15 ינואר 2006 | 10:17 ~ 8 תגובות | תגובות פייסבוק

אוצר הארכיון: וודי אלן

 השבוע יצא בארץ סרטו החדש והמשובח (והלא אופייני) של וודי אלן, “נקודת מפגש”. וזו הזדמנות טובה להפעיל את הגוגל-דסקטופ ולמצוא מה כתבתי בשנים האחרונות על סרטיו האחרים של אלן. היבול לא עצום, אבל אני מקווה שהוא מעניין. ביקורת על “נקודת מפגש” תמצאו ביום רביעי הקרוב ב”סינמסקופ” המודפס ב”פנאי פלוס”.

“כל דבר אחר”
 מתוך פינת הקולנוע בתוכנית הבוקר של ערוץ 10. יולי 2004
 
סרט חדש של וודי אלן. בעצם, סרט לא כל כך חדש. הוא יצא כבר בספטמבר שעבר והוא מגיע אלינו באיחור היסטרי, מהסוג שהופך סרטים כאלה לבלתי רלוונטי (הוא נמצא בספריות הדי.וי.די מאז דצמבר!). כמעט כל מבקרי הקולנוע שאני מעריך קטלו את הסרט הזה נורא, וגם לא מעט מחברי הקרובים, ואני משום מה מאוד חיבבתי אותו. נכון, הוא ממשיך את ההידרדרות באיכות סרטיו של וודי אלן מאז “סלבריטי”, ונכון, יש בו גם המון חומר ממוחזר וגם יש בו משהו מאוד מיושן, כאילו וודי אלן ממשיך להגיב לעולם שלא קיים יותר. אבל דווקא בגלל זה יש בסרט משהו חינני. קודם כל כי יש בו דיאלוגים משעשעים, ובעיקר כי נדמה שאלן מודע להיותו חוסר רלוונטי ולמעשה על כך סרטו. זו מעין תגובה מאוחרת (וחוזרת) ל”הרומן שלי עם אנני” כשעכשיו ג’ייסון ביגס הוא התסריטאי הנוירוטי וכריסטינה ריצ’י היא מושא אהבתו הבלתי אפשרית. ועכשיו וודי אלן עבר לתפקיד מורה הדרך, האיש שעומד בצד ומנסה ללמד את הגיבור הנוירוטי שלו איך צריך לתפקד. יש משהו מקסים בשינוי הפאזה, בהתנערות של אלן מהדמות שהוא עצמו גילם, ואפילו מהדימוי הקולנועי המוכר שלו. “כל דבר אחר” נראה כמו נשל הנחש שלו, עור של קריירה קולנועית שהוא השיל והשאיר מאחוריו.
(והצילום מקסים).
 

Small Time Crooks
 מדור הדי.וי.די של “עכבר העיר”, מרץ 2001
 
נכון, אין כמו לראות סרט קולנוע באולם קולנוע גדול וחשוך, על מסך ענק, עם סאונד חזק. אין חוויה חזקה מזו. אבל. כדי ליהנות מסרט בקולנוע הכל צריך להיות מושלם, וכולנו יודעים שמעט מדי פעמים הכל באמת מושלם (בייחוד בארץ). מרגע שהסרט הגמור יוצא מהשגחתו של הבמאי, קשה לנחש איזו מין תוצאה יראה הצופה בתל אביב, ועד כמה היא קרובה לחזון המקורי של היוצרים. למשל, החברה שמכינה את העותקים יכולה להוציא גרסאות כהות מדי של הסרט, או ירוקות מדי. החברה שמדפיסה את הכותרות יכולה למלא את הפריים בשריטות ובכתמים, או לגרום לכל התמונה להראות מוארת מדי. המקרין יכול לגרום לכם להחמיץ קטעים מהסרט אם הוא מחליף גלגל במקום הלא נכון (או מדביק שני גלגלים שלא בסדר הנכון), או אם הוא עוזב את משמרתו והתמונה יוצאת מפוקוס, או אם הפריים קופץ ונחתך באמצע המסך. ואם יש לכם מזל, אז הסרט בכלל מוקרן באולם עם מסך סביר ומערכת קול דיגיטלית. ברוב המקרים תמצאו את הסרט באולם קטנטן עם סאונד חלשלוש וצורם. וכבר היו מקרים של צנזורה שחתכה קטעים מסרטים, או של צנזורה עצמית (מפיצים שחתכו מיוזמתם סצינות מהסרט). למעשה, די נדיר לראות סרט בקולנוע ולדמיין שככה באמת הוא היה אמור להיראות. וזה עוד לפני שמדברים על הטלפונים הסלולריים והאנשים שלא מפסיקים לדבר באולם.
אז נכון, שלראות סרט בסלון זה לא אותו דבר כמו לראות סרט בקולנוע, ואיזו בושה מצדי בכלל להעלות את הרעיון הנפשע הזה שרק מקרב את הקולנוע אל קיצו. ובכל זאת, יש דבר אחד שאני בטוח בו: כשאני צופה בסרט בדי.וי.די, לרוב אני רואה אותו בדיוק כמו שהוא הוצג בפרמיירה שלו. אני יודע שהבמאי והצלם נוכחים בשלב המרת הסרט מהפורמט הצלולוידי לפורמט הדיגיטלי, שהם הקפידו על הגוונים וכמות האור, שחיתוך הפריים (הסינמסקופי או הרגיל) נעשה בדייקנות, ושאיכות הקול מושלמת. אמת, גם כאן יש תקלות ויש דיסקים מוקפדים יותר, ויש גם פאשלות רציניות בתחום הזה. ועדיין, יש משהו מרגיע ביכולת של הדי.וי.די לשמר את חזונם של יוצרי הסרט, בלי שיעובדו ויאבדו בדרך על ידי אנשי מקצוע בלתי מיומנים ולא אכפתיים.
ככל שיהיו יותר צרכני די.וי.די בארץ, כך יהיו יותר צופי קולנוע שלא ירצו להתפשר באיכות ההקרנה, שלא יסכימו לשלם כשלושים שקל על צפייה באולמות בינוניים. אולי אז, כדי לספק תחרות לשוק הביתי ההולך ונוגס במכירת הכרטיסים, יתאמצו בעלי בתי הקולנוע בארץ לספק חוויית צפייה מושלמת יותר (ונטולת הפסקות).
והמפיצים, מצידם, יבינו שככל שהם מעכבים הפצת סרט, כך ירד קהל היעד הפוטנציאלי שלו, שכבר צפה בו בדי.וי.די. מעריציו של וודי אלן, למשל, כבר יכולים לצפות בבית בסרטו האחרון (והמשעשע למחצה) Small Time Crooks. בארץ עדיין לא ברור מי יביא את הסרט ומתי. בינינו, לא צריך טובות. ראינו. תודה. צחקנו בחצי הראשון, התבאסנו מהחצי השני, נפלנו על הרצפה מאיליין מיי (הבמאית של “אישתר” המקולל, שעושה בסרט תפקיד קומי משובח). מעריציו של רוברט אלטמן כבר עומדים בתור לראות את סרטו האחרון, “הנשים של דוקטור טי”, שיצא כבר בדי.וי.די, ויגיע לבתי הקולנוע בארץ רק בקיץ. חובבי סרטי האימה לא יכססו ציפורניים עד הקיץ בציפייה ל”פרויקט המכשפה מבלייר 2″. הם כבר יראו אותו השבוע, בסלון.
 וויילד מן בלוז
 מתוך מדור המלצות טלוויזיה, “רייטינג”, יולי 1999
 
סרטה התיעודי המוצלח מאוד של ברברה קופל עוקב אחר מסע ההופעות של וודי אלן באירופה עם להקת הג’ז שלו הוא מנגן בקלרינט ואחר מערכת היחסים, הנחשפת לראשונה בשיא אינטימיותה, בין אלן וכלתו הצעירה, סון-יי פרווין. הסרט עמוס הפתעות: אלן הוא נגן ג’אז ניו אורלינס מוצלח והקטעים המוסיקליים בסרט מפתיעים באיכותם, פרווין היא בחורה צעירה ודעתנית שגונבת את ההצגה לא אחת מידיו של הקומיקאי-במאי המזדקן (לנגד עינינו), ועם כל הנוירוזות והפחדים שאלן חושף מול מצלמה של מישהו אחר, הסרט נראה בדיוק כמו סרט שאלן בעצמו היה יכול לביים.
 הכתובת החדשה של וודי אלן
 מתוך המדור טיסה 001, וואלה, אוגוסט 1999
 
תגידו, ניו יורק כל כך מפורסמת ואהובה בגל שהיא הונצחה כל כך הרבה פעמים בסרטיו של וודי אלן? או אולי זה להפך: האם סרטיו של ודי אלן תמיד כה נעימים לצפייה בגלל שהם מנציחים כה יפה את ניו יורק? כך או כך, וודי אלן הוא ללא ספק אחד השגרירים הבכירים של ניו יורק, מעצם העובדה שכאן הוא חי וכאן הוא עובד ומכאן הוא כה ממעט לזוז. לכן הבשורה שאלן, שהנוירוזות שלו הופכות אותו לאיש השומר באדיקות על סטטיות גיאוגרפית, עומד לעבור דירה נשמעות -בקונטקסט ניו יורקי – ממש מהפכניות.
אין סיבה לחשוש, אלן לא עוקר לחוף המערבי, אותו הוא מרבה להקניט בסרטיו, הוא בכלל לא עוזב את ניו יורק, הוא אפילו לא מתרחק ממש מהאזור שלו, האפר-איסט-סייד, רק עולה עוד קצת צפונה.
אלן גר כרגע על השדרה החמישית (בבניין מספר 930, בסמוך לרחוב 74), בפנטהאוס דו-מפלסי המשקיף על סנטרל פארק. שטח הדירה הוא אמנם כ-370 מ”ר רבוע אך זו עדיין דירת שני חדרים שמתאימה יותר לרווק או לזוג החי בדירות נפרדות (כפי שחיו אלן ומיה פארו, כל אחד בצד אחר של הפארק) אך לא לזוג נשוי עם ילד. אלן, בן ה-63, וסון יי פרווין, אשתו בת ה-28 אימצו באחרונה תינוק בשם בשה והם מרגישים שדירתו המפורסמת של הבמאי קטנה מדי עבור השלושה.
בשבוע שעבר דיווח השבועון “אובזרבר” שאלן מכר את דירתו ב-14 מיליון דולר לקונה אלמוני (אשת החדשות דיאן סויר ומעצבת האופנה דונה קאראן היו בין אלה שהתעניינו ברכישה) והוא כעת מחפש בית גדול יותר. הסברה היא שאלן ייבחר לבסוף בבית מהודר ומשופץ לחלוטין ברחוב 92, בין מדיסון לפארק אבניו, שיעלה לו כמעט 18 מיליון דולר. 
 “הרומן שלי עם אנני”
 מתוך מדור המלצות טלוויזיה, “רייטינג”, ספטמבר 1999
 
זוכה האוסקר לשנת 1977 (“מלחמת הכוכבים” היה מועמד מולו) הוא כנראה (קשה לי החליט) סרטו הטוב ביותר של וודי אלן והגשר המחבר בין סרטיו הקומיים וסרטיו האישיים, האמנותיים יותר. במה שנשמע כיום כמו סרטו האוטוביוגרפי הראשון, אלן מגלם קומיקאי יהודי המתאהב בשיקסה (דיאן קיטון) ומגלה שהאמנות רומנטית יותר מהמציאות. בדרך הם נפגשים ונפרדים, וחוזרים, ומבשלים סרטנים, ומשחקים טניס, והוא נוסע בעקבותיה ללוס אנג’לס והיא אומרת “לה-די-דה”, ומטיילים בכל רחבי ניו יורק, ופוגשים את פול סיימון המופיע בתפקיד משנה, ונזכרים בילדותו של הגיבור מתחת לרכבת ההרים בברוקלין. בדרכו המפורקת, הנוירוטית והפרנואידית, “הרומן שלי עם אנני” הוא אחת הקומדיות הרומנטיות הגדולות של כל הזמנים, גם אם הוא מטיל ספק בקיומה של אהבה.
 “סוף הוליוודי”
 מתוך “סינמסקופ”, “העיר”, 25 יולי 2002
 
פסטיבל הקולנוע (בירושלים) היה נהדר לסרטים שעוסקים ברכילות פנים הוליוודית. לצד “המיאו של החתול” של פיטר בוגדנוביץ’ (שגיבוריו הם אנשי תעשיית הקולנוע) הוקרן “פסטיבל בקאן” של הנרי ג’אגלום, שבו מגלם בוגדנוביץ’ במאי שנשכר לביים סרט ומפוטר יום למחרת. צרפו לכך גם את “סוף הוליוודי” של וודי אלן (ובחיבה: “סוף הוליוודי אלן”), שהיה אחד המועמדים הסופיים להיות סרט הפתיחה של הפסטיבל (ולבסוף הופץ מסחרית בשבוע שעבר בלי קשר לפסטיבל), שבו מוזכר פיטר בוגדנוביץ’ כבמאי שנשכר לביים סרט טלוויזיה במקום הגיבור, ותקבלו מעין טריפטיכון קולנועי מאת יוצרים ותיקים שפועלים בשולי הוליווד, שההספד שלהם נשמע רומנטי ונוסטלגי וגם קצת מריר וציני. אלן וג’אגלום (שהוא מעין וודי אלן אזוטרי למדי) יצרו סרטים משעשעים, עמוסים אזכורים פרטיים ובדיחות פנימיות, שיש לא מעט רומנטיות באירוניה שלהם. שניהם עדיין מפנטזים על סרטים אמנותיים, סרטים של במאים, סרטים בעלי ערך אנושי ולאו דווקא מסחרי. שניהם מגלים שסרטים כאלה יכולים להתקיים כנראה רק בצרפת.
 ב”סוף הוליוודי” מסופר על במאי שמביים את סרטו כשהוא עיוור לחלוטין (“אז מה,” הוא מצטדק, “בטהובן הלחין כשהיה חירש”). התוצאה הסופית – שאותה (למרבה הצער) אנחנו לא רואים בסרט – כה מגוחכת, שהסרט נקטל ונכשל. רק הצרפתים מגלים אותו ומכתירים אותו כיצירת מופת. צפייה ב”עדן”, סרטו החדש של עמוס גיתאי (שצולם לפני “קדמה”), מעוררת את השאלה: הייתכן שגם גיתאי לוקה בעיוורון פסיכוסומטי במהלך צילומי סרטיו? אחרת איך אפשר להסביר את מה שקורה שם? כמעט אין בהם שוט אחד שמתחבר לאחר, ובשוטים הארוכים והמורכבים שגיתאי מתכנן – אחדים מהם בהחלט מרשימים – כל התרחשות הרקע נראית בלתי מתוכננת (אנשים מהלכים בחוסר מעש מצד אחד של הפריים לצד שני; אנשים נתקעים במקום ובוהים במצלמה, מחכים לסימן ממישהו – כאוס מוחלט). האם גיתאי, שמזכיר שוב ושוב שהוא אדריכל במקור, לא מבחין שהיסודות שעליהם בנויים סרטיו רעועים, שהבניין מט ליפול? האם הוא מאלתר בשלב התכנון כמו גם בשלב הביצוע? האם הוא לא מקפיד בגימור?
מה שאירוני הוא שבאופן יחסי “עדן” הוא סרטו הטוב ביותר של גיתאי. הוא לפחות מנסה לספר סיפור, הוא לפחות מנסה לעקוב אחר תהליך דרמטי של דמויות. אבל קונבנציות דרמטיות אינן מעניינות את גיתאי. דמויות באות ואז נעלמות, סיפורי מסגרת נשארים פתוחים ותלושים, מניעים משמעותיים למעשי הגיבורים נשארים מחוץ לסרט. זה כל כך עקבי שזה בוודאי קונספט. 
“עדן”, שמבוסס על סיפור מאת הנרי מילר ועלילתו מתרחשת בשנות השלושים, עוסק בבחורה שעולה ארצה מאמריקה (כלומר, לאביה ולאחיה יש מבטאים אמריקאיים. לנערה יש מבטא בריטי, אך אלה פרטים חסרי חשיבות בעולמו של גיתאי) ומתחתנת עם אדריכל שמאוהב יותר בבניית הארץ מאשר בזוגיות שלהם. זהו סרטו המאופק ביותר של גיתאי, הכי פחות כאוטי. זה לא אומר שהוא אינו מתסכל, שהוא אינו מספק לצופיו חלקי שאלות במקום תשובות ברורות. דווקא “עדן” מצליח יותר טוב מ”קדמה” בתיאור הנקודה שבה נבראו כל הקונפליקטים הקורעים את המדינה הזאת, והדימויים הוויזואליים שלו צלולים יותר.
מרשימה במיוחד העובדה שבכל סרט מצליח גיתאי למצוא שחקן אחד שהוא גורם לו להיראות בדיוק כמוהו. ב”עדן” זהו דני יוסטון, בנו של הבמאי המנוח ג’ון יוסטון (ועניין תסביכי האבות משמעותי לסרט: האב הבמאי של השחקן, האב האדריכל המפורסם של הבמאי). יוסטון, שכנראה אוהב לעבוד עם יוצרים בעלי חוש דרמטי אלטרנטיבי, אם לומר זאת בעדינות, נראה בפסטיבל גם ב”מלון”, סרטו המתסכל עוד יותר של מייק פיגיס.

 

 

8 תגובות ל - “אוצר הארכיון: וודי אלן”

  1. רונה 15 ינואר 2006 ב - 23:13 קישור ישיר

    צמהמה כל כך משובח בסרט הזה? ראיתי, החמצתי פני, ולא נודע כי בא אל קרבי. תסריט די משמים. אבל סקרלט ג’והנסון היא ללא ספק בחורה לעניין.
    ואגב, מזל טוב על הבלוג. מי יתן ותדע עוד שנים רבות של קדיחה במוחנו!

  2. ברווז גומי 18 ינואר 2006 ב - 22:37 קישור ישיר

    שאלה: אפשר להגיב בשרשורים קודמים ועדיין שיקראו אותך?

    בואו נניח שהתשובה חיובית וזה המקום לברך אותך על הבלוג המתמהמה (הכיתוב “בקרוב עדכונים” מתח את המונח ‘בקרוב’ מעבר לגבולות הסביר).
    זה גם המקום להצטרך לתלונה שהובאה כאן ע”י דן ברזל על קיומי ספוילרים בביקורות שלך ללא הזהרה מוקדמת. לא נכנסתי לביקורות על סרטי המוות הקודמים אך בביקורת על החדש של וודי אלן אתה פורש את מהלך העלילה, תוך ציון נקודות המפנה וההפתעות הצפויות. גם אם אין ציון מדויק של מהלכי הדמויות, עצם העובדה שהקורא התמים מגיע לסרט כשהוא יודע שיש חטא, אך אין עונש יש בה כדי להרוס לו לא מעט.
    לא יפה.

    ואם אף אחד לא יודע שהגבת בשרשורים המוקדמים, אז תחשיבו הודעה זאת כרעש של בול העץ שהוטל למעמקי היער השומם.

  3. 2T 25 ינואר 2006 ב - 0:48 קישור ישיר

    אני חוזרת ומזהירה את כל שוחרי הקולנוע הטוב לא להאמין למבקרים ולממליצים ולהדיר רגליהם מהסרט הגרוע הזה.
    מדובר בסרט שבלוני, יומרני, צפוי, מתיש ומתמשך. אלן (שפעם מאוד אהבתי) מלא מעצמו, נטול הומור או שאר רוח ומנפיק דיאלוגים פאתטיים. ממש כך.
    אין לי מושג למה ומדוע הביקורת מהללת, או כמו במקרה של יאיר רוה היקר – מדברת בדיפלומטיה בולטת – על הסרט הזה. האם זה לא ברור לחלוטין שמדובר ברומן רומנטי למשרתות שהתחפש לסרט וודי אלני מתוחכם?

    תעשו לעצמכם טובה ופשוט אל תלכו!

    גלי

    נ.ב. יאיר יש לך ד”ש מתמיר. הוא מסר שהוא חושב עליך המון.

  4. יאיר רוה 25 ינואר 2006 ב - 23:12 קישור ישיר

    גלי. ממתי מבקר קולנוע עוסק בדיפלומטיה? מבטיח לך שאני עומד מאחורי מה שכתבתי על הסרט גם אם את חושבת שהוא איום. ולגבי הנ.ב: אין לי מושג מה נושא השיחה. יש כתובת מייל בראש ההום-פייג’, את מוזמנת לפרט שם מי ומה כדי שאדע במה מדובר.

  5. יאיר רוה 25 ינואר 2006 ב - 23:13 קישור ישיר

    לברווז גומי: למעשה, לא. אבל בשביל זה יש אימייל.

  6. ירון 7 פברואר 2006 ב - 18:50 קישור ישיר

    נקוגדת מפגש הןא סרט עלוב צפוי ומשעמם למרבה החוצפה העלילה שלו היא העתק של סרט קודם שלו -פשעים ןעבירות קלות ורק סוף הוליוודי הוא מתחרה שלו על התואר הסרט הגרוע ביותר שוודי אלן אי פעם יצר מה שיותר מרגיז שסרט חריג מעורר מחשבה וחשוב כמו בליפ הוחרם עי כל המבקרים בשעה שהשטות של אלן זוכה לכסוי נרחב ןתשבחות

  7. עידן 28 פברואר 2006 ב - 10:51 קישור ישיר

    נקודת מפגש הוא הסרט המוצלח ביותר של וודי אלן מזה כמעט עשור. מחווה נאה למקום תחת השמש הקלאסי של ג’ורג’ סטיבנס עם מונטגומרי קליפט,אליזבת’ טיילור ושלי ווינטרס וגם עוסק בסוגיות שאלן עסק בהן בעבר בפשעים ועברות קלות. סרט חכם,אינטליגנטי ומתוחכם.


השאירו תגובה