25 אוגוסט 2012 | 21:03 ~ 6 תגובות | תגובות פייסבוק

צ’או. מה פספסתי?

 

שימו לב. פוסט ארוך עם המון אייטמים וקטעי וידיאו.

 

יש רגעים שבהם אני חוזר לישראל פטריוט נלהב, מלא אהבה למדינה הזאת (על אף תופי המלחמה המעצבנים שלה שנדמה שרק הלכו וגברו בימים שבהם נעדרתי). זה קרה מרגע הכניסה לטרמינל של נתב”ג. אחרי חמישה ימים שבהם למצוא אינטרנט אלחוטי היו סיוט, נתב”ג מציע אינטרנט אלחוטי חינם ומהיר שתוך שניות שלח לי את המיילים שהיו בתיקיות הטיוטה בימים האחרונים, נכתבו אך לא נשלחו. ישראל היא גן עדן של חיבוריות, ובכל פעם שאני קופץ שניה החוצה אני נדהם מכמה שזה שונה בכל מקום אחר.

ואני אפילו לא מדבר על אינטרנט בחינם. גם האינטרנט בתשלום התקשה לעבוד ברומא. כבר הסכמתי לשלם, או להיכנס למקום – מוזיאון או בית קפה – שמציע אינטרנט ללקוחותיו המשלמים, אבל הוא לא עובד. הפעם חשבתי שתהיה לי ישועה מכיוון האינטרנט הסלולרי, וחבילת גלישה שרכשתי מראש, אבל גם כאן התגלתה בעיה (דווקא במקרה הזה דווקא מכיוון המכשיר שלי, ולא באשמת הרומאים. נדמה לי). ובעיקר גיליתי כמה קשה להתנתק.

 

אז היה חום אימים ברומא, אבל גם מקסים למדי. ביקור ראשון אחרי למעלה מעשור נדמה לי. די הרבה השתנה בעיר, האמת. זה מצחיק, הם ממשיכים למצוא עוד ועוד פסלים עתיקים באדמה. אתם חולפים ליד רחוב במרכז העיר שנמצא בשיפוצים ורואים שמתחת לאספלט יש עתיקות רומיות.

 

ויש בעיר הזאת גם המון קולנוע. מודה, אין בה את אווירת פסטיבל הקולנוע הנצחי שאני כה אוהב בפריז, ומבחינת ההיצע הקולנועי התפריט הרומאי די דל (ודי דובר איטלקית, לכן אם יש בו עושר יתכן והחמצתי אותו בשל בעיות שפה). ובכלל, בחצי השני של אוגוסט רוב החנויות סגורות לרגל חופשה וממילא את סרטי הקיץ המדוברים (“עלייתו של האביר האפל” למשל) הם מפיצים שם רק בסוף אוגוסט, כשכולם יחזרו מהחופשה. ובכל זאת, יש בעיר הזאת המון קולנוע. ליד הפנתיאון ניצב שלט שמזכיר שסצינה מתוך “כרס של ארכיטקט” של פיטר גרינאוויי צולמה שלם. שלט מחוץ לבית קפה בויה ונטו מזכיר שסצינות מתוך “לה דולצ’ה ויטה” התרחשו ברחוב הזה. בסמוך לשם נמצא רחוב פליני, ובסמוך אליו נמצא “קסה דה צ’ינמה”, מעין סינמטק בווילה בורגזה, המוקדש למרצ’לו מסטרויאני. ויש לי גם סיפור נחמד, אבל לאו דווקא שמח, בקשר לאולפני צ’ינה-צ’יטה שאעלה בקרוב.

 

 

=====================

 

ובינתיים אני מנסה להשלים את כל מה שהחמצתי כאן בחמישה ימים (ואני עדיין בשוק מהסיפור ההוא עם טוני סקוט. לא בטוח שהייתי יודע איך לכסות את זה טוב יותר אם הייתי כאן).

 

1.

רגע של מבוכה איומה. הכתבה המקיפה, המפורטת והמצוינת הזאת של איתמר ב”ז ב”העין השביעית” מציגה לא מעט מקרים שבהם ראיון “בלעדי!” או “אישי!” עם כוכב קולנוע למעשה מעולם לא התקיים. זה רגע מביך מאוד לעיתונות הקולנוע בארץ, ואני מקווה שהכתבה הזאת תעורר לא מעט עיתונאים ועורכיהם לחשבון נפש. או לפחות לקריאת ראיונות בעיתונים ואתרים בחו”ל ולמידה בהם. כתבתי על העניין הזה בדיוק לפני שש שנים, ונראה שכלום לא השתנה מאז. מבאס. ואני חוזר על מה שגם אמרתי ל”העין השביעית”: הבעיה שלי אינה עם הכתבים, אלא עם העורכים. מישהו צריך ללמד את הכתבים איך מראיינים ואיך מגישים ראיון. ולדעתי, אין שום פסול ביצירת כתבת פרופיל המבוססת על ראיון יחצני שנעשה עם נציג האולפן ולא עם עיתונאי, אין שום הבדל בין זה ובין כתבת פרופיל מבוססת חיפושי גוגל. רק צריך להודות בעת ההגשה – כותרת, משנה, הפניה – מה זה באמת. מי שאחראי לזה הוא העורך, ולכן כל מצב של מצג שווא נמצא על כתפיו ובאחריותו. ובעיקר, נדמה לי שאולי כבר לא מלמדים עיתונאי תרבות צעירים שום דבר על עיתונות ואיך עושים את זה.

 

2.

קרייג זיידן וניל מרון קיבלו השבוע את הטלפון מהוק קוץ’, נשיא האקדמיה, שנתן להם את הג’וב להיות מפיקי האוסקר הקרוב. עכשיו זיידן ומרון, שמן הסתם יפיקו טקס מאוד גיי-פרנדלי, צריכים למצוא מנחה. ההימורים הראשוניים הולכים על יו ג’קמן, שגם כבר הנחה את הטקס, והוא גם חבר טוב של השניים (אבל בואו נודה, אין לזה הרבה סיכוי, נכון?). זיידן ומרון היו ממפיקי “שיקגו”. התסריטאי של “שיקגו”, ביל קונדון, כבר הפיק את האוסקרים. אני מניח שרוב מרשל, הבמאי, יהיה הבא בתור. זיידן ומרון הם גם המפיקים של הסדרה “סמאש”.

 

3.

בשורות טובות שהגיעו במייל מצוות “אף פעם לא מאוחר מדי”: ההיענות היפה לסרט באוגוסט הביאה לשיבוצו להקרנות תכופות יותר בסינמטק תל אביב גם לאורך ספטמבר. אם החמצתם, עדיין לא מאוחר מדי.

 

 

4.

רשף לוי בסוף לא ביים את ג’ון קליז, אבל דרור שאול (“מבצע סבתא”, “אדמה משוגעת”) דווקא כן. זה קרה בפרסומת הזאת שעלתה השבוע (ולא צולמה בארץ, מן הסתם):

 


 

 

 

5.

ולא רק ג’רי סיינפלד מארח קומיקאים למסעיו כדי לקדם תוכן שיווקי, עכשיו גם ירון ברלד ודודו ארז עושים את זה כאן בארץ:

 


 

 

האמת, דודו ארז תמיד די הצחיק אותי. אבל ברלד הזה נורא מלחיץ אותי. אני לא צוחק כשאני רואה אותו, אני חוטף התקף פניקה. נועם ורדי ביים, יעל לוין כתבה. גיאגיא ושות’ הפיקו.

 

6.

וניל ארמסטרונג, הג’יי.די סלינג’ר של האסטרונאוטים, הלך הערב לעולמו. בגיל 39 הוא הלך על הירח.

 

==============

 

ויש לנו בלוג להעביר השבוע. בעוד כשבוע, אני מזכיר, “סינמסקופ” חוזר הביתה ל-cinemascope.co.il. צוות נהדר של אנשים כבר עמל על הטיח, הצבע, הצנרת ומיזוג האוויר באתר המחודש. בקרוב נפתח אותו לאירוח.

 

===================

 

ולסיום.

 

ב-2008, בעת המבצע הצבאי של ישראל בעזה, הזכרתי כאן שוב ושוב ש”סינמסקופ” הוא בלוג פציפיסטי, המתנגד למלחמות. המולת המלחמה שאפפה אותי מרגע הנחיתה החרישו את אזניי וריככו את ברכיי. פתאום אני שומע שחניון הבימה – עד לפני רגע חלק מקומפלקס תרבותי כביר – הוא בעצם מקלט ענק לימיי מלחמה. אני מחפש את רחוב אפרים קישון ותוהה למה אין שלט המנציח את כיכר מוגרבי כלוקיישן מ”תילת בלאומילך”, אבל המדינה עסוקה בספירה לאחור. המטוסים שיתקפו מכאן, והטילים שייפלו משם. אז זה הזמן להזכיר שוב: “סינמסקופ” מתנגד למלחמה. מתנגד לתקיפה. כל חרחורי המלחמה והדיבורים המיליטנטניים פשוט מאוסים בעיניי.

נושאים: בשוטף

6 תגובות ל - “צ’או. מה פספסתי?”

  1. קילרוי 26 אוגוסט 2012 ב - 0:18 קישור ישיר

    יאיר, אתה יודע שאת תעלת בלאומיך צילמו באולפני הרצליה (בסט שבו נבנתה מחדש הכיכר).

  2. דנידין 26 אוגוסט 2012 ב - 0:34 קישור ישיר

    ראיתי אותך בשדה התעופה, ולא הייתי בטוח, אז הפסדת הצקה של מעריץ נלהב…

  3. דנידין 26 אוגוסט 2012 ב - 0:47 קישור ישיר

    1 – אגב, חזרתי מלונדון ושם בכיכר לסטר, ליד אחד הקולנועים הייתה המולה רבת משתתפים. כששאלתי מה קורה, אמרו לי שזו הבכורה של הסרט KEITH LEMON, ושהם מחכים לשחקנים שייצאו. די הופתעתי שלא שמעתי ידעתי על הסרט הזה, שנראה שעומד להיות להיט עולמי, לפי כמויות המעריצים. ובכן, אכזבה – 2.8 בIMDB.
    2 – ובאותו עניין, בדרך חזרה הוקרן הסרט the three stooges. באמת חשבתי קיוויתי שההומור הזה מת בשנות השלושים.

  4. רז-ש 26 אוגוסט 2012 ב - 10:24 קישור ישיר

    “ג’רי סיינפלד מארח קומיקאים למסעיו כדי לקדם תוכן שיווקי” ? כנראה אני מפספס משהו כי לא נראה לי שאוסף פרטי של מכוניות וינטז’ או דיינרים אלמוניים במקומות נידחים בניו יורק וקליפורניה הם “תוכן שיווקי”. אם עוד משהו “משווק” שם אז כנראה הם לא עושים עבודה מאוד טובה. (ובלי קשר זו סדרה מאוד מצחיקה ומוצלחת).

    • גורדוויל 26 אוגוסט 2012 ב - 14:44 קישור ישיר

      אין לי מושג מדוע יאיר רוה בחר לתת קישור סתמי שכזה.
      דודו ארז, ברלד והתסריט אותו הם מציגים מביכים ביותר. אין שם כלום, שום כלום.

      ובאשר לסדרתו של סיינפלד- הלואי וכל “תוכן שיווקי” יועבר לי כך בדיוק, תוך כדי מפגשים שאינם מנסים להיות דבר מלבד דו שיח בין אנשים מצחיקים וחכמים כ”כ.

    • דב 27 אוגוסט 2012 ב - 14:01 קישור ישיר

      יחי התמימות..
      הסדרה מפרסמת את פולקסווגן, את Crakle ואת בתי הקפה אליהם הם נוסעים. תוכן שיווקי באריזה חכמה ויעני מתוחכמת..

      אני עדיין מעדיף את The Trip של מייקל וינטרבוטום. או את הגרסה המקורית, Carpool, של רוברט לואלן.


השאירו תגובה