23 אוגוסט 2012 | 13:43 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

חומרי גלם משובחים

אפרים קישון מביים את “תעלת בלאומילך”. צילם בסופר 8: מוסקו אלקלעי

פורסם ב”פנאי פלוס”, 22.7.2012

שני סרטי תעודה שמוצגים בימים אלה באולמות בתל אביב (וזוכים להצלחה נאה למדי) – “כך ראינו” ו”חברים” – מוכיחים שקודם כל, סרט תעודה נשפט בזכות חומרי הגלם שלו. מה שלכדת ומה שהשגת על גבי סרט הצילום. זו העדות והתעודה. אחר כך נדבר על האופן שבו נערכו החומרים האלה לרצף נראטיבי. בשני המקרים ראיתי בסרטים האלה רגעים היסטוריים שאני נפעם מכך שנלכדו בזמן אמת בעדשת המצלמה. בשניהם חשתי שנוכחותה של המצלמה ברגע הזה הוא בבחינת נס – ואכן, יש אלמנט ניסי בקולנוע התיעודי. ובשני המקרים, אל מול ההתפעלות מחומרי הגלם, עלתה בי גם התהייה האם זו הדרך האידיאלית להציג את החומרים האלה לקהל.

“חברים”.

רגב קונטס (“החברה הגרועה ביותר בעולם”) יצא לתעד חברים מפייסבוק עם מצלמתו והגיע למפגש עם קולנוענית צעירה בשם דפני ליף, שנמאס לה מצב הדיור ויוקר המחייה ורצתה לעשות משהו. ששה אנשים ישבו בסלון במפגש ההוא, והמצלמה של קונטס מתעדת. רובם שם נאיביים, עם חלומות לזעוק, למחות נגד עוולות ומצוקות, לעשות שינוי, וגם אקטיביסט מקצועי אחד, טראבל-מייקר מנוסה שיודע לנער ספינות ולטלטל ענפים. וכך מקבוצה קטנה זה מגיע כעבור כמה ימים לאוהל אחד בשדרה, גם אליו מביא קונטס את מצלמתו. ומשם למאהל שלם ברוטשילד בתל אביב ובשאר הארץ, ומשם להפגנות הענק של הקיץ שעבר. חומרי הגלם שאסף קונטס בתיעוד ההתעוררות החברתית של קיץ 2012 הם זהב טהור. אבל בעת צפייה ב”חברים”, הסרט אותו ערך מהם, לא יכולתי שלא לתהות האם הוא לא החמיץ סרט גדול בהרבה. למעשה, הסרט הזה – שמספר את סיפורו של קונטס מאז היה ילד שמנמן בראשון לציון ועד שנהיה אחד מהפנים המוכרות של מחאת 2011 – מקטין את המחאה והופך אותה כמעט להרפתקאה קולנועית פרטית. “חברים” היה צריך להיות הסרט השני שנעשה מחומרי הגלם האלה, הסרט האישי, הפרטי, “איך נהייתי בטעות מנהיג חברתי”. אבל חסר לי הסרט ששם בצד את האגו של הבמאי ושם במרכז את סיפורה של תנועה והתגלגלותה. קונטס חייב להעביר את חומרי הגלם האלה לידיו של במאי שיעשה סרט לא-אישי, אלא היסטורי, כזה שלא רק יתעד תנועת מחאה, אלא ידרבן את צופיו לקום ולפעול.

“כך ראינו”.

את אריק ברנשטיין אני מכיר מפרויקטים משותפים (ומהחיים) כבר כמה שנים בהם אני שומע לא מעט על הפרויקט שלו לאסוף סרטים ביתיים בשמונה מילימטר ליצירת פרופיל אלטרנטיבי למדינה. והנה, לתדהמתי, החלום קרה, הפרויקט הושלם. “כך ראינו” הוא רצף ארוך של סרטים ביתיים – של אלמונים לצד אנשי ציבור – המתעד את המבט הפרטי של המדינה מאז 1930. לא הגרסה הרשמית, אלא הגרסה הביתית. זו שמצלמת חויה משפחתית, וברקע מתחוללת היסטוריה, או זו שמצלמת אירועים היסטוריים, אבל מהמושבים הפחות טובים, לא זוויות הצילום הרשמיות של מצלמות הממסד. לעיתים רק השינוי בזווית הצילום מספר לנו סיפור אחר לחלוטין: למשל זה של מצעדי צה”ל ב-1967 (לפני המלחמה) וב-1968 (אחריה).

ומתברר שהמצלמות הביתיות קלטו חתיכות של היסטוריה מפעימה שהמצלמות הרשמיות פספסו. למשל: חבורת גברים שיוצאים לצלול בסיני ביום כיפור 1973 (ביום כיפור!) ואגב כך קולטים את המטוס המצרי הראשון חוצה את הגבול לכיוון ישראל ומופל על ידי מטוס קרב ישראל. קרב אווירי בסופר 8. או סיפור נטישת ערבי נס ציונה את העיר והריסת המסגד (שהפך לבית כנסת). צילום התפילה הראשונה בכותל אחרי שחרורו בששת הימים. ומתוך כל זה עולה תמונה עצובה של מדינה שמתעדת מלחמות וחגיגות ותמיד מאמינה שהנה, תכף הכל יהיה בסדר, ואז קורה עוד דבר נורא. הצילומים כמעט תמיד שמחים, אבל הסיפורים שמלווים אותם יודעים לעדכן שמתחת לפנים השמחות היו גם טרגדיות גדולות. גם כאן תהיתי האם העריכה מוציאה את המקסימום מחומרי הגלם. אבל הצפייה בהם היתה לא פחות ממאלפת.

“כך ראינו” הוא הפרויקט הקולנועי השני שאליאב לילטי חתום עליו בימים אלה. השני הוא הסרט העצמאי, הניסיוני והנועז למדי, “מעשיה אורבנית”. מה שמעניין הוא שגם ב”כך ראינו” מורגשת מגע ידו של במאי שהולך לכיוון אקספרימנטלי. האופן בו הסיפורים מלווים את התמונות, ובעיקר עבודת הסאונד בסרט, מוכיחה שלילטי בוחר את הדרכים הפחות צפויות לספר סיפורים. הסגנון – המרואיינים מדברים מבלי שנראה את פניהם, והתמונה מורכבת רק ברצף צילומיהם הארכיוניים – מזכיר את “ילדי השמש” של רן טל, אבל הסגנון לרגעים אוונגרדי יותר. לא תמיד הרגשתי שהסרט ממקסם את רגעי השיא הרגשיים שנמצאים בו, אבל הערכתי את הבחירות הלא צפויות שבו.

נושאים: ביקורת, בשוטף

השאירו תגובה