24 אוגוסט 2012 | 09:03 ~ 4 תגובות | תגובות פייסבוק

“רווקה פלוס”, ביקורת

 

פורסם ב”פנאי פלוס”, 22.7.2012

דווקא מול סרט לא טוב כמו “רווקה פלוס”, חשוב לי להדגיש את זה: דובר קוסאשווילי הוא אחד היוצרים המרתקים והחשובים שפועלים כעת בישראל, גם אם הוא לא עקבי בתוצרתו. אני יכול למנות הרבה מגרעות ב”רווקה פלוס”, ותכף גם אעשה זאת, אבל חשוב לשים לב מה כן יש בסרט. קוסאשווילי, בסרטו הרביעי, ממשיך את הקו איתו התחיל ב”חתונה מאוחרת” לפני 11 שנים ובועט למהוגנות הישראלית במפשעת. למעשה, המגרעת העיקרית של “רווקה פלוס” היא שקוסאשווילי, מהסיבות שלו, בחר שלא למקם את הסרט הזה בתוך עולמם של עולי גיאורגיה בישראל, העולם שאיכלס את שני סרטיו הראשונים. לו היה בוחר לעשות כן, “רווקה פלוס” היה מצטרף כחלק טבעי לתוך טרילוגיה שמפרקת את מושג המשפחה בישראל לרסיסים, תוך שימוש בחברה הגאורגית ושפתה כאמצעי הזרה. לו הסרט היה מתרחש במעין טיבילסי הקטנה, כפי שהיה עם “חתונה מאוחרת” ו”מתנה משמים”, הסרט היה מעליב פחות צופים, הוולגריות שלו היתה נראית אקזוטית יותר. היינו רואים בו סרט על ה”הם” במקום על ה”אנחנו”. ועל ה”הם” קל יותר לצחוק. למעשה, לו היה לוקח את התסריט של “רווקה פלוס” וממקם אותו בעולם של “חתונה מאוחרת” היינו מקבלים סרט המשך הגיוני מאוד: בסרט ההוא דיבר קוסאשווילי על קדחת החתונות של ההורים שכל שאיפתם הוא לראות את ילדם מתחתן; בסרט הזה הוא מדבר על קדחת הלידה, שכל שאיפתה של אם הוא לראות את בתה מביאה לה נכד. הגיבורה של “רווקה פלוס” היתה בקלות יכולה להיות אחותו של ליאור אשכנזי מ”חתונה מאוחרת”: היא, כמו הוא, מסרבים לשתף פעולה עם רצון האם, ולבסוף כשהם עושים זאת, זו בדרך שלהם, שהיא עצובה-שמחה, מרירה מתוקה, הולכת בתלם, אבל גם פורצת אותו.

אגב כך, קוסאשווילי רומס ב”רווקה פלוס” כל טאבו של הבורגנות הישראלית: יחס להורים, התא המשפחתי, זוגיות, מיניות, ילדים, מחלות. אין דבר קדוש, לכולם הוא נטפל באופן שיוויוני. נשים רואות את הסרט ומתעצבנות, גברים רואים את הסרט ומתעצבנים. ניתן לומר שהסרט מתאכזר לכולם במידה שווה, אבל דומני שהסרט מנסה באמצעות גיבורתו לומר אחר: זה אתם – עם המוסכמות שלכם – שמתאכזרים אלינו. רדו לנו מהגב. והמחיר שהגיבורה צריכה לשלם כדי לעמוד בסטנדרטים (ובמניפולציות) של אמה גבוהים מנשוא. גבוהים יותר ממה שקומדיה או פארסה כזו יכולה לשאת. ולכן, הסרט גורם בעיקר אי נוחות (צריך גם להודות בצער שהסרט יוצר אי נוחות גם כי הוא לא מספיק טוב ומדויק).

אבל אי הנוחות הזו אינה דווקא דבר רע. יש משהו בהלך הרוח הפרוע של הסרט שהופך את קוסאשווילי למעין ברטראן בלייה של הקולנוע הישראלי. יש בו רוח אנרכיסטית, שבזה למיינסטרים ולמוסכמות. אבל קוסאשווילי הוא גם תלמיד מצטיין של הקולנוע הישראלי, וסרטיו נשענים על הרוח החופשית של יוצרים כאורי זוהר ואסי דיין, שבשנות השבעים היו עסוקים בבדיקת גבולות. לא רק של מוסכמות חברתיות, אלא גם של מוסכמות של טעם, כשהם נעו בין המעודן לבין הגרוטסקי והוולגרי. הבעיה העיקרית שלי עם “רווקה פלוס” היא שבעוד שמבחינה פילוסופית יש בסרט אלמנטים סאטיריים מובהקים הרי שמבחינה קולנועית הסרט מתפורר לנו בין הידיים. המוח חושב על ברטראן בלייה, אבל העיניים חוזות בקומדיית סקס חדשה של דובי גל. אויה.

כשקראתי שקוסאשווילי עובר במהירות מ”התגנבות יחידים” (אחד הסרטים הישראליים האהובים עליי מהשנה שעברה) אל “רווקה פלוס” קיוויתי לטוב. נראה היה שיש כאן שני תיקונים במחיר אחד: גם לעבור לקומדיה אחרי סרט צבא קשה, וגם לעשות סרט במהירות, בלי ההתמהמהות המשתקת של שבע השנים שחלפה בין “מתנה משמים” ל”התגנבות יחידים”. אבל למראה התוצאה אני תוהה שמא יש כאן דפוס: ארבעה סרטים ביים קוסאשווילי בישראל, שניים מהם אהבתי מאוד, ואת השניים שהגיעו במהרה אחרי כל אחד שאהבתי פשוט לא הבנתי איך הם יצאו ככה. אחרי סרט מדוד ושקול יוצא סרט שכולו התפרעות ופריקת עול. איך המשמעת מסרט אחד הופכת לקריסה כללית בסרט שאחריו. מצד שני, שניים ככה ושניים ככה, בוודאי מדובר בסגנונו של הבמאי.

חוששני שאין בחירה אחת שאני יכול להגן עליה ב”רווקה פלוס”. זה מתחיל מהליהוק. לא היה שם שום חיבור בין שחקן ודמות שהצליח להרשים אותי. יותר מזה, הרגשתי שכל שחקן משחק בסרט אחר. האחד בדרמה, השני בקומדיה, השלישית בטלנובלה, והרביעית עם הפאות בצבעים שונים בסרט מדע בדיוני של לוק בסון.

ובכל זאת, קוסאשווילי, גם בנפילות שלו, נותר הבמאי הכי יצרי בארץ, במאי שכמו הגיבורים שלו בא לזלול את העולם, ואגב כך יוצא נגד העולם. הפעם, אולי בגלל שבפעם הראשונה עוסק קוסאשווילי בעולם הקרוב לנו ולא הרחיק לכת לחברה זרה או לתקופה אחרת, משהו שם השתבש. ועכשיו העולם יוצא נגדו.

נושאים: ביקורת

4 תגובות ל - ““רווקה פלוס”, ביקורת”

  1. hamlet 24 אוגוסט 2012 ב - 10:19 קישור ישיר

    Nu,,,
    Stop with the philosophy
    it’s just a bad film
    again – Bad Film

    It’s not a mirror to our faces
    it’s just boooring and not funny

    You’d not be so easy if the director was
    someone else

  2. JNH 25 אוגוסט 2012 ב - 12:45 קישור ישיר

    מסכים עם המלט. כל נסיון לנתח את הסרט הזה מבחינה פסיכולוגית או לראות בו כתב אישום כלפי החברה הישראלית הוא מיותר. ברמה הקולנועית הבסיסית ביותר – זה פשוט סרט מחורבן. אין פה מה לסייג. ולא משנה אם הוא היה מתרחש בעדה הגרוזינית, או בעדה הבוכרית, או בבני שבט המאיה. שום דבר לא היה מציל אותו.

  3. איתן 27 אוגוסט 2012 ב - 10:10 קישור ישיר

    מצאתי איזה משפט שכתבת פעם על “חתונה מאוחרת”: “הסרט זקן על יוצרו בלפחות שלושים שנה”.
    וזה נראה לי נורא משונה מה שקורה עם קוסשוילי. אלמודובר, לצורך הדוגמא, התחיל כבמאי פרוע וחסר עכבות, ועם הזמן הוא התבגר והתמתן. ב-“דבר אליה”, למשל, סרטו ה-14, יש עניין עם אונס של בחורה השרויה בתרדמת. אם הוא היה עושה את הסרט הזה בשנות ה-80, אני מעריך שזה היה גם נכנס לסרט עצמו. אבל ב-2001 הוא לא צילם את זה (או שהוריד את זה בעריכה).

    קוסשוילי הולך הפוך: הוא התחיל עם סרטים מאוזנים ושקולים. “חתונה מאוחרת” (ובמידה מסוימת, גם “עם חוקים” הקצר) התחיל עם מלחמה עצומת מימדים בין אהבה גדולה למסורת לשנאה אדירה להגבלות שהיא יוצרת בחיים.
    “מתנה משמיים” זרק את כל האיזון מהחלון, והיה שפריץ ארס אחד ארוך כלפי אותה מסורת. ההבדל בין “מתנה משמיים” לבין “רווקה פלוס” הוא שהקומדיה ב”מתנה משמיים” מצחיקה, וב”רווקה פלוס” לא. אבל קוסשוילי, שהתחיל כיוצר מבוגר, עושה את מעשה בנג’מין באטן, ומתיילד ככל שהוא מזדקן.


השאירו תגובה