יאללה יאללה
ב-1990 התחלתי לכתוב על קולנוע במקומון קטן בראשון לציון. עד מהרה הבנתי שיש משהו נורא משובש באופן בו מתנהלת תעשיית הקולנוע בארץ ובשליטה הטוטאלית של המפיצים, שהם גם בעלי בתי הקולנוע, ובלפיתה החונקת שלהם את התחום, האופן בו הם מחזיקים בידיים את כל אמצעי ההפצה וההצגה של סרטי קולנוע בארץ, ולמעשה נראים כמי שמתנהגים באופן המונע תחרות אמיתית. 18 שנה אחרי והמפיצים עדיין בשלהם, ונו – גם אני. כל אחד עושה את תפקידו. אלא שאתמול, בראשונה, הרטינה הקבועה שלי על השירות האיום שצרכני הקולנוע מקלים בארץ בתמורה למחיר הכרטיס קיבלה את החשיפה הכי גדולה שלה עד כה: עמ' 16 ב"ידיעות אחרונות". נדמה לי שזה הטופ, ועד ששמעון פרס או ביבי נתניהו לא יקימו בית קולנוע אין סיכוי שזה יגיע לדפים המוקדמים יותר בעיתון.
הקונטקסט לבוקסה שלי היה ידיעה מאת עופר פטרבורג על סקר שנערך, ביוזמת סינמה סיטי לקראת פתיחת הקומפלקס החדש שלהם בראשון לציון, בה התברר שישראל ממוקמת בתחתית רשימת המדינות בכמות הסרטים שרואה אדם בשנה. 1.4 סרטים רואה הישראלי הממוצע, לעומת חמישה של האמריקאי הממוצע. יורם גלובוס ענה בתגובה: זה בגלל הפיראטים.
זה הטקסט שלי מגיליון "ידיעות אחרונות", עמ' 16, אתמול:
כשאני שומע מפיצים ובעלי קולנוע מתלוננים שהקהל מתאדה מאולמות הקולנוע שלהם יש לי רק שתי מילים להגיד להם: יאללה יאללה. נכון, לאורך השנים מוכרים בקופות פחות ופחות כרטיסים. לא בישראל, בכל העולם. למה? כי אנשים רואים יותר סרטים בדי.וי.די ובערוצי הסרטים בפלטפורמות הדיגיטליות בטלוויזיה. סרטים שאותם מפיצים, שהם גם אותם בעלי בתי הקולנוע, מקבלים כסף גם כשהם מוקרנים לנו בסלון. לא משנה אם תראו את "שרק" בקולנוע, בדי.וי.די או בהוט/יס, הכסף שלכם יגיע לכיסו של אותו איש. אותו איש שעשה עבודה מופתית בלהרחיק אתכם מאולמות הקולנוע, ואחר כך מתבכיין שאנשים לא באים. למה הרחיק? כי אולמות הקולנוע בישראל בעשור האחרון הפכו בלתי נסבלים: קטנים, בלתי מזמינים, עם איכות קול ירודה. בכל קומפלקס קולנוע קניוני תמצאו אולם אחד או שניים ראויים ומשובחים, והשאר נראים נחותים בהשוואה לכל סלון בו מצוי מסך פלזמה 50 אינץ' עם מערכת סאונד היקפית, ויש יותר ויותר סלונים כאלה. הורדות פירטיות? הרשו לי להגיב באינטרנטית שוטפת: פחחח.
הקהל הישראלי מצביע ברגליים. מי שמזלזל בו – בעבור כרטיס לא זול כלל – מאבד אותו כלקוח. ודומני שסינמה סיטי ויס פלאנט, שני מתחמי הקולנוע היחידים כרגע המציעים איכות צפייה משופרת, אכן משגשגים בהשוואה לעמיתיהם, הנמצאים – כך אנו למדים – בסכנת סגירה. סגירה שעל לא מעט מהם נאמר בשמחה "ברוך שפטרנו".
אבל חוויית הצפייה אינה הבעיה היחידה. במדינה בה כמעט ואין תחרות בתחום הפצת והקרנת קולנוע, בה כל שוק הקולנוע נשלט על ידי שני בעלי רשתות קולנוע, השולטים גם בהפצת הסרטים, ועוד שני מתחרים קטנים שלהם, ההיצע הקולנועי דל להחריד. המוני סרטים נגנזים, הטעם של המפיצים שמרני, הם מנותקים מקהלם, נרתעים מלהמר, ולמעט שוברי קופות הוליוודיים המנוהלים על ידי תאגידי ענק הוליוודיים, לא מעט מהסרטים עדיין מובאים הנה באיחור מייאש. ואחר כך מתפלאים שאנשים מעדיפים את ספריות הדי.וי.די העוסקות בייבוא וערוצי הסרטים, שהם כרגע הגופים היחידים שמתנהגים בכבוד לצרכני הקולנוע.
גם את העובדה שמה שמציל את שוק הקולנוע בארץ כרגע הוא הסרט הישראלי רוב המפיצים (למעט משה אדרי) מסרבים להפנים. ב-2007 ישראל היתה למעשה אחת המדינות הבודדות בעולם בה נרשמה עלייה (מזערית אמנם) במכירת הכרטיסים בהשוואה ל-2006. וזאת רק בגלל ההצלחה העצומה של הסרטים הישראליים בשנה שעברה. אז זה נורא פשוט: כשיש מה לראות, ויש איפה לראות, הקהל מגיע. אם הקהל לא מגיע, זה לא אשמת הקהל. זה אשמת אלה שמאשימים את הקהל שהוא לא מגיע.
נכון, זה לא כיף שיותר ויותר בתי קולנוע יוצאים ממרכזי הערים ועוברים לשטחי התעשייה שבשולי הערים, ושקולנוע הולך והופך בידור שאפשר להגיע אליו רק ברכב. אבל אלה כנראה חוקי המשחק הנדל"ניים, תחום שבעלי בתי הקולנוע בארץ מבינים בו יותר מאשר בקולנוע. תראו לי קומפלקס קולנוע הממוקם בלב מרכז עירוני, ולא בפרבריו, המציע איכות הקרנה וקול מעולים ומבחר מרתק של סרטים – ולא אותו מגוון אחיד ומנוון מוח שנראה כמו תפריט קבוע של רשת מזון מהיר – ואראה לכם הצלחה מסחררת. או בעברית: מדע בדיוני.
ועל זה נאמר : "הכלבים נובחים, והשיירה עוברת". אבל מה נותר לנו לעשות, חוץ מלהמשיך לנבוח. אולי מישהו בכל זאת יקשיב (אני תומך בכל מילה שלך, אם זה לא מובן).
קולנוע ישראלי : הקרנות אקדמיה #1
"בשביל אבא שלי" (בימוי : דרור זהבי)
מישהו אמר לי פעם שסרט מתחיל בתסריט. אם יש לך ביד תסריט טוב, במאי טוב יוכל להוציא מזה סרט מצוין. אם התסריט לא טוב, במקרה הטוב ביותר, במאי טוב יוציא מזה סרט בינוני. וזה המקרה שלפנינו.
"בשביל אבא שלי" מספר על מחבל מתאבד שהמתג להפעלת הפצצה שעליו התקלקל, והוא נאלץ לבלות סוף שבוע עם דייריו היהודים של השוק שבו הוא אמור להתפוצץ, עד שיגיע, ביום ראשון, מתג חדש. כבר מקריאת התקציר ניתן להבין שהתסריט קלישאתי, אבל רק מהצפייה בסרט ניתן להבין עד כמה : הוא מתאכסן אצל בעל החנות שמתקנת מוצרי חשמל, שהוא כמובן אב שכול לבן שמת בצבא, וכמובן יש גם רומן עם בחורה יהודיה, וכמובן שעל הקיר על יד החנות יש גרפיטי בולט : "מוות לערבים", ועוד כהנה וכהנה. בצד החיובי של הסרט יש לציין שההפקה מושקעת מאוד (קו-פרודוקציה גרמנית-ישראלית), והמשחק, לרוב, טוב מאוד (בולט מאוד לטובה, שרדי ג'בארין המצוין בתפקיד הראשי). די ברור מה ראו בסרט המשקיעים הגרמנים : ממרחק, הקונפליקט הישראלי-פלסטיני נראה אקזוטי, וסביר להניח שהסרט יימכר למספר מדינות בחו"ל. לעיניים הישראליות שלי, הוא נראה כמו יותר מדי סרטים שנעשו כאן בשנות ה-80.
הערה 1 : ה -Working title של הפרויקט הזה היה "שבת שלום מראדונה". אני מבין ששם כזה מושך לכיוון קומי, והסרט הזה לא כזה, אבל הוא גם ייחודי וזכיר, שלא כמו "בשביל אבא שלי" האנמי.
הערה 2 : יאיר, חלפת על פני כל כך מהר, ולא הספקתי להגיד שלום.
טוק-טוקבק:
לענבל : את ולריה ברוני-טדסקי ראיתי בסרט "5X2" של פרנסואה אוזון בתפקיד הראשי. אני זוכר שאת הסרט ההוא מאוד אהבתי, למרות המבנה ה(אולי) גימיקי שלו : חמישה שלבים במערכת יחסים בין בני זוג : היכרות-אהבה-חתונה-משבר-גירושין, כשהסרט מסופר מהסוף להתחלה. היה בסרט הזה משהו מאוד פסימי ועצוב. מבלי לדעת, הייתי מהמר שהתסריט נכתב לאחר שהתסריטאי חווה פרידה, ועבר תקופה של חוסר אמון במערכות יחסים בכלל.
בנוסף, מופיעה טדסקי בתפקיד קטן (מלצרית) בסרט האחרון של אוזון שהופץ בארץ, "הזמן שנשאר". סרט קטן, עדין, עצוב, ומאוד מרגש על הזמן שנשאר לגיבור הסרט לחיות, אחרי שהוא מגלה, כבר בסצינה השניה בסרט, שזמנו קצוב.
לג'יימס : אתה מבין במוזיקה לסרטים יותר ממני, אבל לא הבנתי את הכעס שלך. מיד העלתי בזכרוני את הפסקול הנפלא של "זה ייגמר בדם", שהוסיף מימד מיוחד לסרט מיוחד. כל דבר יש לשפוט לגופו, אני חושב.
אופטופיק היסטרי. לכל אוהבי ומוקירי ג'ים הנסון, יתכן וfraggle rock יהפוך לפיצ'ר
http://www.comingsoon.net/news/movienews.php?id=44949
וגם מתוך צפייה מעמיקה בתוכנית של גיא פינס אתמול למדתי ש
א. ג'ון ווייט בביקור בארץ. מתארח אצל חבד"ניקים.
ב. שמתחילים לעבוד על סרט "ארץ נהדרת".
ביזאר.
נדמה כאילו היו כאן שתי תגובות נוספות, של ענבל ושל ג'יימס, לאן הן נעלמו? צנזורה?
מיה – תחפשי בפוסטים קודמים.
תוכל לומר לי באיזה פוסטים או לתת לינק? נראה שאתה בקיא יותר ממני במה שמתרחש כאן
וזה לא חייב להיות כך. בערים גדולות בעולם, שם מחירי הנדל"ן מרקיעי שחקים אף יותר מתל-אביב וערים נוספות בארץ, דווקא מוקמים מתחמי קולנוע גדולים, משוכללים שמציעים חווית צפיה משופרת ושאין צורך להרחיק אליהם ברכב. ה AMC EMPIRE 25 בניו יורק (ברח' 42) על 25 האולמות המשוכללים שלו הוא דוגמא נהדרת (וממש לא בודדה) וגם הקומפלקס של וורנר VUE בלסטר סקוור שבלונדון.
אני רוצה לראות את מתחם הקולנוע המשוכלל שיוקם יום אחד בלב תל-אביב. כשזה יקרה אין לי ספק שהוא יהיה הצלחה מסחרית ענקית. צריך רק את היזם הנכון. (ולראייה, אגב, "רב-חן דיזנגוף", שלמרות מיקומו במרכז העיר והמאד לא קניוני הוא עדיין אחד מבתי הקולנוע המצליחים בגוש דן לאחר הפלאנט והסינמה סיטי. תארו לכם כמה היה יכול להצליח מתחם משוכלל באמת עם 20 ומשהו אולמות במרכז ת"א, כזה שמציע הקרנות לאורך שעות היום. ת"א הרי בנויה לדבר כזה).
איתן, הנה הטוק-טוק-טוקבק שלי:
אני יודע שרבים התלהבו מהפסקול של גרינווד עבור "זה ייגמר בדם". אני מצאתי אותו פשטני, מתלהם ולא הולם את הסרט. אבל ברור שזו רק דעתי, וברור שכל דבר לגופו. ובכל אופן לא זו הנקודה. לא אמרתי שלא ייתכן שיוצר רוק ילחין פסקול מוצלח לסרט. לא חסרות דוגמאות נגד.
התכוונתי למגמה הכללית שבה במאים לא מבחינים בהבדל שבין לקחת בתור מלחין לסרט איזה גיטריסט, מוכשר ככל שיהיה, לבין מלחין פרופר, שהוכשר בהלחנת סרטים. זה הרי מקצוע כמו כל מקצוע, שאנשים לומדים במשך שנים. האם הם היו שוקלים, למשל, לקחת לסרטם צלם או עורך שלא למדו את המקצוע, אלא רק התנסו בכמה סרטי וידאו ביתיים?
יש הבדל עצום בין לכתוב כמה קטעים על כלי נגינה כלשהו, לבין להלחין פרטיטורות לתזמורות של 100 נגנים. נכון שיש לא מעט מלחינים מעולים (האנס זימר או דני אלפמן למשל) שאינם יודעים באמת לנצח על תזמורת או לבצע תזמור ונעזרים לשם כך באנשי מקצוע אחרים. ונכון שיש גם לא מעט סרטים שלא נדרש עבורם פסקול ראווה של 100 נגנים, אלא משהו צנוע הרבה יותר שיכול לספק גם מוזיקאי נטול הכשרה קלאסית. אבל זה הזלזול הכללי במקצוע שמפריע לי. זו המחשבה של ריצ'רד קלי, אם לחזור שני פוסטים אחורה, שלקחת את ארקייד פייר להלחין סרט זה שקול ללקחת מלחין של ממש, וזאת ללא כל קשר לאופי הסרט. כי בינינו, הוא היה לוקח אותם גם לדרמה תקופתית אם הם היו מוכנים.
מה שיפה בישראל הוא שהפרברים פה מרוחקים 10 דק' ממרכז העיר. המיקום של הפלאנט והסינמה סיטי הוא פרברים לייט. אבל מעבר לכך, אין שום צורך להקים קומפלקס ענק במרכז עיר. המיקום של הסיטי הוא מושלם לבילוי משפחתי/שישי. יותר ויותר זוגות צעירים בורחים מהעיר הגדולה כי לא רוצים לגור שם, אז למה להחזיר אותם בכוח לקולנוע שם?
ואיפה לעזעזל מישהו ימצא חניה אם ירצה להיכנס לקומפלקס ענק במרכז עיר? והפקקים הרגילים של העיר? למה להסתבך איתם.
כל זה לא זה לא סותר את זה שהאולמות הקיימים בערים צריכים להיות איכותיים וטובים, אבל ממש לא צריך כמות אולמות אדירה בתוך הערים.
וברור שהמפיצים/בעלי הקולנוע בוכים- כמו הלקוחות שלהם גם הם בני אדם, ולעולם לא נהיה מרוצים.
זכור לי שקראתי ב-2003 על זינוק מטאורי ברכישת כרטיסי הקולנוע בישראל. גם באותה שנה, למי שלא זוכר, היו הורדות פיראטיות מהאינטרנט (למעשה סביר שהיו יותר הורדות כאלה אז מאשר היום, בהתחשב בצרות שהספקים התחילו לעשות לאחרונה לבעלי תוכנות שיתוף-קבצים). אז מה בכל זאת הביא את עם ישראל בהמוניו לאולמות הקולנוע באותה שנה? סינמה-סיטי אמנם נפתחו זמן קצר לפני-כן, אבל קשה לומר שבאותו שלב הם עודדו את יתר בתי הקולנוע להעלות את איכות ההקרנה והשירות. אבל הם כן עודדו אותם לעשות משהו אחר:
רשת "רב-חן" הורידה את מחירי הכרטיסים בין יולי לאוקטובר (כלומר, בין החופש הגדול לתקופת החגים).
זהו, זה כל מה שהיה צריך לעשות כדי להחזיר את הישראלים לקולנוע. אפשר לראות את זה כחלק מהבדיחה העצובה המתמשכת על הנטייה של הישראלים לקנות כל מה שמוכרים להם בזול, בלי להתחשב באיכות. אבל אפשר גם לראות בזה הוכחה שכאשר המפיצים/בעלי בתי הקולנוע מגלים התחשבות בלקוחות שלהם, הלקוחות שלהם מגיבים בצורה הולמת. את הלקח הזה, כנראה, לא הפנימו.
לגבי בתי קולנוע פרבריים: זו לא אמורה להיות בעיה לצופים מבוגרים עם רכב, אבל חסרון של בית-קולנוע במרחק הליכה במרכזי הערים הוא כן בעיה לקהל הצעיר יותר (ותחבורה ציבורית בסופי-שבוע ובשעות מאוחרות היא בעיה נוספת).
ולדרורית: החדשות על הסרט של הפראגל-רוק הן ישנות למדי (זכורה לי יומית ב-"עין הדג" בנושא לפני למעלה משנה – אם כי נראה שמאז הסרט החליף אי-אילו ידיים). ידיעה חדשותית מעניינת אחרת שקראתי לא-מזמן טענה שמנסים להפיק סרט ביוגרפי על חייו של ג'ים הנסון עצמו (לצערי אני לא מוצא לינק אליה כרגע).
רז, בתור הנסונית ותיקה שמתי פה את הידיעה שאתה מדבר עליה כבר מזמן.
https://cinemascope.co.il/?p=958#comment-116407
🙂
בתור מכורה לקולנוע, אני יכולה רק לתאר את התרשמותי מאחרים, אבל נראה לי שמחיר הכרטיסים משפיע מאוד, אבל כמובן לא לבד. אם האולמות היו טובים יותר, אנשים היו מוכנים לשלם יותר, אבל אני מכירה הרבה אנשים שלא מוכנים להוציא סכומים כאלה על סרט, אפילו באולם מעולה ביס פלאנט או סינמה סיטי. כשמחשבים עלות בילוי בקולנוע בישראל, לעומת הכנסה ממוצעת מגלים שאנחנו די גבוה בראש הרשימה (לא מתחרים עם מחירי סרטים בחלק מארצות אירופה, אבל עדיין). צריך לקחת בחשבון שלא מדובר רק במחיר הסרט, אלא גם בשתיה וכו', שמייקרים מאוד עלות בילוי, ולמשל בארה"ב זה נגמר בפחות כסף כשמסתכלים על מילוי חינם לשתיה ולפופקורן. ולא לשכוח שלשלם הרבה כסף ולגלות שחצי מהאנשים בקהל לא מסוגלים להעביר שעתיים מחייהם ללא דיבור בטלפון סלולרי, שליחת הודעות SMS, משחק בטלפון, או סתם דיבור בלתי פוסק עם כל מי שמסביבם ללא כל התחשבות באנשים האחרים – זה די מעצבן… וכמו ישראלים טובים, ככל שתבקש מהם להיות בשקט, הם רק ידברו יותר, כי מי אתה שתגיד להם מה לעשות, הרי אתה זה שלא בסדר ואם בא לך אז שאתה תעבור מקום…
בקיצור, נקרא לזה השילוב המנצח בין מחיר גבוה, תמורה לא מספקת והתעלמות מוחלטת מרגשות הסביבה…
קוראים לזה ישראל, לא?
ודרך אגב – האם למישהו יש גישה לנתונים על המבצעים שעשו סינמה סיטי בזמנו ויס פלאנט עכשיו עם דיינרס? האם זה העלה את כמות הצופים? האם לאחר סיום המבצע של סינמה סיטי הרגישו ירידה בכמות הכרטיסים? כי הייתה תקופה שכמעט כל כרטיס אשראי שראיתי שם היה דיינרס.
בחיפה, בתי הקולנוע ממוקמים בקניונים וכאלה, יש מספיק. כל קניון שכזה מתהדר בחניון בן 4 קומות והחשוב מכל השימוש בו הוא חינמי.
עם זאת, רובם של הצופים (וזה תוך התבוננות לא מדגמית) הם צופי "חינם" כאלה שמנצלים מבצעי 1+1 כדי להפחית את מחיר הכרטיס מ 30 ש"ח לאדם ל 15 ש"ח לאדם. אלו גם אותם אנשים שיקנו במזנון את ה"קומבו" שהוא סוג של מבצע פופקורן ושתי כוסות שתיה במחיר יותר משתלם. בסופו של דבר, יציאה כזו מסתכמת בכ 60 ש"ח לזוג שזה עדיין יקר, אבל פחות מהכמעט 100 ש"ח ששרפנו בעבר.
אני חושב שיותר מעצבן מהמיזוג / ניקיון / מקום (והאמת אין לי יותר מדי תלונות שכאלה לגבי בתי קולנוע בחיפה) מעצבן אותי אותו שומר שעומד בכניסה ולא מרשה לי להכניס את הבקבוק מים שלי כשבדיוק מעבר לדלת מוכרים את אותו הבקבוק במחיר יקר פי 3-4.
אני לא חושב שהסיבה של מחיר היא משהו מעבר לאקט פסיכולוגי – שכן כל בילוי תרבותי ממוצע עולה יותר, אז המחיר לא נשמע סיבה.
דן, אני חייב לך מעין התנצלות מפוסט קודם, לא זוכר איזה (איתן, קוראים לזה טוק-טוקבק? חוץ מזה שנזכרתי בכלי הרכב המבדר לא הבנתי למה, אז אני לא יכול להשתמש בזה…)
אז דן, כנראה שראיתי שמחה לאיד למרות שלא הייתה כזו בתגובה שלך. זה בטח הרפלקס שלי להגן על הוושאוסקים בכל הזדמנות. סליחה. מה שכן, גם פישלר קרא ל"ספיד רייסר" כישלון, אפילו אחד גדול, אז ככה שאני לא רק במיעוט אלא גם בעמדת נחיתות איכותית.
רותם – אני לא יודע מה קרה בחצי שנה האחרונה בה לא גרתי בת"א, אבל זוכר במעומעם שמעולם לא נתקלתי בבעיות חניה, או סבלתי מפקקים. הסיבה לכך, היא שהשתמשתי ברגליים כדי להתנייד ממקום למקום, כמו אחוז ניכר מתושבי העיר. אחוז מספיק גדול בשביל למלא כמה אולמות קולנוע במשך כל שעות היממה, אני מבטיח לך.
אה, ואם עוד פעם אחת מישהו ישבח את ה""פסקול"" של "זה ייגמר בדם", אני מנקב את עור התוף שלי 🙂
ואולי זה הזמן (אחרי ניתוח המצב בארץ ואפרופו טוקטוקים) לכתוב משהו על בתי הקולנוע שדגמת במזרח הרחוק?
לרותם: תפקידו של קומפלקס עירוני גדול שונה לגמרי מזה של קומפלקס פרברי. אין צורך בכלל להתחשב בבעיות חנייה וכו משום שקומפלקס כזה אמור למשוך אליו צופים עירוניים, כאלה שהולכים ברגל או משתמשים באופניים במרכז העיר. מי שגר רחוק יותר וחייב רכב, יכול תמיד לנסוע לפלאנט או סינמה סיטי שם החנייה אכן נוחה יותר. אבל לתושבי מרכז העיר, לבני נוער חסרי רכב (וחסרי תחבורה ציבורית בסוף השבוע, שלא כמו בארצות נאורות שבהן לא מתכופפים בפני קנאי הדת החשוכים) קומפלקס כזה, שיציע אולמות ברמה גבוהה יסייע מאד. מה גם שמרקם החיים העירוני, בניגוד לזה הפרברי, כולל בתוכו גם הליכה סתמית ברחוב וכניסה ליומית בהחלטה של רגע. את זה אי אפשר לעשות עם הפלאנט והסיטי.