18 אוגוסט 2012 | 21:37 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

סרט טורקי

“מרוחק”

היו שנים, אי שם בשנות החמישים והששים, שהמושג “סרט טורקי” היה שם נרדף למלודרמה צעקנית וסוחטת דמעות המוקרנת בבתי קולנוע בפרברי הארץ. לצד סרטים הודיים ופרסיים, הסרטים הטורקיים היו להיטים בבתי הקולנוע השכונתיים שישראל היתה מלאה בהם בעבר. אבל הם נעלמו – בתי הקולנוע והסרטים. בשנות השמונים, הצירוף “סרט טורקי” נהיה מזוהה עם סוג מסוים של סרטי איכות פוליטיים, שגם הם הפכו כאן ללהיטים, הפעם דווקא בבתי הקולנוע של צפון תל אביב. סרטים כמו “יול”, במאים כמו ילמז גוניי ושחקנים כמו טנג’יל קרטיז.

שלושים שנה חלפו והקולנוע הטורקי נעלם ממסכי ישראל. חלק מהאשמה נמצאת בידי הטורקים: הקולנוע שלהם דעך. אלא שבשנים האחרונות הקולנוע הטורקי האיכותי עושה קאמבק מרשים. נדמה שכל במאי טורקיה גילו את סרטיו של הבמאי הרוסי המנוח אנדריי טרקובסקי בו בזמן והתחילו לייצר סרטים בהשראתו. בכיר במאי טורקיה בעשור האחרון, נורי בילגה ג’יילון, זוכה לרטרוספקטיבה נפלאה מסרטיו בשבועיים הקרובים בסינמטקים בארץ. ג’יילון, שהתחיל כצלם וסרטיו אכן תמיד אסתטיים להדהים, הלך והתפרסם בפסטיבלים בשנים האחרונות. תחילה עם סרטים פיוטיים מאוד – אחד מהם, “מרוחק”, הוא מהסרטים שלו שאני הכי אוהב (בסצינה אחת בסרט, בה גיבורו צופה ב”סטאלקר”, חושף ג’יילון את הקשר הטרקובסקיאני), ובהדרגה הוא התחיל להכניס פנימה אלמנטים דרמטיים בולטים יותר. סרטו הקודם, “שלושה קופים”, מלודרמה טורקית עטופה במעטה של פיוט רוסי קריר, הוקרן מסחרית בישראל וזכה להצלחה קטנה אך נאה. ובשבוע הבא, במקביל למחווה הסינמטקית, יעלה להקרנות מסחריות סרטו האחרון “היו זמנים באנטוליה”, שהפך לאחד הסרטים הנערצים ומעוטרי הפרסים בעולם הקולנוע של השנה האחרונה, ואני מקווה שהוא יחזיר את הקהל הישראלי (ואת מפיציו) לקולנוע הטורקי (השחקן של ג’יילון ב”מרוחק” הביא השנה לפסטיבל ירושלים סרט יפה וג’יילוני מאוד בשם “הביתה”).

“היו זמנים באנטוליה”, הנמשך שעתיים וחצי, הוא גם וגם: גם דרמת משטרה העוקבת בדקדקנות יסודית מאוד אחר חקירה – חיפוש של גופה וניסיון להבין מה האמת סביב נסיבות מותה, וגם סרט פיוטי על האדם והטבע. זה אולי סרט הבלשים הטוב ביותר שראיתי מאז “זכרונות של רצח” של בונג ג’ון-הו. ג’יילון עוקב אחר כל הפרטים ביסודיות עד שלעיתים נדמה שהמסע הזה, אחר הגופה ואחר האמת, הנמשך לילה אחד ויום, מוצג בפנינו כמעט בזמן אמת. אבל כהרגלו, ג’יילון עסוק בהתבוננות בטבע. מצד אחד הטבע רחב הידיים של חבל הארץ אנטוליה, ומצד שני טבע האדם, שהוא מתבונן בו בנוקדנות של חוקר צמחים. התוצאה היא סרט מפעים לצפייה, אחד הבודדים מהשנה האחרונה שהוא באמת יצירת מופת, סרט שהוא גם תעלומה בלשית, גם סרט בסגנון ה”פוליסייה” או ה-Procedural, שבו תיאור כל השלבים בחקירה חשוב לא פחות מהמסקנה הסופית, וגם מדיטציה.

נושאים: בשוטף

השאירו תגובה