הרחק ממנו

פורסם ב"פנאי פלוס", 22.7.2012

ראשית, הייתי רוצה לקרוא טקסט מעמיק וחכם שמציב את "רווקה פלוס" ואת "הוואלס האחרון" של שרה פולי זה לצד זה. כך נראה סרט על אשה בבימויו של גבר, וכך נראה סרט על אשה בבימויה של אשה. האשה מביימת סרט עדין ורך, ער לניואנסים. אבל האם הסרט שלה בהכרח פמיניסטי יותר? זו חתיכת שאלה טובה, ואחת שצצה לי בראש לא אחת בזמן הצפייה: האם מישל וויליאמס מגלמת אשה חזקה שלא מוכנה לשאת יותר את המוסכמות שכובלות אותה ובאומץ רב מפרקת אותן, או האם מדובר באשה חלשה, שברירית וקלה להתפרק שרק מחפשת ריגושים רומנטיים? לעיתים, אני מודה, הרגשתי שאני צופה בסרט שכתבה נערה בן 16, שמתאהבת מעל לראש בשכן ממול ופשוט לא יודעת מה לעשות עם עצמה מרוב עוצמת הרגשות. איבוד הדעת מוחלט. לעיתים, הדמות הזאת, שנעה בין איפוק עצום וכבוש ובין שיחרור מוחלט, היתה מקסימה מאין כמוה. לא מעט מכך הוא בזכותה של מישל וויליאמס, שחקנית שנוגעת ללבי ומשכנעת אותי שוב ושוב שכל מה שהיא מרגישה הוא אמיתי ולא מזויף.

זהו סרטה השני כבמאית של השחקנית הקנדית שרה פולי. וכמו בסרטה הקודם, “הרחק ממנה", גם כאן זהו סיפורה של אשה שמחליטה שהיא צריכה אהבה חדשה. וגם כאן, ההבנה הזאת מגיעה עם איזשהו ערעור נפשי כלשהו. נקודת התורפה בסרט היא ליהוק הגברים: וויליאמס נשואה בסרט לסת רוגן (המגלם שף, מחבר ספרי בישול) ומתאהבת בשכן ממול, לוק קירבי. זה לא קרב הוגן: רוגן השמנמן מול קירבי הספורטאי החטוב. עם רוגן היא מנהלת חיי נישואים ילדותיים, כמעט אפלטוניים, ועורגת לרצינות היצרית של השכן ממול.

אבל זה למעשה סרט על התמכרות. שרה סילברמן, בתפקיד לא אופייני (ובעירום מלא) בתור גיסתה האלכוהוליסטית של הגיבורה, היא זו שמחזיקה בידיה את המפתח לסרט. פולי יוצרת סרטים על נשים שמרגישות שבלב שלהן מצוי חור, שבעולם שלהן יש חור, והן מחפשות בנואשות דרך למלא אותו. האחת עושה את זה עם אלכוהול, השניה עושה את זה עם כמיהה נואשת לאהבה אסורה. זו וזו, אומרת פולי, התמכרות גופנית שהשפעות ההיי שלה חולפות, והשפעותיה המזיקות ארוכות טווח. כל מה שצעיר וחדש כיום יהיה ישן ומשומש מחר, זהו המוטו של הסרט.

ובתוך סרט שלרגעים נראה כמו פנטזיה רומנטית ילדותית מצליחה פולי ליצור רגעים נפלאים של רגש, עם בימוי דק אבחנה וסיפור שבסופו של דבר מצליח להיות פחות צפוי ממה שנדמה בתחילה. ובעיקר, זה סרט שובר לב. לרסיסים. ממש.

ציוץ