לפני השקיעה" של ריצ'רד לינקלייטר עם "סלין וג'ולי יוצאות לשוט" של ז'אק ריווט.
=========
במגזין "האוזן השלישית" תקראו על תנועת ה-Mumblecore (המלמלנים), חבורת יוצרים היפסטרים אמריקאים שמביימים סרטים עצמאיים על בחורים שיושבים בדירות שלהם ומדברים הרבה. "Mutual Appreciation" של אנדרו בוז'אלסקי הוא המוכר מהגל הזה, שהיה טרנדי לרגע בזכות תוכנית רטרוספקטיבית בזמן אמת שהוצגה בלינקולן סנטר בקיץ שעבר ותועדה מיידית ב"ווילג' וויס" וב"ניו יורק טיימס".
ההישג של מגזין "האוזן השלישית" הוא ראיון קטן אך ראוי עם אהרון כץ, אחד הבמאים המשויכים לתנועה הזאת. שווה קריאה.
ומי ירים מרתון Mumblecore בישראל?
===========
רוברט דה נירו עזב את הסוכנות שלו CAA ועבר ל-Endeavor והוליווד טולטלה (הוא היה אחד מקבוצת טלנטים שערקה מהסוכנות תוך זמן קצר). אבל אחד הסוכנים ב-CAA לא נשאר חייב ושלח תגובה אנונימית בה הוא מלכלכך כהוגן על דה-נירו. למה הוא ערק מהסוכנות שלו לסוכנות אחרת? אולי, הוא אומר, כי הם הבטיחו לו להחזיר לאחור את מחוגי הזמן ולגרום לו לשוב ולהיות צעיר ורלוונטי לצופי הקולנוע. אולי כי הוא התבאס מזה שאף אולפן כבר לא מוכן לשלם לו 20 מיליון דולר לסרט, ואף אולפן לא מוכן לשלם לו עמלת הפקה על זה שהוא מערב את חברת ההפקה שלו בכל סרט שהוא מעורב בו מבלי שהוא עושה משהו להצדיק אותה, ואולי כי אף תאגיד לא מוכן לממן את פסטיבל הקולנוע שלו, שמציג את עצמו כעמותה ללא כוונת רווח אבל בעצם מתנהל כעמותה לקידום האינטרסים הפרטיים של דה נירו, שותפתו ובעלה.
ובינתיים: דה נירו בעצמו מלגלג על המעבר שלו בין הסוכנויות בערב הוקרה למריל סטריפ שהתקיים שלשום, בו הוא נשא נאום קצר ורווי הומור עצמי. "אני שמח שהמארגנים הסכימו לאפשר לי גם לנאום הערב, למרות שהם הזמינו אותי רק אחרי שהם ראו שכבר קניתי כרטיס". וגם: "יש תפקיד למעין-מריל סטריפ בסרט חדש שאני אולי אעשה. הבעיה היא, מריל, שהסוכנים שלך לא חוזרים אלי. אמרו לי שיהיו השלכות לנטישה שלי את CAA. אז אולי נדבר אחרי זה מאחורי הקלעים, אם כי אני לא בטוח שהכרטיס שקניתי מאפשר כניסה לאפטר-פארטי". דיפיימר מביא את הנאום המלא + קטע וידיאו (כנראה ממצלמה סלולרית).
"2 ימים בפריז" לא חמוד אלא מעצבן. חוץ מאדם גולדברג (וגם בנושא זה כבר חלקו על דעתי), שמציל את הסרט מלהיות גרוע. הדמויות מעצבנות, הסיטואציות מעצבנות, והסוף נורא.
מצטרף לדיעה של סטיבי, למרות כמה בדיחות טובות "2 ימים בפריז" הוא סרט מעצבן למדי ואפילו אדם גולדברג לא מצליח להציל אותו.
אני דווקא מסכים עם יאיר. ראיתי את "2 ימים בפריז" מזמן (בפסטיבל חיפה), ואני זוכר סרט חביב מאוד (במיוחד כל הקטעים בהם מעורבים הוריה), קליל ומצחיק. אני זוכר שהתרשמתי מהכישרון הקומי והתזמון שיש לדלפי כבמאית, שזה לא מעט עבור מישהי שמביימת בפעם הראשונה.
אחרי כמה סרטים שראיתי בסינמטק החודש, אני בטוח בדבר אחד – את הרולינג סטונז אני אלך לראות בסינמה סיטי. בסינמטק אין הפסקות וגם לא פופקורן ושתייה, אבל יש שם את הקהל הגרוע בעולם, יותר מכיתה ו'3 בערב כיתה. הם מדברים בקול, מרעישים עם שקיות, נכנסים באיחור ומפרשנים את הסרט במהלכו. זה בתוספת הכיסאות הלא נוחים, התוכניה הלא אטרקטיבית (החודש פחות) והמעברים הצרים, מזכירים לי מדוע הפסקתי את המנוי שלי לפני חמש שנים.
ובאותה נשימה, אני רק מזכיר שבחול המועד כל הסרטים בסינמטק בחינם, מטרת איזשהו בנק או רשדת מזון מהיר או משהו כזה.
מטרת = מתנת (אל תשאלו אותי איך).
איפה כתוב איזה סרטים בחינם? והאם צריך להזמין להם כרטיסים? ואם כן איפה איפה מוצאים את התוכנייה?
רק הסרטים בסינמטק 1 בחינם במהלך שבוע הבא.
מה שאומר שאמנם סקורסזה לא חלק מהחבילה, אבל קישלובסקי כן 🙂
בקשר ל-"2 ימים בפריז", מה שסטיבי אמרה (המילים הכמעט מדוייקות שלי מיד בסיום ההקרנה). אדם גולדברג גאון, אבל זה ידוע. מה שמעצבן הוא שהמסקנות אליהן דלפי מגיעה בסרט. ובתור מי שהפיקה, כתבה, ביימה, הלחינה, עיצבה ומשחקת בתפקיד הראשי – אני מרשה לעצמי להאמין שאלה המסקנות שלה.
איש חכם (שקורא בבלוג) אמר לי פעם "אני יכול להיקרע מצחוק לכל אורכו של סרט, ובסוף להגיד שהיה חרא". אז צחקתי, המון, אבל יצאתי מרוגז.
נראה לי שכל מי שראה את סאות'לנד טיילס יכול להסכים עם הקביעה הזאת.
ובקשר לבוז'לסקי, לא ראיתי את סרטיו של אהרון כץ אבל מלבדו אני יכול לומר בביטחון שהערכה הדדית הוא גם הסרט הטוב של התנועה, ביי א לונג שוט (לפחות בהשוואה ל The Puffy Chair הסימפטי אך הלא מורכב מספיק, LOL האקסהביציוניסטי והמעט דוחה של ג'ו סוואנברג ו Four Eyed Monsters הבוסרי שהתפרסם בעיקר בזכות יוטיוב).