נדב לפיד על "היו זמנים באנטוליה". פוסט אורח
"היו זמנים באנטוליה". ובכן, יצירת מופת
לפני כמה ימים פרסמתי את הבחירות של כמה מהנציגים הישראלים למשאל הסרטים הגדולים של כל הזמנים של "סייט אנד סאונד". אחד מהם היה נדב לפיד (שסרטו "השוטר", בעצמו היה אחד מהסרטים הטובים של השנה שעברה במשאל סיכום השנה של אותו כתב עת). כשראיתי שאחד הסרטים שלפיד ציין כאחד מעשרת הסרטים הטובים בכל הזמנים הוא "היו זמנים באנטוליה" ביקשתי מלפיד שיכתוב לנו כמה מילים לבלוג על הבחירה הזאת. התזמון היה מושלם: "היו זמנים באנטוליה", יצירת המופת הטורקית של נורי בילגה ג'יילון, יצא בסוף השבוע להקרנות מסחריות בארץ (בקולנוע אורלנדו בבית ציוני אמריקה). לפיד רץ ביום חמישי לבית ציוני אמריקה לצפייה שניה בסרט, וזה מה שהוא כתב בעקבותיה:
מאת נדב לפיד
כללתי את "היו זמנים באנטוליה" בין עשרת הסרטים הגדולים של כל הזמנים שלי, במשאל הבמאים של "Sight and Sound", שאין מובן מאליו יותר מלומר שלא צריך להפריז בחשיבותו ועוד רגע יהיה כבר משעמם לדון בו, אבל שפירנס אין סוף שיחות בפסטיבלים שהסתובבתי בהם בין אנשי קולנוע מכל העולם שמסוגלים לדבר ביניהם כמעט רק על סרטים. רשמתי אותו שם בגלל שעבורי הוא הסרט הגדול ביותר שנעשה בשנים האחרונות (ושוב ההסתייגות האוטומטית, מה המשמעות בלהכתיר סרט כגדול ביותר)?
ממסיבת העיתונים של נורי בילגה ג'יילן בפסטיבל ניו יורק 2011 נותר בעיקר אורך הרוח המופתי בו ענה לשאלות מטומטמות כמו: "איך צילמת את התפוח הנופל נופל"? ו"כמה תפוחים הפלת עד שאמרת: 'יש לנו את זה'"? ואולי נותרה גם התהייה, האם מעבר לנטייה המאכזבת, למעט חריגים פה ושם, של דיונים אחרי הקרנות להיות מוגבלים, נבעו השאלות האלו גם מהקושי לומר על מה הסרט הזה, הצורך לקטלג ואי היכולת לקטלג אותו.
אין פה ביקורת מסודרת, אלא כמה מחשבות שבצידן התחושה שלי שההקרנות המסחריות של "היו זמנים באנטוליה" הן מאורע קולנועי עצום, אני כמעט לא זוכר מאורע קולנועי גדול כזה בארץ, כלומר יצירה גדולה ומשמעותית כל כך שנחשפת פחות או יותר בזמן אמת, באיחור זניח של שנה, לכלל הקהל.
אני חושב ש"היו זמנים באנטוליה" הוא בבסיס סרט חילוני לחלוטין, חילוני באופן חד משמעי וטוטאלי ונטול פניות ולבטים, מה שאגב מבדיל אותו באופן עמוק מהכיוון שאליו, לפי הסקרים והתחושה, הולכת המדינה הזו, ומהכיוון שבה צועד גם חלק גדול מהקולנוע שלה. הוא חילוני לחלוטין ראשית כי הוא מתקיים באופן מוצהר בתוך עולם שבו אנשים חיים זמן מוגבל ואז מתים והופכים לסטטיסטיקה של מוות ולביורוקטיה של מוות, ובשעה שהם מתים אחרים עסוקים בענייניהם, לא אכפת להם מין הסתם שההם מתו, ואחרי שהם מתים הם הופכים לחומר מתכלה, מתפורר, וכולי. כל זה כמובן די ברור, לפחות לאותם עשרים אחוז מהישראלים שלא מאמינים באלוהים, אבל ב"אנטוליה" המציאות הזו מתממשת באופן גורף, אחרי שהיא מנוסחת באופן מוצהר וחד משמעי די בהתחלה במונולוג שנושא הרופא כששפתיו לא נעות, לפי מיטב המסורת הבילגה ג'יילנית, מזיכרון חופשי ומעוות הוא אומר משהו כמו: "עוד מאה שנה לא יישאר כלום, לא ממני ולא מהתובע, ולא ממפקד המשטרה ולא מהרוצח, אף אחד מאיתנו לא יהיה פה".
המציאות הזו היא גם חלק מהמהות הבסיסית של הסרט, חיפוש לילי, ארוך, מתיש, טורדני לפעמים, סתמי לפעמים, מבולבל, אקראי, חסר מטרה, פאתטי, אחרי גופה, כלומר סופו הבלתי נמנע והמתבקש של המסע הזה, של הלילה הזה, הוא בגופה, ובהקשר הזה עולה בדמיון משפט של הסופר העצום לואי פרדיננד סלין על האדם "שחייו הם חתיכת אור שנגמרת בתוך הלילה". אצל בילגה ג'יילן הגופה נגלית דווקא עם עלות היום, ועדיין לא צריך להגיע למשפטים על השיטוט הלילי הסיזיפי שבסופו גופה כמטאפורה לחיי אדם (או על שוט התפוח הנופל ונעצר במקום בו ירקיב יחד עם תפוחים מרקיבים ממנו שנפלו לשם לפניו) מהסיבה שבילגה ג'יילאן לא עוסק במטאפורות לקיום אלא ממש בקיום עצמו. המסגרת החילונית החד משמעית הזו, שאין בה שום מקום לספקות דתיים היא לא המצאה גדולה כשלעצמה, כמו שאולי שום דבר בקולנוע הוא לא המצאה גדולה כשלעצמו, אבל ב"אנטוליה" היא מבוצעת באופן חריף ועמוק ויש לה בסרט כמה נגזרות מעניינות.
ראשית, בהמשך לכל אקט בסרט יש את הפרוצדורה ואת הביורוקטיה של האקט. חלק גדול ממסע החיפוש אחרי המקום בו הוטמנה הגווייה הוא הביורוקרטיה של מסע החיפוש. כך למשל סמל המשטרה שכל עיסוקו הוא בשאלה באיזה קילומטר של איזה מחוז מתבצעים החיפושים ומה המשמעות הפרוצדורלית של כל זה. גם למציאת הגופה יש ביטוי פרוצדורלי מודגש, התובע מכתיב לקלדן את פרטי מציאת הגופה באריכות ובדיוק, מסביב שדה פתוח, מאחור גבעות, למטה איש מת, נרצח, הקלדן מתקתק על לפטופ והתובע והרופא מתחבטים ביחס לניסוחים תקנוניים. וכך גם אקט ניתוח הגופה, שגם הוא עובר דרך מסע פרוצדורלי ארוך ומודגש, הכולל ניסוח והקלדה. אצל בילגה ג'יילאן הביורוקטיה היא לא מפלצת אבסורדית. היא אולי דרך, נורמלית או לא נורמלית, יחידה, לתפקד בעולם בלי סדר ובלי הגיון ובלי שכר ועונש וכל שאר המונחים האלה, בקיום שקורה ואז נגמר. גם אותם רגעים קסומים בסרט, הנערה היפה באמצע הכפר העלוב, שמוזגת תה לחבורת הגברים המבוגרים, רובם משופמים, רובם כבדי משקל, שבילו את כל ליל השיטוטים הזה האחד עם השני, אין ברגעים האלה שום דבר דתי ולא מיסטי, לפחות לא מיסטי במובן הקיטשי, הרגע הזה הוא הקסם הממשי שבלראות פנים כאלו (רכים, חלקים, צעירים, עדינים) במקום כזה (עלוב, חשוך, עני, ללא יופי) אחרי שבמשך שעה ראית רק פנים כאלו (מקומטים, מבוגרים, עייפים) ואין ספק שגם הפנים ההן, הרכות, יזדקנו, די במהרה, והקסם ימוג. "היו זמנים באנטוליה" הוא סרט עמוס גברים ולכן רוב רגעי הקסם שלו קשורים להופעתן של נשים.
גם רגע של חסד או הומניות או איך שלא רוצים לקרוא לכך שמתרחש ממש בסוף הסרט, הוא כמעט אקראי, לא מעוגן בשום תפיסת מוסר כוללת, פרטי, חטוף, ללא תגמול, השפעתו זניחה, הוא יישאר בין האדם שביצע אותו לבין עצמו, והוא מתרחש אגב בעיצומו וכחלק מעוד אקט ביורוקטי, כתיבת דו"ח.
אבל אני חושב שהחילוניות הזו נוגעת באופן עמוק יותר ביחס של בילגה ג'יילן לדרמה. במעשה הדרמה עצמו, באופן שבו כל המרכיבים שעל המסך מתלכדים ברגע נתון לייצר את שיאה של הדרמה, ומתאגדים בזמן שלפני כן כדי לבנות אותה בהדרגה, בשיטה הזו, בעמדה הזו, שמשותפת לרוב אדיר של היצירות הקולנועיות, יש איזו תפיסת סדר קיומי שבילגה ג'יילן דוחה אותה. אצל בילגה ג'יילן לנצח הדרמה של האחד היא השעשוע של האחר, או רגע היסח הדעת שלו, או חוסר הריכוז, או השעמום. כשאחד מספר לשני את הסוד הכמוס של חייו השני מבחין בדיוק מבעד לחלון במגישת התה היפה, תוהה מה היא עושה שם, ומקווה שאולי תצא לשנייה החוצה. כשמנסים לתחוב את גופת הנרצח בתא המטען של אחת משתי המכוניות המשטרתיות, פורצת מריבה בין שני הנהגים, שעבורם כל השוטטות הלילית הזו, אחרי הגווייה, היא קודם כל תחרות או יריבות של נהגים, למי תא מטען גדול יותר. וכשכבר מכניסים את הנרצח פנימה, רגע לפני שייסגר המכסה של הבגאז' על גווייתו, דוחף מישהו פנימה מלונים, לא כיוון שהוא גס רוח, אלא כיוון שעבורו זה הרגע הנכון להביא הביתה מהשדה מלונים, המלונים, זה מה שחשוב.
באופן עיקש ועקבי בילגה ג'יילן מתעקש על ייצור מתמיד של הבו-זמניות הזו, הבו-זמניות הכמעט בלתי ניתנת לגישור בה מסתובב כל אדם עם האג'נדה שלו, עם התשוקה שלו, עם התחושה הרגעית שלו, עם מה שמעניין אותו וחשוב לו ברגע הזה. רגעי הבו-זמניות האלה, רגעי אי התואם האלה בין האחד לשני, יכולים לייצר יחסי ניגוד או אירוניה או גיחוך או ניתוק או מרחק או אקראיות אבל הם כמעט תמיד שם וקיומם הוא עניין מהותי.
אחרי ההקרנה ביום חמישי בבית ציוני אמריקה, בה ראיתי את הסרט בפעם השנייה, הזכיר לי המבקר והמורה לקולנוע ארז דבורה, בשיחה מחוץ לאולם, שגם בסרט הראשון וגם בסרט השני של בילגה ג'יילן מאוזכר צ'כוב, פעם מאוזכר שמו בקרדיטים, כמעין הכרת תודה, פעם שנייה בתוך הסרט, ואולי, כל כמה שמשתמשים יותר מדי בביטוי הזה, יש באי התואם הזה משהו צ'כובי. בכל מקרה, "היו זמנים באנטוליה" מקפיד על חוויות הקיום העצמאיות האלו של גיבוריו השונים מהתחלה ועד הסוף, גם בתסריט, גם בצילום, גם במיזנסצינה.
אבל יש שלושה דברים חשובים שראוי לדעתי לומר על כך:
ראשית שהרגעים המועטים בהם שני אנשים פוגשים אחד בשני, כמו המפקח והרופא, הם רגעים אדירי עוצמה. עניין שני, שיתקשר לשלישי, הוא שבשום פנים לא מדובר פה באיזו אמירה על ניכור האדם בעולם המודרני או הלא מודרני, כמו שניתן אולי לחשוב. והעניין הזה, העובדה שלא מדובר באמירה, נובע לדעתי מהעניין השלישי, שהופך את "היו זמנים באנטוליה" ליצירה חד פעמית באמת, והוא שהסרט הזה הוא לא אמירה על הקיום, הוא הקיום עצמו. כיוון ש"היו זמנים באנטוליה", הוא לא סרט שמראה את הקיום אלא סרט שמתקיים. כמו שאומר מישהו בציטוט חופשי ומשובש ב"המלך ליר" של גודאר על ג'יימס ג'ויס: "אחרים כתבו על החיים, הוא כתב את החיים", בילגה ג'יילן – ואני מודה שקשה לי לומר עד הסוף כיצד, ואולי אין דרך ממש לומר זאת – לא צילם סרט על הקיום בעולם ללא סדר, עולם של חיים ומוות, אלא צילם את הקיום הזה. לכן סוגיות כמו ארוך או קצר או איטי או מהיר הן תפלות לחלוטין בהקשר של "אנטוליה".
לכן גם היחס של הסרט למושג הדרמה הוא שונה ועמוק בהרבה מהמקובל. אסוף קבוצה של אנשים, רובם כבר לא צעירים לשוטטות לילית (וברור שהשוטטות הלילית בחברת רוצח אחרי המקום בו קבר את הגופה היא אקט כל כך דרמטי, שבתבונה, כי בילגה ג'יילן הוא לא רק במאי צודק אלא גם במאי נבון, הבחירה בו מאפשרת להתרכז באירועים הקטנים, הביורוקרטיים שמהם מורכב הסיפור הגדול), ובאיזשהו שלב הם ידברו על שמנת חמוצה דלת שומן, באיזשהו שלב הם יאכלו עוגיות חמאה, באיזשהו שלב הם ידברו על החיים שלהם, אחד ידבר על הצרות שלו, אחד יספר לאחר את הסוד הכמוס והנורא שלו, חלק מהזמן האחר יקשיב, חלק מהזמן לא, את הסוד שלו אגב, אם יש סוד כזה, ואולי הסוד הזה הוא פשוט העצב שבחיים, בהתבגרות, את הסוד הזה הוא לא יספר לאיש. כמה פעמים הם יעצרו לאכול, לשתות, להשתין, לאחד יש בעיות בערמונית לכן הוא יעצור יותר פעמים. לי, באופן פרטי, זה הזכיר את הסיטואציה של שמירות ליליות בצבא, בהן וידויים אישיים, פטפוטים, ויכוחים, שתיקות, מתערבבים כל הזמן זה בזה, ולא פעם לאחד מתחשק להתוודות ולאחר לאכול, לישון, או להציץ במכשיר ראיית לילה. בשמירה צבאית מדובר לרוב בשני אנשים, אצל בילגה ג'יילן בחמש-שש דמויות ראשיות, מה שמגביר כמובן את מרחב התמרון.
במובן הזה מדובר באופן בו מתפקדת דרמה בעולם ללא סדר, סדר שעצם קיומו המלאכותי אמור לשרת את בנייתה המלאכותית של דרמה. ב"אנטוליה" המלאכותיות הזה נפרמת, הסרט נוגע בקיום עצמו, כך נוצרת דרמה בעולם שבו הדרמה היא חלק מתמיד בקיום, ממש כמו שהאנטי-דרמה היא חלק מתמיד בקיום, הן תמיד נוכחות, הדרמה והאנטי-דרמה, וכמעט תמיד באופן חלקי, מקוטע, פרטי, מישהו רואה ברק, ומתבונן על האחר, אבל ההוא אוכל תפוח. וכמו הדרמה גם הרגש, אחד המושגים הכי שחוקים ביחס לקולנוע ולחיים, הרגש מצוי כל הזמן ב"אנטוליה", כבוש, גלוי, רוב הזמן חצי כבוש וחצי גלוי, או גלוי אצל אחד בעוד השני בדיוק מנמנם, או מסתכל על הגבעות בנסיעה לילית באוטו, שברוב הזמן בסרט ממילא הן חשוכות, לכן אולי הוא בעצם מסתכל, השני, רק על הזגוגית של החלון ליד.
ביקורת נהדרת שרק מגבירה את הציפיה לקראת הצפיה.
ביקורת נהדרת על סרט מצוין ומתיש.
אוף טופיק:
יאיר, מה יש לך להגיד על זה?
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4273267,00.html
==================
רוה לכפיר: אתה מכיר אותי כבר זמן מה, מה אתה חושב שיש לי להגיד על זה?
אני חושב שאני יודע, אבל הפוסט שלך על אנימיקס קצת בלבל אותי.
בכל מקרה, נראה לי שזה שווה התייחסות. ואם בטעות אתה יכול לחשוף מה המחשבות שרצות שם במועצת הקולנוע ולמה הם סבורים שזו החלטה נכונה – בכלל טוב.
! W A N T E D
מבקר קולנוע שיודה שלהביט שעתיים במכונית נוסעת זה משעמם. לא פילוסופי.
החותם השביעי פילוסופי
יצרים פילוסופי
פשעים ועבירות קלות פילוסופי.
רוזנקרנץ וגילדנסטרן מתים פילוסופי.
היו זמנים באנטוליה משעמם. משעמם נטו, ללא פילוסופיה שיחס לו המבקר הראשון והדביק את כולם.
ברגע שהראשון אמר שה"אנטוליה" הזה גאוני, לשאר כבר לא היה נעים להודות שהם השתעממו?
שעתיים נוסעים בחשיכה באוטו וכבונוס חצי שעה של אוטופסיה. 27 המילים הנאמרות בסרט כולל פעמיים "יפה ג'מילה" אינן מבוא לאמירה.
יוסי ק. – מילא לא הבנת, קורה. אבל יכול להיות שאתה לא שומע/רואה טוב? הייתכן שנרדמת והחמצת? יש המון דיאלוגים בסרט הזה. ים של מלל, טונות של אינפורמציה ורבלית. כמעט סוג של טייק-אוף על "סרטים אמנותיים עם 27 מילים במשך שעתיים וחצי". אם כבר לרדת על סרט ששיעמם אותך (בחירה די מוזרה, אם יורשה לי) אז לפחות לדייק. כמו שאף אחד לא יהלל את עיצוב החייזרים בסרט (כי אין כאלה), יהיה נחמד אם גם המקטרגים אשכרה יתייחסו למה שמוקרן.
אורון, למה לטרוח לענות. יצרים. תותי בר. בקיצור הבן אדם פה קרא את הספר של הנרי אונגר ומאז כנראה לא נעשה קולנוע פילוסופי בעולם מבחינתו.
ק, הנרי אונגר? זה שחושב ש"כל הכרתים שקרנים" הוא פרדוקס ועוד מעז ללמד בחוג לפילוסופיה?
כן, קראתי. קראתי ולא אהבתי.
אם יש כאן בוגרי קולנוע שמאמינים לאונגר שזה פרדוקס ושיבקשו אוכל להסביר למה זה לא פרדוקס.
—
וכן, אורון, הקצנתי, אבל מהו הטקס המשמעותי בסרט?
ביקורת מקסימה. נחמד לקרוא ביקורות לפעמים שאינן ממבקרים וזהו אכן אירוע קולנועי ממימד אחר שמצדיק התייחסות זאת.
יוסי ק. – ממליץ לך על מדגסקר 3, מלא דיאלוגים ונוטף פילוסופיה לפחות כמו פשעים ועבירות קלות.
אני לא חושב על הסרט הזה במובן הגותי פילוסופי כפי שהוצג בביקורת.
הדבר הראשון שקפץ לעין, היה המבנה ההיררכי של הדמויות בסרט ואופן הצגתן. שמות הם עניין זניח, הרבה יותר קל להיצמד לתוארים ( התובע, הרופא, הסמל). נורא הזכיר לי את סרמאגו ב״על העיוורון״ וזה ישר יוצר תחושה של ניתוק ממקום וזמן. זה יכל לקרות אי שם בעולם בשפה אחרת אבל על אותו פרנציפ.
עוד דבר שחשבתי עליו, היה שאיכשהו הצליחו לכלוא את החברה התורכית המודרנית ללילה אחד תחת מיקרוסקופ. היה שם נציג מכל מעמד חברתי- התובע נציג השלטון, הדוקטור נציג ההשכלה, המפקח נציג מעמד הביניים ואפילו חופרי הקברים נציגי השכבות החלשות. שוב ההיררכיה ניכרת בכל תחנה בה הם עוצרים. התובע לעולם אינו מלכלך את ידיו, כמוהו גם הרופא שאמנם זוכה ליחס יותר אוהד ופחות מתרפס אך מצוי בסוג של ריחוק מהקבוצה. רואים את זה הכי טוב בזמן הביקור הלילי אצל המוכתר. הם יושבים כאילו היו בחדר אוכל צבאי- המפקדים סביב צלחת אחת וחיילים פשוטים סביב צלחת שנייה.
מה זה אומר? אני קלטתי בעיקר אומה שמנסה להתקדם ומתקשה להתנתק מהעבר. הצעירים עוזבים את הכפרים ומתרכזים בעבודות מודרניות בערים הגדולות. הנשים עדיין מאופסנות בביתן, בקושי ראינו אישה בסרט, אך תהילה שמורה להן כי באמת ברגע שאישה מופיעה על המסך, היא מפוארת למעמד מלאך שרת. ביתו של המוכתר ואשתו של הנרצח מאירות את המסך בצורה מדהימה ומקבלות את מלוא ההתייחסות מהבימאי. המוכתר והמנתח בסוף הסרט מתלוננים על חוסר תקציב לאותו התחום, הרכבים העלובים שהקבוצה נוסעת בהם, הלפטופ שצץ פתאום באמצע הטבע השומם, בגדיו היפים של התובע לעומת ביתו העלוב של המוכתר. הניגודיות הזו יוצקת המון בנושא החברה הטורקית המודרנית.
ויש כמובן את הצילום והעריכה. סרט לילי קשה כפליים לצילום ונעשתה כאן עבודה מדהימנ. עריכת הפסקול גם היא מעולה, לא מפספסים אף צליל לעיסה או שריקת רוח. תענוג לראות בהקרנה הדיגיטלית בחיפה.
שני דברים שלא הצלחתי לחבר: מדוע הרופא חיפף בבדיקת הגופה בסוף הסרט ובחר להתעלם מהממצא של האסיסטנט? מה הקשר בין הנרצח לרוצחים ומה הקשר בין הרוצח הרזה לשמנמן?
אזהרת ספוילר לתגובה הזו.
ראיתי את הסרט שלשום, מאוד נהניתי, אבל היו כמה שאלות שנשארו פתוחות עבורי (ואולי לא רק עבורי) ולכן חזרתי לבקורת של נדב לפיד, קראתי אותה שוב, נהניתי (שוב) והשאלות, אעפס, עדיין נשארו פתוחות.
הנה ארבע הקושיות:
1. האם אשתו של התובע היא זו שהתאבדה כי בעלה בגד בה?
2. על מה מרמזת העובדה שהקורבן נקבר בעודו בחיים ומדוע הרופא מטייח זאת?
3. מי האשה המופיעה בצילומים הישנים של הרופא?
4. מה משמעות סצנת הסיום בה הרופא משקיף על אלמנתו ובנו(?) של הנרצח?
מדויק מאד. יפה מאד. עוזר לגביר את ההנאה שלי מהסרט. ומהי הנאה מסרט? כאשר רואים סרט מצחיק מאד קל להבין ממה נהניתי. ומה זאת ההנאה מסרט כזה, דרמטי, שיש בו עצב וגם מוות, מלבד ההנאה האסתטית? מהי הנאה מסרט קולנוע?
במשך יומיים תמימים עובד צוות של עשרה אנשים על מציאת גופה. מי יודע כמה זמן עמלו החוקרים עוד קודם ליציאה למסע. התובע מובא במיוחד, המפקח מרוט עצבים בעוד החשוד מהתל בו, החופרים מתוזזים על ימין ועל שמאל ואפילו את ראש הכפר מעירים באישון לילה כדי לתת מנוחה ללוחמים.
והכל – בשביל מה?
כדי שתהיה גופה וניתן יהיה לנתחה.
ובמהלך נתיחת הגופה מתגלה ממצא. משמעותי או לא, יחליט כל אחד. אבל האמת, או האור בו מרבה הבמאי לשחק, לא תחשף. בהינף קולמוס מחליט הפתולוג מסיבותיו הוא להשמיט את הממצא ולהעלימו לנצח מדפי ההיסטוריה.
אהבת האדם והחמלה אותה הוא מגלה לאורך כל הסרט שומטת את הקרקע מתחת לרגליה של המטרה לשמה כולם התכנסו – חשיפת האמת, המעבר מאור לחושך.
בין השאר, זהו סרט על הומניזם ועל חשיבותו אל מול אמיתות מוחלטות. אפילו אל מול האמת המוחלטת ביותר – היא האמת עצמה, או 'המציאות'. הדת השלטת בעולם.
סרט יוצא מן הכלל.
בסוף הפוסט הזה יש תשובה אפשרית לאחת מהשאלות שנשאלה פה:
http://www.hebpsy.net/blog_post.asp?id=794