יום העצמאיים
(עדכון: תוקן הווידיאו של פרק 3 שהיה חסר. צפייה נעימה)
קצת משונה לחגוג את יום העצמאות בג' באייר במקום בה' באייר (שיוצא השנה בשבת). במאבק בין ציווי אלוהים וציווי המדינה, אלוהים מנצח. אז האמנם עצמאות? או שזו העצמאות האמיתית?
==========
אחת לכמה זמן אני פונה לקוראי הבלוג בניסיון לעשות מעין התפקדות באיזור התגובות, להכיר גם את אלה שקוראים כאן – בין אם בקביעות או שנקלעו לכאן היום במקרה – כדי לדעת מי נמצא שם בחוץ, בצד השני של מסך המחשב. והיום אנא ענו לי: איפה בדרך כלל אתם קוראים את הבלוג הזה (אם זו לא הפעם הראשונה שלכם כאן)? בבית או בעבודה? אתם מוזמנים לענות בשמכם האמיתי, או – כנהוג באומות האינטרנט – להמציא לכם אחד (והיום: המציאו ניקים של דמויות מסרטים ישראליים).
============
והנה מפגן יום העצמאות שלי: שניים מהמפיקים העצמאיים המובילים והמשובחים של ניו יורק (המשרדים שלהם עדיין בווילג', עוד מהימים שזו היתה האלטרנטיבה האנדרגראונדית להוליווד), משוחחים על הקריירות שלהם בסדרה שהופקה לערוץ הכבלים Plum TV. כריסטין ואשון הפיקה את כל סרטיו של טוד היינז ("אני לא שם", בהפקתה, עדיין מציג בארץ, כמו גם "כשהיא מצאה אותי" של הלן האנט) והיתה מחלוצי הגל הקווירי הניו יורקי של תחילת שנות ה-90. טד הופ היה המפיק של האל הרטלי ואז הצטרף לגוד-מאשין, חברת ההפקה האולטרה איכותית. אחרי שגוד-מאשין נמכרה לאולפני יוניברסל והפכה לפוקוס-פיצ'רז, הופ פרש ממנה והקים עם אנתוני ברגמן (שותף רביעי בגוד-מאשין) את This is That Productions, שחתומים על "לסגור מעגל" ועל "שמש נצחית בראש צלול".
פרק ראשון: הפעם הראשונה שלי (איך נהיים מפיקים עצמאיים, מאיפה מגייסים כסף, ואיך זה לעבוד עם האל הארטלי וטוד היינז). 26 דקות
.
.
פרק שני: כוח ושליטה, חלק א'. מפגש עם המפיק ג'ון סלוס. 23 דקות
.
.
פרק שלישי: כוח ושליטה, חלק ב'. שיחה עם המפיץ (והיחצן לשעבר) מארק אורמן. 16 דקות.
.
.
פרק רביעי: סאנדאנס. 23 דקות
קוראים לי אהוד. אני חושב שאתה מכיר אותי. אני קורא את הבלוג בעיקר מהבית.
אני קורא בקביעות ועובד מהבית. זה אומר שאתה סופר אותי פעמיים?
התפקדות קוראים? והרי אמרו חז"ל: "אסור למנות את ישראל, אפילו לדבר מצווה". אני קורא בבית, כשאני בודק את הרסס-פיד שלי, וזה לרוב קורה פעמיים ביום: בבוקר לפני העבודה, ובערב אחריה.
והניק שלי לצורך המפקד הוא "אלטמן הקטן".
חג עצמאות שמח.
אני קוראת בעיקר מהעבודה.
ויוטיוב לחג, מוני ובראבא, הופעת יום העצמאות 1987 לפני החברים מאמ"י (שימו לב למי פונה ברבאבא כל הזמן, הוא כבר לא איתנו, ולפי דעתי המצלמה עוברת גם על פני טליה שפירא ז"ל ואפילו רודנסקי!)
http://www.youtube.com/watch?v=BBufpIzZb6A&NR=1
אהלן וחג שמח לכולם,
אני קורא מהבית בעיקר בסופי שבוע.
מהבית. בזמן אירועים מיוחדים (אוסקר, אופיר) בהם אני לא בבית אז גם יוצא מהטלפון (דרך גוגל, הוא מצמצם את האתר לטקסט בלבד).
קורא בעיקר מהמעונות בכפר הסטודנטים, אבל מדי פעם גם מהמחשבים בקמפוס הר-הצופים.
קודם כל "שאפו" על הבלוג, על ההתמדה,
על המבע הביקורתי, על הידע הרחב ועל העומק הקולנועי.
בשבילי זה מעיין לסינפילים ואני באתר מספר פעמים ביום.
ביום עצמאות זה אני מאחל גם לאחינו הפלסטינאים עצמאות
ורנסנס של קולנוע פלסטיני. לקולנוע הישראלי המתעורר
בשנים האחרונות אני מאחל תסריטים יותר נועזים ועמוקי תוכן
ובימוי עם מיז-אנ-סצינה ומונטאז פחות קונבנציונאלים.
אישית הייתי שמח לראות גם בעולם
יורשים לפאזוליני, גודאר ,טרקובסקי, ברגמן ופליני.
עם שפה קולנועית מתחדשת ותכנים פחות שאבלונים.
אני מצפה לצרלי קאופמן החדש שיוצג בקאן החודש.
ולסיום הייתי רוצה לראות קולנוע אמנותי בתלת מימד.
והאפילוג- הייתי רוצה לראות גם פריצה בביקורת הקולנועית.
איזהו המשך למורשת של אסטרוק ו"המצלמה-עט",
אנדרה באזין ו"מה זה קולנוע"
וגלאובר רושה ו"האסתטיקה של רעב".
אני קורא בקביעות את הבלוג בכל יום מאז שהוקם פחות או יותר. או בבית, או בבסיס (אני חייל בשירות חובה, משתחרר עוד חודשים ספורים).
הבלוג שלך ועין הדג הם מנת האינטרנט היומית שלי.
מחכה לסרט חדש של דייוויד לינץ' (בתקווה לפני 2010), לסרט החדש של קאופמן, של האחים כהן, של ג'רמוש ושל פינצ'ר.
קורא מהבית באופן קבוע. מגיב לעיתים נדירות.
אני קורא כאן בקביעות, לפחות פעם אחת ביום. למרות שאני לא מרבה להגיב, יצא לי מדי פעם להגיב בתגובות. כאן אני רוכש את המידע בכל הנוגע לקולנוע בארץ ובחו"ל, ובזכותך אני כל פעם מחדש מגלה מלא דברים על תעשיית הקולנוע, בעקבות כל מיני פוסטים משובחים שהם לא רק חדשות ועידכונים מעולם הקולנוע. אין לי ספק שמאז שאני קורא כאן, שזה כבר יותר משנה (ליתר דיוק, מאוסקר 2007), הידע שלי בקולנוע התעצם, הרבה בזכות הסרטים שנחשפתי אליהם בזכות הבלוג הנהדר הזה. על כל זה ועוד, תודה רבה לך. אני, אגב, קורא רק מהבית, מהעובדה הפשוטה שאני עדיין רק תלמיד תיכון במגמת קולנוע.
אני קורא בבית, בעבודה ובבתים אחרים
מהבית, מהבית. והשיחות של "Plum TV" מאוד מעניינות. חבל שהפרק השני והפרק השלישי זהים.
קורא מהבית ונהנה מאוד.
השיחות מעולות (היה דז'ה וו קל כשהתחלתי לראות את השלישי).
אני קורא את הבלוג בבית, בדר"כ, או בכל מקום אחר שבו מונח הלפטופ שלי באותו הרגע. תמיד דרך הרסס של גוגל, ואם הפוסט מעניין אותי יותר מרפרוף רגעי, אני פותח אותו באתר עצמו (בעיקר בשביל קטעי הווידאו והתגובות).
אני קורא בעיקר מהבית, נדירות הפעמים שבהן אני קורא במקומות אחרים..
קוראים לי שי.
אני לא יודע לקרוא – אני רק מסתכל על התמונות.
קורא מהבית, בודק כמה פעמיים ביום כשיש מחשב זמין.
קורא מהבית
אבל חולם על לפטופ.
ואם כבר –
באוזן ת"א מקרינים בימי שבת בחודש מאי שלושה מהסרטים שהשתתפו בתחרות דוקאביב. הזדמנות למבקרים מסויימים לזרוק איזו מילה (טובה? רעה?) על הסרטים האלה.
בימי שבת ב2100 "הנערים מלבנון", סרטו של אוהד אופז שערכתי. זה אחלה סרט. אלא מה.
בואו בהמוניכם.
הלינק:
http://www.third-ear.com/p_article.aspx?id=398
(אופס – הבאתי אותה בשירשור עצמי)
אני קורא מהבית, שהוא גם העבודה (כי אני עובד מהבית), ושניהם נמצאים אי-שם בגרמניה. משתדל לא לקרוא בזמן העבודה (אבל לפעמים לא מצליח) ונהנה מכל רגע.
אני קוראת כשהקורא רסס שלי אומר שיש פוסט חדש, בין אם זה בבית, בעבודה, באוניברסיטה או בכל מקום אחר שבו אני בודקת מה שלום קורא הרסס.
ואני קוראת כאן, כי לקרוא בקורא הרסס זה ללוזרים!!!
(זה לא אישי גיא, כן?)
ודודי קינג, החזיון האפוקליפטי שלך התגשם במקצת.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3540971,00.html
קוראת מהבית, שם אני עובדת בתרגום (פחות כתוביות בשנה האחרונה, מפאת צניחת התשלומים הבלתי פוסקת).
בית, עבודה, איפה שיוצא
מהבית, אבל כשהייתה לי עבודה (אני בין עבודות כרגע) קראתי גם משם.
מהבית (המחשב הנייח) ומהעבודה (הלפטופ). מקטמנדו, מבנגקוק, מכל מקום שאני מוצאת בו אינטרנט. גם כשאני בחופשה. למעשה, הוספתי את סינמסקופ לרשימת המועדפים כמעט בכל מחשב שבו נגעתי בשנתיים האחרונות, ורובם לא היו מחשבים שלי.
אני קורא קבוע כאן. מהבית.
אני משרת ביחידת הסרטה בחיל אוויר והקולנוע הוא חיי. אני כבר קרוב לשנתיים עוקב בתדירות אחרי הבלוג, אבל לא מגיב בדרך כלל.
I read your site at work and at home. But I can only watch the films and clips from Youtube only at home.
עובד מהבית בכמה עבודות (תסריטאי, מבקר, עורך תוכן) וקורא מהבית. בהחלט הבלוג האהוב עלי.
סטודנט, קורא מהבית. כל יום כמה שנים. מגיב לפעמים.
חג שמח ועד 120.
למרות שבעבודה אני גולש באינטרנט בלי סוף, התרגלתי דווקא לקרוא אותך מהבית, בנחת. (מה גם שהמנוי על ה-RSS נמצא בבית, וכך אני תמיד זוכר לקרוא)
קורא מהבית, כל יום.
ותודה רטרוספקטיבית.
קורא מהרסס מהעבודה בעיקר. כשצריך גם נכנס לאתר על מנת לראות דברים שהרידר לא מראה.
גר ועובד בניו יורק וקורא כל כמה ימים.
משתמש הרבה גם בחיפוש (שלא עובד משהו , האמת) על מנת לקרוא שוב ביקורת לאחר שראיתי את הסרט.
כיף
קורא בקביעות מהבית.
תודה וחג שמח
קורא בבית, וגם עובד מהבית. עין הדג, סינמסקופ ועוד כמה אתרי חו"ל הם מנת הקולנוע האינטרנטית הקבועה שלי. נהנה מכל רגע.
קורא מהבית, יחסית באדיקות. מגיב לעיתים רחוקות, שונא הפסקות בסרטים. הכי אוהב בעולם: "שמש נצחית בראש צלול", שאני מרגיש שמדבר אליי בשפה שברורה רק לשנינו.
בדיוק חזרתי מ be kind rewind. היה נהדר.
קוראת מהבית, כמעט כל יום. מאוד נהנית לקרוא את הבלוג להתעדכן במה שקורה ולקרוא את ביקורות הסרטים (כאן ובעין הדג). כמו כן חובבת אייטיז ומאוד נהניתי מהספיישל קליפים שהיה כאן. ואף פעם לא הגבתי עד היום.
אחד נוסף למועדון הגנוזים:the mist.
איך כזה סרט מאתגר מרגש מבעיט ובועט לא הגיע לקולנוע אין לי מושג- בערך כמו ש"הילדים של מחר" של קוארון היה נגנז.אחד הטובים שראיתי השנה.
הסצינה במכונית- לבי החסיר פעימה…לא ראיתי דבר כזה.
קוראת מהבית, באופן קבוע, מגיבה רק בלב.
זו ההזדמנות להודות על הבלוג הזה, שגם אם אני לא תמיד מסכימה עם דעות הכותב שלו, אני מוצאת אותו כמקור הכי מהימן למידע קולנועי טהור.
סטודנט, מבקר מהבית לפחות פעם ביום.
I'm Eran, I leave in NY for 9 years now and I check in here one or twice a day.
"once or twice"
זו לא תגובה למפקד, אלא לחלק הראשון שמתיחס להקדמת יום העצמאות.
להתריס שבמאבק הציוויים אלוקים ניצח זו דרך אחת (מצערת) להסתכל על הדברים.
יום העצמאות הוקדם כדי שכלל הציבור בארץ יוכל לקחת בו חלק ולשמוח עם המדינה.
ואם להיות בעצמי קצת מתריס, אני לא בטוח אם בכלל היה נשאר פה ציווי מדינה בלי הציווי האלוקי..
קורא באדיקות כבר בערך שנתיים, איפה שיוצא, מתי שמשעמם (ומתעצבן אם אחרי שעתיים אין פוסט חדש) – בבית, בעבודה, באוניברסיטה, על מחשבים של אחרים.
תוצאה עיקרית – אני בקיא באופן מעורר השתאות בכל מה שקורה בקולנוע, יחסית למישהו שמספיק לראות בערך אחוז מהסרטים שהוא קורא עליהם.
קולנוע יקר. בלוג זה בחינם!
קוראת את הבלוג מאז שנפתח, ועוד לפני כן קראתי ביקורות שכתבת בעיתון העיר (אני זוכרת איך שמחתי לקבל את ההודעה שהבלוג סוף כל סוף עלה). קוראת גם בבית, וגם בעבודה. את קטעי הוידאו אני יכולה לראות רק בבית, אז לפעמים אני נכנסת שוב לקטעים שכבר קראתי כדי לצפות בהם. כמעט ולא מגיבה.
אבל יש לי תירוץ! לא רוצים לשמוע, הא? אז אני קורא מהבית, שהוא גם העבודה. כשאני לא בבית, משתדל להתעדכן בכל מחשב מזדמן, אבל אז כמעט ולא מגיב.
קורא כאן כבר כמה חודשים, אולי שנה. תמיד מהעבודה, וזה כמובן ההסבר לאיחור(עצמאות=חופש,לא?).
נהנה מאוד בעיקר מהחדשות ובכלל מסגנון הכתיבה.
דווקא הביקורות לא ממש עושות לי את זה.
אם רק היה לי כשרון לכתיבת ביקורות – הייתי
כבר מראה לרווה הזה מאיפה מסתכל הדג!