הארווי 2.0

פורסם ב"פנאי פלוס", 15.7.2012

באופן משונה, ל"טד", סרטו הראשון של סת מקפרלן (יוצר "איש משפחה") כבמאי, ול"החבובות" יש כמעט אותה עלילה. אדם אמיתי שאחיו או חבר הילדות שלו הוא בובה, ושבגללה הוא נשאר ילדותי כל חייו וצריך להחליט האם הוא מסוגל לוותר על הבובה כדי שיוכל לקיים חיי משפחה ואהבה נורמליים (כלומר, להחליף את הבובה, את חפץ המעבר, בבת זוג בשר ודם עם כל המחויבות הנדרשת מכך). בשני המקרים אנחנו לא עוצרים לרגע לחשוב – או לקבל תשובה הגיונית – איך זה יכול להיות שהאיש הזה חי עם בובה. איך יתכן שהבובה הזאת קמה לחיים ויודעת ללכת ולדבר. מה הפיזיקה והביולוגיה של בובות פרווה חיות? הן שותות ואוכלות? מה מחזיק אותן בחיים? למעט ההסבר ב"טד" שזו תוצאה של משאלת חג המולד, הסרטים האלה מרשים לעצמם להתייחס בנושלנטיות טבעית לכך שחברו הטוב ביותר של הגיבור הוא בובת בד מדברת, ולא – אנחנו לא מגלים בסוף הסרט שהכל היה הזייה או חלום.

זה משונה, כי "טד" הוא סרט כה גס רוח וגדוש ניבולי פה ועיסוק בסקס, אלכוהול וסמים, שקשה לדמיין שיש משהו מן המשותף בינו ובין הסרט נעים ההליכות שיצרו ג'ייסון סיגל ושות' ל"החבובות". זה משונה כפליים, כי "טד" הכניס בארצות הברית בדיוק פי שניים יותר מ"החבובות". כלומר, הקהל מוסר לנו שאם אתם שמים בובה בתפקיד הראשי – מאוד כדאי שהיא גם תעשה גרעפסים ותפליץ כדי שנתחבר אליה. זה משונה בריבוע כי "טד" הוא בעצם סרט שג'ייסון סיגל היה בקלות לשחק בו. סרט מין bromance ג'ייסון סיגלי אבל עם דובי במקום התפקיד שוויל פארל או אדם סנדלר היו צריכים לגלם.

אבל ההשוואה הזאת מעניינת כפליים, כי היא חושפת את טבעו האמיתי של סרטו של מקפרלן: “טד" – על פי כל מבנהו ואופיו – הוא סרט ילדים. אמנם כזה שאינו מתאים לילדים, בגלל שפתו ונושאיו, אבל ככזה הוא בנוי – מתוק, רווי פנטזיה ואמונה בקסם. הוא אמנם גם ציני מאוד, שזה ההפך מכל זה, אבל לכל אורך הסרט מבצבץ ממנו ליבו האמיתי, והוא חם ופועם ונרגש (ופרוותי). וזה מה שהופך את "טד" לסרט שאינו רק מצחיק ומהנה, אלא שיש בו גם משהו מבריק: החיבור הזה בין מבנה ואופי של סרט ילדים ובין תוכן של קומדיית התבגרות וולגרית למבוגרים (אינפנטיליים) הוא הברקה. ובעצם, זו כנראה גישתו של מקפרלן לחיים: הוא מפורסם בתור יוצר של סדרת אנימציה (ז'אנר המזוהה עם ילדים) אבל למבוגרים. ועכשיו סרט בובות למבוגרים. כן, ב"סאות פארק" עשו את כל זה קודם, ובאופן מבריק ונוקב יותר. אבל "טד" צבט לי בלב.

מרק וולברג מגלם עובד זוטר בסוכנות להשכרת רכב שכבר 30 שנה מבלה עם חברו הטוב ביותר, הדובי. אותו דובי שבחג המולד, כשהוא היה בן שמונה ובודד, ביקש משאלה שיקום לחיים, ואכן כך קרה. ההברקה של מקפרלן היא ההמשך: הוא ממקם את הסרט במציאות התקשורתית בת זמננו, כזו שבה דובי חי ומדבר לא יכול להיות סוד שכונתי אלא הופך בין לילה לסנסציה תקשורתית. ואכן, טד הופך לסלב-לרגע בשנות השמונים. ולמעשה, הבעיה הדרמטית הגדולה של טד מאותו רגע אינה העובדה שהוא בובת פרווה בעולם אנושי, אלא העובדה שהוא היה מפורסם לשניה וחצי ועכשיו צריך לחזור לחיים של אלמוניות וזה דופק אותו. הוא רוצה להמשיך חיים של מסיבות – אלכוהול, סמים, זונות, מה שהמפורסמים עושים – בלי לתת על זה דין וחשבון (כי למה לו. הוא הרי בובה).

כלומר שלמעשה לא היתה למקפרלן שום מניעה להפוך את טד לדמות בשר ודם, ולמעשה במהלך הסרט חשבתי לעצמי שזו בקלות היתה יכולה להיות קומדיה שבה טד הוא איש אמיתי – סלב לשעבר – בגילומו של, נגיד, אותו וויל פארל דנן. ונדמה לי שאם זה מה שהיה קורה, זה לא היה מצחיק. כן, דובי משהק יותר מצחיק מאדם משהק. אבל זו גם אווירת האגדה – מין סרט חג מולד שהתקלקל – שהסרט ספון בה שעוזרת לו.

ויש עוד עניין: “טד" הוא סרט שנוצר על ידי ג'אנקי לאייטיז, וכאן מקפרלן מתקשר ישירות איתי ועם הדור שלי. אם תשימו לב, המילה Ted באנגלית מכילה בתוכה את האותיות ET. ואכן, הסרט גדוש בכל כך הרבה ציטוטים ורפרורים למוזיקה, הטלוויזיה והקולנוע של שנות השמונים שזו הופכת לאורגיה של פארודיות. זה כמו אולם מראות שבו כבר קשה להבדיל בין מקור וציטוט. למשל: באחת הסצינות בסרט נזכרים מרק וולברג ומילה קוניס בפגישה הראשונה שלהם בדיסקוטק. בפלאשבק שלה זה נראה כמו סצינה מ"שגעון המוזיקה", הפלאשבק שלו נראה כמו הפארודיה על אותה סצינה מתוך "טיסה נעימה". כלומר ש"טד" הוא כבר הפארודיה על הפארודיה. וכך הסרט ממשיך בהפצצות של בדיחות משנות השמונים: “אי.טי" ו"חזרה לעתיד" ו"אביר על גלגלים" ו"אוקטופוסי", והמון "מלחמת הכוכבים" ו"האימפריה מכה שנית" ו"אלף". ויש לסרט פטיש מיוחד ל"פלאש גורדון". עד כדי כך שהם הביאו לסרט את סם ג'ונס, הכוכב לרגע ששיחק את התפקיד הראשי ב"פלאש גורדון", סרט המדע בדיוני הכושל שזכור היום בעיקר בזכות הפסקול של להקת קווין. אגב, גם את פניו של חיים טופול, ששיחק בסרט ההוא, רואים לרגע ב"טד". והוא לא הג'ונס היחיד המגלם את עצמו בסרט: גם הזמרת נורה ג'ונס מוכנה לצחוק על חשבון עצמה באחת הסצינות המרכזיות בסרט.

כלומר, ש"טד" בנוי כמו סרט ילדים מתקתק, אבל הוא בעצם סאטירה על התקשורת והתרבות בת זמננו, כשהוא אומר לנו בפשטות שהארנשים המפורסמים האלה מהטלוויזיה? הם לא אמיתיים, הם סתם בובות, גם אם הם גורמים לנו להרגיש נהדר.

ציוץ