14 ספטמבר 2012 | 08:22 ~ 6 תגובות | תגובות פייסבוק

"זהות גנובה", ביקורת

 

"זהות גנובה"

רגע. אני מתחיל עם רטינה. שוב ממחזרים לנו שמות של סרטים משנות השבעים?! מה קרה, איזשהו הסכם זכויות פקע? וכך, רגע אחרי שקיבלנו סרט בשם "הוואלס האחרון" שלא קשור לסרט ההוא של סקורסזי מ-1977, אנחנו מקבלים את "זהות גנובה", שלא קשור לסרט ההוא מ-1975 מיכאנג'לו אנטוניוני.

ועכשיו נעבור לסרט.

טוני גילרוי קיבל לידיו אתגר לא פשוט בבואו לכתוב ולביים את "זהות גנובה" – מעין סרט רביעי בסדרת סרטי ג'ייסון בורן (סרט בורן-נטול-בורן): תן לנו סרט המשך רביעי לטרילוגיית סרטי פעולה סופר פופולרית, אבל קבל על עצמך את המגבלות הבאות: א) השחקן הראשי, שהפך מזוהה עם הדמות, לא מוכן לחזור לסרט רביעי. ב) גם הבמאי לא. ג) ואין לך גם ספר, מהסדרה של רוברט לדלום, להסתמך עליו. עכשיו, צא לייצר לנו סרט המשך – בלי דמות, בלי השחקן ובלי הספר. העובדה שגילרוי, שקיבל על עצמו גם את מושכות הבימוי, הנפיק מהחומרים האלה סרט לא רע בכלל, ואף מצליח למדי, היא עדות מרשימה. "זהות גנובה" הוא סרט חביב מאוד, עם כמה רגעים משובחים. הבעיה העיקרית שלו היא שהוא מגיע אחרי סרט שהיה כל כך טוב, שהוא אוטומטית נופל באיכותו כמעט מכל מה שבא לפניו. אבל גילרוי הוא תסריטאי שנון למדי.

אני מנסה לדמיין איך גילרוי – שכתב את כל שלושת הסרטים הקודמים בסדרה והפך במאי עם "מייקל קלייטון" – ישב לפצח את התסריט לסרט הזה. הוא חשב וחשב. וחשב וחשב. ואז מצא את המבנה המושלם בשבילו: "בעקבות הפנתר הוורוד" מ-1982. זהו, אם אני מזהה נכון, המודל שעליו בנוי "זהות גנובה". שם בלייק אדוארדס היה צריך לייצר סרט בסדרת הפנתר הוורוד אחרי שפיטר סלרס כבר הלך לעולמו. אז הוא ברא עולם שבו המפקח קלוזו קיים אבל עקבותיו נעלמו, והעלילה מתרחשת בלעדיו, לצידו ובעקבותיו. כך גם כאן.

וגילרוי מוכיח את עצמו גם כבמאי סביר בהחלט בקנווס הגדול באופן משמעותי מזה שהיה לו בשני סרטיו הקודמים כבמאי. הוא מייצר סרט שנראה מושפע מסרטיו של סידני פולאק משנות השבעים. "שלושת ימי הקונדור" הוא בוודאי השראה ברורה. ולהבדיל מפול גרינגראס, שביים את שני סרטי ה"זהות" הקודמים (אבל הבריק ממש עם "זהות אבודה" המעולה מלפני חמש שנים), הוא מביים קודם כל מהאינטלקט, ולא מהבטן.

אם זיהיתי נכון את המחוות הרי ש"זהות גנובה" מתחיל ונגמר בדיוק עם אותם שוטים שאיתם התחיל ונגמר הסרט הראשון. כך הוא מעביר לנו את המסר: ג'ייסון בורן לא לבד, יש עוד כמוהו. למשל האיש הזה. באופן שנון למדי כל המערכה הראשונה של הסרט מתרחש במקביל לעלילת "זהות אבודה", אנו רואים מה קורה במרכז הבקרה של סוכנות הביון בעודם מנסים להבין לאן חומק מבין ידיהם ג'ייסון בורן – מתחנת ווטרלו ועד למרדף בניו יורק – ובמקביל אנו מתוודעים לסיפורו של סוכן אחר, אי שם באלסקה, שהולך למצוא את עצמו נקלע לתסבוכה ג'ייסון-בורנית, בו הוא ננטש על ידי מפעיליו.

גילרוי חושף באופן מפורש את מה שהיה מובלע בסרטים הקודמים בסדרה: האויב הכי גודל של סוכן הביון היא הממשלה שבעבורה הוא עובד. בהילקח ההחלטה, מרגע שהמדינה מחליטה לבטל פרויקט ביון סודי ביותר הם לוחצים על כפתור ה"מחק" וצוות מנקים יוצא לחסל את הסוכנים בזה אחר זה. ג'רמי רנר (שחקן שאני חייב להגיד שאני לא ממש מחבב, ושגרם לי לא לחבב את הדמות לאורך הסרט כולו) מגלם ב"זהות גנובה" את הסוכן ארון קרוס. הוא נייר הטואלט שנשאר צף באסלה אחרי שהמים הורדו. והוא יוצא למצוא תשובות, יוצא נגד האנשים שאימנו אותו, תכנתו אותו ושלחו אותו למשימותיו. והוא עושה את זה בדיוק ברגע שבו ג'ייסון בורן – שהוא כמו צל, או רוח בסרט הזה, הוא לא נראה, רק מדווחים לנו על מהלכיו, אותם ראינו בסרט הקודם – מאיים למוטט את הפירמידה מראשה, ולא מבסיסה.

אבל אם אני משווה את "זהות גנובה" ל"שלושת ימי הקונדור" הרי שהגיבורה האמיתית של הסרט היא רייצ'ל וייס – גיבורה במובן של דמות שעוברת מעולם אחד לעולם אחר, שעוברת שינוי מהותי במהלך הסרט. היא הרוברט רדפורד של הסרט: אשת מטה (מדענית) שהופכת לפליטה במנוסה כשהמתקן בו עבדה הפך למטרה לחיסול.

גילרוי הוא במאי אלגנטי. אין בו את התוקפנות של דאג ליימן (במאי הסרט הראשון) או את ההיפראקטיביות של גרינגראס. למעשה, הוא מרדישדקות ארוכות מאוד לאקספוזיציה (הפתיחה די מפרכת), ובונה את הסרט שלו כמו פעם: מתחיל לאט וצובר תאוצה. אחרי הפתיחה המאוד משונה ולא מאוד מעניינת, הסרט אכן נהיה מרתק למדי. בסצינות האקשן – מרדפים, יריות – שסוג הסרט הזה מחויב בהם, הוא מתפקד היטב, אבל ללא רגעי "וואו".

 

======================

 

כשירות לציבור, ובגלל ששמות הסרטים האלה בעברית הם ג'יבריש מוחלט שלא קשור בכלום לעלילה, אני מזכיר לכם מי זה מה:

"זהות כפולה" (2002) – The Bourne Identity. במאי: דאג ליימן. המילה Identity כאן היא זו שנהיתה המילה המובילה בעברית למשך ארבעה סרטים.

"זהות במלכודת" (2004) – The Bourne Supremecy. במאי: פול גרינגראס.

"זהות אבודה" (2007) – The Bourne Ultimatum. במאי: פול גרינגראס.

"זהות גנובה" (2012) – The Bourne Legacy. במאי: טוני גילרוי.

ואם יהיו סרטים נוספים בסדרה אפשר כבר להציע למפיצינו אופציות לשנות נוספים: "זהות בהשאלה", "זהות פשוטה", "זהות קטלנית", "זהות חדה", "זהות אפילה", "זהות נסתרת", "זהות נשכחת", "זהות בלתי מזוהה". וכן הלאה וכן הלאה.

 

נושאים: ביקורת

6 תגובות ל - “"זהות גנובה", ביקורת”

  1. איתן 14 ספטמבר 2012 ב - 11:18 קישור ישיר

    אני לא בעניין. סוג הסרטים הזה הוא לא כוס התה שלי בד"כ. רק הערה אחת: ג'רמי רנר שחקן לא סימפטי? באמת? הפסיכופט שחששנו לגורלו לכל אורך "מטען הכאב"? הקונטרה המצוינת של בן אפלק ב"גנב עירוני" (או איך שלא תרגמו פה את The Town, שאפלק גם ביים)?
    בחייך. לאיש יש אנרגיה חייתית, כריזמה כובשת. לא יודע מה הוא עושה בזהות אבודה/גנובה/מה שזה לא יהיה, אבל באופן כללי, אני בעדו.

    • איריסע 14 ספטמבר 2012 ב - 16:59 קישור ישיר

      גם אני כבר חטפתי קריזה מהשורה הזו על ג'רמי רנר, התכוונתי לכתוב פה איזו נזיפה ואז תגובה שמהללת את רנר, אבל התגובה שלך קצת הרגיעה אותי:)). מסכימה איתך כמובן בכל מילה. ג'רמי רנר שחקן מעולה ביותר. חבל שאנשים לא מכירים את התפקידים הדרמטיים שלו (ואפילו קומיים) יותר. נראה לי שרוב האנשים מכירים אותו רק מסרטי האקשן של העת האחרונה. כל מי שחושב שרנר שחקן לא סימפטי נא לראות את "דהמר", Twelve and holding,
      ו Neo Ned. ובקשר לזהות גנובה (אכן, השם בעברית נורא)נהנתי ממנו מאוד. האקשן טוב, הכימיה בין רנר ורייצ'ל וייז נהדרת, בקיצור לדעתי, תמורה לכסף. ושמחתי לקרוא שיוניברסל כבר מתכננים המשך.

  2. tim lucas 16 ספטמבר 2012 ב - 11:38 קישור ישיר

    ג'רמי רנר רחוק מלהיות הגרוע בשחקנים, אבל הוא הראה פשוט אפס כריזמה, וגרוע מכך, אפס מוטיבציה בזהות גנובה. כל הזמן הרגשתי שהוא ממש לא רוצה להיות שם.

  3. איל 16 ספטמבר 2012 ב - 14:19 קישור ישיר

    אני מאד אשמח אם תהפוך את זה להרגל ותמיד תכתוב את שם הסרט בלועזית לצד שמו העברי, זה מקל מאד על החיפוש בבלוג (ומחוץ לו).

  4. אלבטרוס 16 ספטמבר 2012 ב - 15:54 קישור ישיר

    שכחת את שמתי ברז לזהות, וזהות לוהטת. אני מאוד מתלבט אם לראות את זהות גנובה 2. גם אני לא מחבב את ג'רמי רנר, והתרגיל של להתעקש על זכיון אפילו שאיבדנו את הדמות הראשית שסביבה נע הזכיון מריח רע. מצד שני, גם מט דימון הוא דג קר שחיבבתי אבל לא יותר מזה. זה שכתבת שהסרט הוא תצריף מורגש של סרטים ישנים כנראה מטה את הכף שלי נגד.

    ואני מסכים עך איל. אתה לא תאהב את זה, אבל אחד היתרונות של עידן ההורדות הוא היכולת להתעלם לחלוטין מהתרגומים הנוראיים ומהצורך לזכור שני שמות ואיזה הולך עם איזה, מה שהרבה פעמים לא מתחבר. אז עם כל ההערכה לדבקות בעברית, ויש לי חיבה רבה לעברית, זה יהיה מאוד נחמד אם תוכל להדגיש יותר את השמות הלועזיים של הסרטים, ולא רק כשיש קונפליקט.

  5. טל 20 ספטמבר 2012 ב - 12:04 קישור ישיר

    בראיון טלויזיה אחרי הסרט השלישי, מאט דיימון אמר שאם יהיה סרט רביעי, צריך לקרוא לו The Bourne Redundancy


השאירו תגובה ל - טל