ג'ונגל סיטי
בגיליון "7 לילות" שעבר ניסיתי לחבר בין שני אירועים מטה-קולנועיים שהתרחשו באחרונה. האחד, צאתו לאור של הספר "מקרינים כוח" מאת דוד שליט בהוצאת רסלינג. השני, בקשתם הכוחנית של מפיצי הסרטים ובעלי בתי הקולנוע (שהם אותם אנשים) מהמבקרים ועורכיהם לדחות את הביקורות עד אחרי בכורת הסרט (שלושה ימים, במקרה של עיתונות אלקטרונית ויומית; שבוע במקרה של מגזיני דפוס). זה מה שיצא לבסוף:
אולי נתקלתם בכתבה בנושא – בעיתון, באינטרנט או בטלוויזיה – ואולי לא. בעולם בו אנחנו חיים – טרור, שחיתות, עוני – זהו אולי אייטם זניח, בקושי קוריוז, אבל עבור עיתונאי הקולנוע ושוחרי התחום – כמות אנשים שתמלא בקושי את אולם רב חן 6 הזערורי – מדובר בפרשייה די מדאיגה: מפיצי הסרטים, כך דווח, מנהלים מאבק לדחיית פרסום ביקורות הקולנוע בשבוע. מכיוון שהנוהל המשונה הזה, לא לדווח באופן ביקורתי על סרט בשבוע בו הוא יוצא, היה נהוג בארץ המשונה שלנו עד סוף שנות התשעים, מדובר בעצם ברצון להחזיר את הגלגל לאחור. בתעשייה שמנסה לנחש מה צופן לה העתיד מוזר למצוא דרישה כה ריאקציונרית, כאילו שלב הבא ינסו המפיצים להחזיר את ההפסקות באמצע הסרטים. אה, רגע. יש כאן עדיין הפסקות באמצע הסרטים. כשעיתונאי אחד אמר לבכיר בעולם הפצת הסרטים "אבל אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור" ענה הבכיר: "אנחנו נחזיר את הגלגל לאחור". אין ספק, אנשים עם חזון.
מה שמדהים בסיפור הזה אינה החוצפה שבעצם הבקשה, אלא העובדה שאין היא חריגה בהתנהלות קברניטי הפצת הקולנוע בארץ מאז תחילת המאה ה-20. כשזה מגיע לקולנוע בארץ, הלקוח תמיד טועה. בימים אלה יצא לאור ספרו המצוין של דוד שליט "מקרינים כוח" (הוצאת רסלינג). שליט מספר באופן מרתק את סיפורם של בתי הקולנוע המפורסמים בארץ, ומראה איך תחום הפצת סרטי קולנוע תמיד היה כאן בן חורג, שלאיש, פרט למי שיכול היה להשיג ממנו רווח כלכלי או פוליטי (אך לא תרבותי), לא היה באמת חשוב לטפח כאן. לבסוף כשכבר הגענו לסטטוס קוו – אחרי שבוטלו מיסי העינוגים, הסתיימו מלחמות השבת ונעלמו הפיגועים בבתי הקולנוע – השתלטו על העסק כמה משפחות שהקימו חברות הפצה וקנו כמעט את כל בתי הקולנוע בארץ. ב-1959, כותב שליט, היו בארץ 130 בעלי בתי קולנוע וכ-80 מפיצי סרטים. כיום, על פי ספירה שלי, יש שישה מפיצים שהם גם בעלי בתי קולנוע. שניים מהם מחזיקים כ-75 אחוזים מכלל המסכים בארץ. ב-1957, מסופר בספרו של שליט, ניסה יזם להקים בית קולנוע נוסף בעפולה. בקשתו נדחתה על ידי מועצת העיר אחרי שבעליו של בית הקולנוע הקיים התנגד. נימוק המועצה: "אין להתחרות במפעל חלוצי ובפרט ש(בעל בית הקולנוע היחיד בעפולה) הוכיח שהעסק לא כדאי לזולתו". כמעט 50 שנה אחרי ונימוקי "מפעל חלוצי" ו"העסק לא כדאי לזולתו" ממשיכים להישמע, הפעם כסאבטקסט בתחנוני המפיצים לרחמי העיתונות. ב-1914 הוקם בתל אביב הראינוע הראשון, קולנוע עדן. בעליו, משה אברבנאל, דרש וקיבל מוועד השכונה 13 שנות מונופול. אני חוזר: 13 שנות מונופול! כל ימי הזוהר של הקולנוע האילם עברו על תל אביב עם בית קולנוע אחד. 90 שנה אחרי, המצב לא השתנה באופן משמעותי. יש יותר בתי קולנוע, אבל אין תחרות של ממש כי העסק מתחלק ברובו בין שתי חברות ענק. "נושא משפחות הקולנוע בישראל הונח כמה פעמים על שולחנו של הממונה על ההגבלים", כותב שליט. "הטענות היו נגד המחיר האחיד הנגבה ברובם המכריע של בתי הקולנוע וללא כל תחרות, ועל תזרים הסרטים הסגור בין המפיצים לאולמות שבשליטתם. חקירה אחת נמשכה כשנתיים מאז 1999 והסתיימה בלא כלום". נדמה לי שאירועי השנה הקרובה, עם מערכת היחסים בין המפיצים והמבקרים ופיק הברכיים שחשים בעלי בתי הקולנוע רגע לפני פתיחתם של כמה מגה-פלקסים יקרים ברחבי הארץ, יוכל לפרנס פרק נוסף, וגדוש אמוציות ודולרים, במהדורה הבאה של ספרו של שליט.
אני לא מכיר את שליט ולא היה לי מושג מה עמדתו במאבק הנוכחי, ובכל זאת חשבתי שספרו מעניק פרספקטיבה היסטוריה מעולה לסיטואציה שעדיין לחלוטין אקטואלית. תחום הקולנוע בארץ מצוי תחת כיבוש, אין בו תחרות של ממש וכל שחקן חדש שיירצה להיכנס לעולם ההפצה או להקים בית קולנוע, יימחץ במהרה על ידי אחד הענקים. בכיבוש הזה גם עיתונאים נתפסים כמי שאמורים לסור למרות המפיצים.
למחרת שלח לי שליט מייל בו כתב, בין השאר, שהוא אהב את "הדרך בה המשכת את הספר למלחמות ההווה מול המפיצים".
היום מתפרסם בוואלה! בראנז'ה מאמר של שליט המתייחס לנושאים האלה (הכותרת שלו, "זהירות, ספוילרים", מבריקה). הוא מכנה את בקשת המפיצים "מופרכת", ובצדק (שימו לב לציטוט שלו מדברי דני כפרי, מנכ"ל התאחדות בתי הקולנוע, ושימו אותה לצד הציטוט שאני מביא בטקסט שלי כדי להבין מול איזו עוצמה אינטלקטואלית המבקרים צריכים להיאבק).
אך שליט לוקח את הדיון צעד מוצדק קדימה: זו גם שעתם של המבקרים לבחון את עצמם. המאמר נקטע לטעמי רגע לפני השיא שלו. הדוגמה של שליט, על השפעת המבקרים האמריקאים על סילוקו של "שערי החופש" מבתי הקולנוע, אינה רלוונטית עוד לימינו. זהו עידן אחר של הפצה ושל תקשורת.
והרי מה הבעיה הגדולה של המפיצים? לא הביקורות, אלא הסרטים. זה מה שהפיל את "שערי החופש". אולפן מבוהל שיש לו פיאסקו ביד, שרק קיבל אישוש מצד המבקרים. מפיץ שיש לו ביד סרט שהוא יודע שהוא טוב אינו חושש מהמבקרים. אבל מפיץ שצריך להוציא את "ג'ונגל סיטי", סרט שלא צריך להיות מדען במכון וייצמן כדי לראות כמה הוא מזופת, ומפיץ שיודע שעל פי תנאי הזיכיון שלו מול האולפן בחו"ל מחויב להשקיע בסרט הזה כמות די גדולה של כסף בשפרסום ובעותקים, המפיץ הזה מרגיש שהמבקרים הם האויבים שלו, הם אלה שידליפו את הסוד הגדול לקהל. הסוד שהסרט שלהם אינו ראוי למאכל אדם. האם המבקרים אשמים בכשלון "ג'ונגל סיטי" (למעשה אין לי מושג כמה אנשים ראו את הסרט בארץ, כי המפיצים מסרבים לספק גם את המידע הזה. אני כן יודע שכל מי שדיברתי איתו שיש לו ילדים הלך איתם ל"עידן הקרח 2" ולא ל"ג'ונגל סיטי")?
"ג'ונגל סיטי" הוא רק משל. הנמשל נמצא בין סבך ענפיו.
בימים האחרונים אני בתחושה שחרם גורף של המפיצים הגדולים על המבקרים עשוי להיות הדבר הטוב ביותר שקרה כאן למוסד ביקורת הקולנוע. ככל שכמות אמצעי התקשורת גדלה (אינטרנט, מגזינים, טלוויזיה לוויינית), וככל שהפצת הסרטים הפכה לעסק גלובלי, כשיותר ויותר בלובסטרים מופצים בכל העולם באותו יום, אנחנו המבקרים לקינו בסנוורים. אני סקרן בדיוק כמוכם לראות את "צופן דה וינצ'י", אבל אני בעיקר סקרן לראות עד כמה הסרט הזה מהנה. האם הסרט הזה ישנה את השקפת עולמי על החיים? האם הוא יאתגר את תפיסותיי? האם הוא יעניק לי עינוג אמנותי? אני מקווה מאוד שכן, אבל אני בספק. אני מכיר מספיק טוב את סרטיו של רון האוורד, ואת תסריטיו (המאוד בינוניים) של עקיבא גולדסמן, מכדי לצפות לסרט שיהיה איום ונורא במקרה הרע, ובידור מהנה במקרה הטוב. יצירת מופת בלתי נשכחת? לא נראה לי. זו תהיה יצירה נשכחת בהחלט. היא תישכח כעבור שבוע כשיגיע "X מן 3", שיישכח כעבור שבועיים כשיגיע "פוסיידון".
אבל אם ממילא המפיצים ימנעו מהמבקרים גישה לסרטים הגדולים, בשעה שאני בספק אם המפיצים הקטנים יישרו איתם קו, נקבל מצב תקשורתי בריא בהחלט. "צופן דה וינצ'י" ייצא תחת מתקפת שיווק, פרסום ויחסי ציבור עצומה, מתקפה שבה ממילא היו טובעות מילות הביקורת (בין אם טובות או רעות) ברעש פרסומי. והקהל ממילא יילך ל"צופן דה וינצ'י" על סמך הפרסום, הספר, הכוכב והתחושה שזהו אירוע של must see. המבקרים, לעומת זאת, יוכלו להשקיע את מכסת המילים שלהם בחלופות. בסרטים שיש להם תוקף משמעותי, או לפחות כאלה המנסים להתמודד עם אתגרים אמנותיים, ושממילא טסים מתחת לרדאר של הקהל הרחב.
ספק אם מישהו ישעט ל"קרח דק" על סמך כרזותיו וכוכביו. גם גולשי האינטרנט האדוקים יודעים שהסרט לא השאיר את חותמו על הקופות באמריקה. ולכן דווקא הסרט המינורי הזה יפתיע כל מי שייחשף אליו. קוראים קבועים המכירים את טעמי ומסונכרנים עימו, ימצאו כמוני את הסרט שנון וארסי באופן מענג. ל"צופן דה וינצ'י" ילכו כולם ממילא. ל"קרח דק" יילך רק מי שבכלל ייחשף לעצם קיומו של הסרט ויישמע קודם דבר מה חיובי עליו.
בשבוע הבא, במקביל ל"דה וינצ'י", עולה סרטו החדש של פרנסואה אוזון ("בריכת שחיה"). אני לא מחובביו הגדולים, אבל יש לו לא מעט מעריצים בקרב המבקרים בארץ. אבל מכיוון ש"דה וינצ'י" יוצא למסכים ללא הקרנה מוקדמת לעיתונאים (לפחות לא הקרנה מוקדמת מספיק), יש לקוות שדווקא סרטו של אוזון יזכה בסוף השבוע הבא לרוב החשיפה הביקורתית. וזו, למעשה, תפקידה של הביקורת. לבקר, לסנן, לדרג. ובעיקר, לא להפוך לכלי משחק שוטה בידיהם של תאגידים.
והנה מה שהיה לי להגיד השבוע במדורי על שני סרטים אפלים, קטנים וממזריים שעולים היום: "קרח דק" ו"להרוג את המזל".
ונסיים במנטרת השבוע. שננו להרגעה:
As Wichita falls, so fall Wichita Falls
הדבר הנחמד בסיפור של "שערי החופש" הוא הרב תכליתיות שלו. בגלל שאין לאירוע משמעות אחת סטנדרטית, כל אחד מלביש עליו משמעות משלו תוך שהוא מתעלם מפרט כזה או אחר. שליט למשל לא טורח לציין שהגרסה של "שערי החופש" שהוא, וכל ארה"ב, ראו הייתה קצרה בשבעים דקות (!) מגרסת הבמאי. האם יש לזה איזשהו קשר לכישלון של הסרט? אפשר רק לנחש.
למעשה הקונטקסט בו הוא שם את הסרט הוא לגמרי מוטעה. האם כישלון הסרט באמת מוכיח את כוחו של המבקר? ולמה דווקא ב-1980? לדעתי הקונטקסט המעניין יותר הוא מפלתם של כל הבמאים הגדולים של שנות השבעים בדיוק באותה התקופה. לא רק צ'ימינו, אלא גם קופולה, וסקורסזה, ואלטמן, ובוגדנוביץ', ופרידקין. הכל בגלל המבקרים? לא נראה לי. טעם הקהל השתנה, והאולפנים ניסו לזרז את מותם של הבמאים-כוכבים בעזרת השחתה יצירתית של סרטיהם ויחצ"נות שלילית. המבקרים שמחו לשתף פעולה ולקבור סופית את אותם היוצרים שהיללו רק כמה שנים לפני.
שכחתם רק לציין את הסיבה האמיתית לכישלון שערי החופש – היותו שמאלני להחריד
יאיר, ספרתי שלוש פעמים את צירוף המילים "יצירת מופת" במדורך ב-ynet. זילות המושג??
והרולד ראמיס לנצח יהיה אצלי איגון מ"מכסחי השדים". לא יעזור כלום.
המפיצים הם מונופול רע. אני עדיין לא מבין איך הממונה להגבלים עיסקיים לא נכנס בהם ומשהו צריך לעשות זאת. אין בנהם תחרות ממשית, הצרכן לא מקבל מוצר יותר טוב מהם, הם עדיין מזלזלים בנו, צריך לשלוח עצומה לממונה החדשה- באמת.
ואוזון משעמם אותי, אבל סרטיו הקצרים נשארים בתודעה להרבה מאוד זמן הסרט "אמת או חובה" שראיתי אותו רק פעם אחת לפני שש שנים אינו מרפה ממני למרות הסופר VHSשלו, איזו אמת ואיזו שפה אפשר לפתח ולהיות מחוייב אליה בשלוש דקות, יצירת מופת.
האמת, ניסתי ככל יכולתי להתאפק ולא להגיב. יותר מכך, התעוותתי הרבה בראש אייך לנסח את הדברים שאני עומד לומר באופן שלא ישמע סתם מתגרה ותאמינו לי זה קשה. מאידך, אני חושב שזה די תמוהה שאף אחד אחר כאן בבלוג לא מצא לנכון להגיב,מה, שאולי, יכול להעיד על משתתפי הבלוג ושומת הלב שהם מקדישים להבנת הנקרא.
וכך כותב יאיר:
"ב-1914 הוקם בתל אביב הראינוע הראשון, קולנוע עדן. בעליו, משה אברבנאל, דרש וקיבל מוועד השכונה 13 שנות מונופול. אני חוזר: 13 שנות מונופול! כל ימי הזוהר של הקולנוע האילם עברו על תל אביב עם בית קולנוע אחד."
זה מה שנקרא להטוטי טקסט. "הוקם בתל אביב" – ת-א – ואתה מדמיין בראש את הכרך הגדול. אבל, אז ופתאום. "דרש וקיבל מוועד השכונה" – הופס – רגע. שכונה?? מה קורה פה? ומחוסר הבהירות אנחנו ממשיכים לדרמה הגדולה. 13 שנות מונופול שגרמו ר"ל למצב שבו "כל ימי הזוהר של הקולנוע האילם עברו על תל אביב עם בית קולנוע אחד!". עכשיו אני קצת מבולבל. "עברו" על הכרך ת-א (אז יש משמעות לטקסט), או שמא עברו על שכונה לא ממש גדולה (אז הטקסט הוא פשוט חסר משמעות לחלוטין)?
אז קצת היסטוריה. סך כל התושבים בת-א (אז שכונה יפואית בשם "אחוזת בית") בשנת 1914(שנת ייסוד קולנוע עדן)הוא כ-3000 (במילים: שלושת אלפים)איש. כמות הצופים שהקולנוע הזה הכיל: 1100 איש. פירוש: יומיים הקרנה וגמרת עם כל הצופים שלך ועוד נשאר לך עודף כדי להעלות בו אופרות, אסיפות עם ושאר דברים. אז לכמה בתי קולנוע הם זקוק כל ההמון הזה??? בשנת 1926, מועד פקיעת המונופול, מונה תל אביב (אז כבר יותר עיר) כ 30000 תושבים(פחות ממס' התושבים בקריית גת או קריית שמונה שלהם כידוע, עם או בלי מונופול, אין אפילו קולנוע אחד קטן)שזקוקים כבר, לא להאמין, ל4 שבועות הקרנה כדי שכולם יהיו מסופקים!
עובדה. למרות שאימת המונופול הזה הוסרה מעל ראשי התושבים ב1926, בית הקולנוע הבא שהוקם בעיר פתח שעריו לקהל רק ב1940ואז כבר מנתה העיר כ 100000 איש. בית הקולנוע ה"חדש" שהוקם (ניחוש שלי ולא מידיעת היסטורית אלא מהערכת כיוון ההתפתחות האורבנית של העיר) היה ככל הנראה קולנוע שדרות שהיו בו בס"ה 200 כסאות.
עכשיו כשהעובדות קצת יותר חשופות, מישהו כאן יכול להסביר לי מה גזירה שווה מצא יאיר בין "בעיית המפיצים" לשכונת "אחוזת בית", לקולנוע עדן ולמונופול??? או איזה מסרטי הזוהר של הקולנוע האילם פסח על על תושביה של הספק עיר ספק שכונה, ת-א דאז??
ועוד עניין אחד.
ראיתי היום בתיק תקשורת דיון בין המנחה זיסוביץ לבין שלושה כתבים כלכליים בכירים. מסתבר שאיתן ורטהיימר הטיס את כל הכתבים הכלכליים לארה"ב כדי שיצפו בטקס חתימת מכירת ישכאר. בתמורה הוא ביקש מהכתבים שלא לפרסם כלום על דבר החתימה אלא לאחר שזו תתבצע בפועל. הוא טען שפירסום מוקדם עלול לפגוע במכירה. למרות שידיעה על מכירת ישכאר, לפני שהיא מתבצעת בפועל, היא הרבה יותר חדשותית ומסעירה מכל ביקורת קולנוע, כל הכתבים הכלכליים, בכל המדיה ובלא יוצא מן הכלל, קיבלו את התנאי הזה. אף לא אחד מהם מצא בהתניה הזו טעם לפגם עתונאי או אחר. אף לא אחד מהם התקומם בטענה שהוא לא משרתם של איילי ההון. ואף לא אחד מהם פחות עתונאי ו/או מבין בתקשורת ממבקרי קולנוע.
ואידך זיל וגמור.
למכונה ואן אריק.
סתם להשכלה.
הגדרת מונופול היא יצרן בלעדי ששולט על למעלה מ80% מהתוצרת בשוק נתון. זה לא המצב. ואם אתה רוצה לטעון בכיוון שלך, עדיף שתעשה שימוש במילה קארטל ולא במונופול אבל את זה קצת יותר קשה להוכיח.
לgilador, צדקת במה שאמרת על קולנוע עדן, יאיר באמת פישל שם אבל אתה טועה לגמרי לגבי ישכאר. הקשר בין הכתבים הכלכליים לבעלי ההון והעובדה שהם ידעו על העיסקה ולא פירסמו אותו הוא הרבה יותר גרוע מכל מה שמתנהל בגזרת המפיצים מול המבקרים. הקשר הזה גורם לכך שהכתבים הכלכליים נהפכו ברובם למשרתיהם של בעלי ההון והדוגמא הכי טובה לכך היא שאף אחד כמעט לא כתב על כך שהמיליארד דולר שהמדינה תרוויח מהעיסקה יחזרו כולם לידיו של אדון וורן באפט בצורת הטבות מס שונות ומשונות.
למכונה גלדור. אנשי הסמנטיקה, אנשים חשובים מאוד.
אתה הבנת את כווניתי, נכון? זה לא מספיק? או שאתה רוצנ להראות שאתה חכם?
באמת חרגנו,
אבל הכתבים קיבלו את המידע ממשפחת ורטהיימר. זה לא היה מידע עצמאי. בנסיבות האלה לגיטימי לא לפרסם.
לדניאל,
רק לידיעתך, הגרסה שאני ואלו שנדחסו באולם הקולנוע סינמה 1 בניו-יורק ראו, הייתה של שלוש שעות וארבעים דקות. אין שום גרסת במאי בנמצא שמתקרבת למשך הזמן הזה, משום שאני ושאר הצופים היינו נוכחים באתר ההוצאה להורג של הסרט. הוא הורד מהמסך ופשוט נמוג. כעבור זמן ניסו לחזור ולשווק אותו בגרסת שעתיים, וזה כבר היה התעללות בגוויה. לפני כשנתיים קראתי שאחרי מאמצים רבים הצליח מישהו לשחזר, בעזרת צ'ימינו, את הסרט המקורי (או קרוב לו), וזה הוצג בפילם פורום בניו-יורק.
סיפרתי בוואלה על ההקרנה ההיא משום שזו הייתה בין חוויות הצפייה העוצמתיות ביותר בחיי ולמרות השוני מימינו אלה היא משמשת עדות לכוחם של המבקרים.
העניין הזה של יחסי צ'ימינו והמבקרים, מצריך רקע. יצא לי לראות את 'צייד הצבאים' בהקרנה למבקרים בניו-יורק, וזאת שישה חודשים לפני צאתו למסכים. שישה חודשים! כלומר, המפיצים היו זקוקים למבקרים שיחליקו את דרכם למסך בסרט קשה, מורכב ויוצא דופן, כפי שגם אני חוויתי אז, באותה צפייה ראשונית, בלתי מוכן בעליל לרולטה הרוסית המפורסמת. אם אתה משווק סרט כזה באמריקה של 1978, אתה חייב קבוצת תמיכה של המבקרים להתמודדות עם קהלים שיעמדו על רגליהם האחוריות ויטענו להד"ם, לא היו דברים כאלה בוויטנאם, בחורינו המצוינים וכד'. פעולת ההפצה ההיא ובניית הסרט הצליחה, המבקרים ואחריהם כל אמריקה והאקדמיה בהוליווד ושאר העולם, אהבו. ולמה אני חוזר לסיפור ההוא? כי אני חושד שהמבקרים ששחטו את 'שערי החופש' לקו, לא פחות מסינדרום הכוח המשחית של במאי שניתנה לו יד חופשית, בסינדרום המבקר ששיבח ודחף במאי ו'איך הוא מעז לעשות לי את זה עם הסרט הנפוח החדש שלו'. הצופים לא מבינים בהחלטות של תאגידים, הם קוראים ביקורת או מקשיבים לחברים שלהם או מתרשמים ממסע פרסום. אבל הסגת הסרט מהמסכים בצורה שנעשתה עיוותה אותו, אולי, אינני יודע, לא ראיתי את הגרסה המשוחזרת, ופגעה בו אפילו לצורכי שימור ומחקר, ויכולת להחזירו כדי להעריכו מחדש, והרי זה משהו שמבקרים עצמם לא היו רוצים שיקרה. זה לא הסרט הראשון שנדחף למדף, אבל בהיקף ובעוצמה שזה נעשה, גם כתוצאה מסוג של עלבון אישי של המבקרים, לא היה לו עד אז ומאז, אח ורע קולנועי.
על אותו אירוע באולם סינמה 1: http://cinematreasures.org/news/13495_0_1_0_C/
לגילדור,
יאיר הסתמך על דברים שכתבתי בספרי "מקרינים כוח", ואתה מפרש אותם לא נכון ועוד מוסיף עובדות כביכול, לביסוס דבריך. הפרק הראשון בספרי הוא על אותו חטא קדמון של מתן המונופול לבעלי אולם עדן ל-13 שנה. אפשר לתהות על מתן המונופול בכלל ואפשר לתהות למה דווקא שותפו של הבעלים, איש ועד השכונה, קיבל אותו – עיתונות מקומונית של ימינו הייתה מן הסתם משפדת אותם – אבל מדוע ל-13 שנה? כל התוכניות העתידיות של תל-אביב דיברו עליה כעל מטרופולין ניו-יורקי, עיר רבת תושבים ועשייה. אז למה לכבול את ידיך ל-13 שנה? והראייה היא שלאורך כל אותן 13 שנים נבנו כמה וכמה בתי ראינוע במגרשי התערוכה, בדרך יפו וביפו עצמה, כל מה שהיה מחוץ לגבולות השכונה דאז.
לא יודע מנין אתה שואב את מקורות המידע שלך ואת הקביעה שהקולנוע הבא שנפתח בתל-אביב היה רק בשנת 1940 (ולכן לשיטתך, לא נגרם כל נזק במתן המונופול). העובדות ההיסטוריות הן אחרות לחלוטין: בשנת 1927 כשפקע המונופול, נבנו בתל-אביב, כמו השתחרר הלחץ מצוואר הבקבוק, חמישה (!) בתי קולנוע בזה אחר זה.
על כל אלה ועוד: http://www.resling.co.il/book.asp?series_id=&book_id=225&back=catalog
דוד: כתבת דברים טובים ומעניינים, שאינם בהכרח משתמעים מהכתבה המקורית שלך בוואלה.
קודם כל, הגרסה הסטנדרטית של "שערי החופש", זאת שיצאה בדיוידי ומשודרת בטלוויזיה (לפחות בערוצי הסרטים של Yes), היא של שלוש שעות וארבעים דקות. היא שוחזרה לאורך הזה כבר באמצע שנות השמונים ביוזמת ג'רי הארווי (Z Channel). אני לא יודע מה ההבדל בין הגרסה הזאת לגרסה ה"ממש משוחזרת" שעושה בשנה האחרונה סיבוב הופעות עולמי, ואף כתבה שקראתי בנושא לא טורחת לציין מה בעצם היא מכילה.
לגבי הפרשנות הכללית יותר של האירוע, שוב קשה לי להסכים איתך. כוחם של המבקרים? הרי המבקרים לא זכו אפילו להזדמנות להשפיע על הקהל הרחב. האולפן הוריד את הסרט וערך אותו מחדש עוד לפני שהוא יצא בהפצה רחבה בגרסתו המקורית. אז במקרה הזה כוחם של המבקרים מתבטא ביכולתם המופלאה להגיד לאולפן את מה שהוא כבר יודע, לשמש תיבת תהודה. התקשורת האכילה אותם במשך חודשים בדיווחים מסט הצילומים, בתקציב המתנפח, בסכסוכים בין האולפן לבמאי. כשהמבקרים ראו את הסרט, הם לא שפטו את התוכן שלו אלא את מה שמתלווה אליו.
והתוצאה? האולפנים ראו את הקלות בה אפשר לתמרן את דעתם של המבקרים, וזה הביא לא לעלייה בכוחה של הביקורת אלא לירידה. במקרים הבאים בהם האולפנים חששו מזה שיש להם ביד סרט בעייתי, כמו שקרה עם "היו זמנים במערב" של סרג'יו לאונה, הם קיצצו אותו ישר, בלי לערב את המבקרים.
הכוונה הייתה כמובן לא ל"היו זמנים במערב" אלא ל"היו זמנים באמריקה". הגרסה שיצאה לבתי הקולנוע בארה"ב הייתה קצרה בשעה וחצי מהגרסה ה"רגילה" ומבנה הפלאשבקים המורכב הוחלף בסדר כרונולוגי. הסרט נבחר על ידי מבקרים אמריקאים רבים לסרט הגרוע של השנה.
היו זמנים באמריקה הוא אחד הסרטים הכי גרועים אי פעם גם בגירסה המשופצת
וגם "הסנדק" לא משהו.
המפיצים מתרככים. הנה ברב חן הדליקו את המזגן ("הקרנה חינם, למה מה קרה שנדליק להם גם מזגן?") ב"אקס מן". הישג אדיר.
לדוד שליט.
אין שום סיכויי שאני מפרש את הדברים שכתבת בספרך באופן מוטעה משום שלצערי טרם קראתי אותו. אבל, ודווקא מתגובתך (שאם לא הבחנת בכך, היא בבחינת מעשה בלעם), אתה נותן חיזוק לטענתי.
לבד מכך שאתה משכיל אותי בעובדות שלא ידעתי עליהן ועל כך אני מודה לך, עולה מדבריך ואני מניח שזו אכן היתה המציאות, שהמונופול התייחס לשכונה ולא לעיר. אתה אפילו מציין שבטווח זמן המונופול, נבנו מחוץ לשכונה עוד בתי קולנוע. אתה גם מוסיף, משהו שאני נמנעתי מלהוסיף למרות שהעובדה היתה ידועה לי, שגם ביפו היו בתי קולנוע. אם זה המצב, אז המשפט (ונדמה לי שאתה תסכים איתי) שאומר (ציטוט מהזיכרון): כל ימי הזוהר של הסרט האילם עברו על ת-א עם קולנוע אחד, נהיה משפט עוד יותר מוזר ממה שאני חשבתי שהוא. כי אני כיוונתי לומר שהמשפט הזה חסר משמעות בהתחשב בכמות התושבים שבה עסקינן ואילו אתה מוסיף אינפומציה שהופכת את המשפט לממש מגוחך.
אני לא הולך להתווכח על עובדות היסטוריות שמן הסתם ומטבע הדברים יש לך בהן בקיאות רבה משלי, אבל, ובתחושה, אני חושב שלטעון שמועד פקיעת המונופול (שגם לדבריך היה מונופול שכונתי ולא עירוני) בשנת 1927, גרם לשיחרור "צוואר הבקבוק" ולבניית 4 בתי קולנוע נוספים, לא נשמעת לי (וסליחה) כטענה רצינית. השנים (ואל תתפוס אותי במספרים אבל בערך) 1924-1933 הם השנים של גל העליה השלישי (ושוב אל תתפוס אותי בניחוש מס' הגל) שרובו התיישב בת-א והפך אותה לעיר. אז אפשר להניח שהכמות המיתגברת של התושבים היא שהביאה לפתיחה בתי קולנוע נוספים ולא פקיעת המונופול השכונתי שבאופן מקרי הצטלב עם הגל הזה.
במאמר מוסגר. הייתי שמח לשמוע ממך את שמות בתי הקולנוע שנפתחו בת-א לפני 1940.
ולעניין המונופול בכלל, ואפילו אם הוא היה רק שכונתי (אגב, מונופול או לא, בשכונה שלי שהיא גדולה בהרבה מת-א דאז, לא תוכל לפתוח אפילו בית קולנוע אחד),אתה טוען שעיתונות "נשכנית" כמו היום לא היתה מאפשרת דבר כזה. בלי להתייחס לבעיה שבהשוואה בין תקופות שונות, אני יכול להזכיר לך, ובמידה מסויימת לגזור גזירה שווה, שהעתונות "הנשכנית" בשנת 1993 לא התקוממה כנגד הענקת המונופול לשידורי טלוויזיה מסחריים לערוץ 2. ז"א אפשר היה, גם אז וגם היום, לפתוח את השמיים לכל מאן דבעיי ובתנאי שישלם תמלוגים למדינה בעבור הזיכיון הזה. אבל, המדינה העדיפה, אז וגם היום, הענקת מונופול. אין צורך לומר ההעדפה הזו מקורה ברצון להתערבות רגולטורית בתכנים, כמו גם העמדת תנאים שתכליתם עידוד היצירה המקורית. מה שאני מנסה לומר הוא שהמילה "מונפול" היא לא בהכרח תמיד גסה שלעולם יש לשפוט אותה בהיבט שלילי.
זה מביא אותי לשאלה מהותית יותר שהיא: למה בעצם גם אתה וגם יאיר מתקוממים כנגד המונופול כביכול של המפיצים בעוד, שעל פניו, נראה שדווקא אתם, על-פי השקפת עולמכם הקולנועית, היתם צריכים לתמוך בה.למה למה לתמוך? משום שקיום מונפול מאפשר להכריח אותו להביא את הסרטים שאתם חושבים שהם יותר משמעותיים ויותר איכותיים למרות שהם לא מסחריים, בדיוק כמו שניתן לכפות על אגד להפעיל קו למקום שכוח אל זה או אחר, למרות שהקו לא רווחי.
זה מביא אותי למקום האחרון שאתייחס אליו בדבריך והוא טענתך שעל המבקרים לנצל את הסיטואציה שנוצרה כדי להשפיע על עיצוב פני הקולנוע המקומי. זו דעה שהיא כ"כ יומרנית ןמקוממת עד שצריך כוחות נפש עילאיים כדי להתייחס אליה בשיוויון נפש. ראשית אומר לך, שאילו אני עוסק בביקורת סרטים, הייתי מאוד ניזהר מלהביע רעיון כזה משום שהוא מחזק את הדיעה הרווחת (שאני, אגב, לא שותף לה) שמבקר הוא בעצם יוצר מתוסכל. עיצוב פני הקולנוע נעשה רק ואך ורק (ואני אומר את זה בטון פסקני לגמריי) על-ידי היוצרים ומי שעוזר לידם בעצם היצירה (בעצם היצירה ולא לאחריה). אני יכול לנקוב בהרבה שמות של יוצרים (בכל תחומי האומנות ולאו דווקא בקולנוע)שעיצבו את פני האומנות שבה הם עסקו. אני גם יכול לנקוב בשמות של מבקרים שרצו לעצב ושינו מעמד ממבקרים ליוצרים. אני לא יכול לנקוב בשום שם של שום מבקר שבביקורת שלו עיצב ו/או שינה משהו בתחום הסקירה שלו. להיות יוצר או להיות מבקר זו החלטה אישית שאדם נוטל על עצמו ביחד עם כל המיגבלות והתיסכול שמתלוות לבחירה שלו. מבקרי קולנוע הם התואמים של בקרי האיכות במפעלי הייצור וכמו שבקרי האיכות בכל מפעל אינם שייכים לצוות החשיבה, לא לצוות התיכנון ולא לצוות הפיתוח, זהו גם המצב היותר "בריא" לסרטים. אני אומר היותר בריא משום שבארץ (ולא כאן המקום לפרט) המצב הוא הרבה יותר חולני. ואם נדמה לך שמבקרי הקולנוע בהתייחס ל"שערי החופש" הם שכביכול שינו את פני ההיסטוריה של הקולנוע האמריקאי, אתה, ובמילים מאוד לא תיקניות, "תופס תחת". אתה באמת מאמין שהאולפנים היו זקוקים למבקרים כדי להבין את הסחורה שהם מחזיקים בידיהם? אתה מתיימר לומר שהמבקרים יותר חכמים וכל השאר טיפשים מדופלצים? מי שגרם לשיוניי (צ"ל בעל כורחו) הוא מייקל צ'ימינו בעצמוכשהוא סוחף אחרין את האולפנים שנקלעו ל"דילמת האוטובוס". כל השאר זה בס"ה הפקת לקחים עיסקית. אבל זה כבר נושא אחר וכבר כתבתי מספיק.
גלעד, תפסיק.
עמדתך מובנת וברורה. אתה חושב אחרת ממני. אבל נימוקיך כתובים כל כך רע, עם כל כך הרבה מסקנות נסיבתיות והמצאת עובדות שאי אפשר להתמודד עם זה. כל משפט שלך הוא או שגוי או שקרי. וכבר ביקשתי ממך להפסיק. אני לא רוצה לעבור שורה שורה בטקסט שלך ולראות לך עד כמה את טועה, כי אז אתה תגיב, ואז אני, וזה מייגע. ואני שמח שיש לך תוכנה חדשה להסתרת כתובת איי.פי כדי שלא אוכל לחסום. עכשיו אני צריך להוריד תוכנה שחטוסמת תוכנות להסתרת כתובות איי.פי? לפנות לספק האינטרנט ולהתלונן שאתה עוסק בהצפה? הנה עצה: אנא הצף את תיבת הדואר שלי (הכתובת בראש האתר). אני מבטיח לקרוא כל מייל שאתה כותב. ועוד רעיון: פתח בלוג משלך. אתה ממילא כותב יותר ממני. בבלוג הזה תקרע לגזרים כל מילה בבלוג שלי וכל תגובה. אם לא יהיו שם ענייני לשון הרע אשמח לשים מאצלי לינק לבלוג שלך. אבל אנא, עזוב אותנו. אתה מתיש.
ולא.. עצור! אל תענה! אני יודע, אתה רוצה לענות, להגיד "טוב, חשבתי שזה בלוג שתומך בחופש הביטוי" ו"טוב, אם לא רוצים אותי אני אלך". כבר כתבת את זה. כבר כתבת הכל. למעשה, נדמה לי שכבר השתמשת בכל המילים בשפה העברית. אני לא חוסם אותך עכשיו, אני רק מבקש: אל תכתוב יותר. ואם אתה פשוט חייב, שלח לי למייל. אל תנפח לי את תיבת התגובות.
תודה.
יאיר רוווה, זה לא פוליצרסקופס?
http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/422/141.html
שלום יאיר,
כמה פרוצדורות:
1.בעוד יומיים מתחיל פסטיבל קאן. אתה תהיה שם? תעביר לנו דיווחים און ליין? ( האם לקח ברלין, שם ניסית לעשות את זה, ואיכשהו, טכנולוגית זה לא הסתייע, נלמד?)
2. בעוד חודשיים מתחיל פסטיבל ירושליים. מה עם דיווחים מגזרת וולגין? אני באופן אישי מסוקרן מהחדשים של שמי זרחין ושל דרור שאול (ובמידה קצת פחותה מהברבשים ומאיתן פוקס). ואולי כבר נזרקים לאויר שמות של סרטי פתיחה לבריכת השולטן?
3. נפגשנו בשבת בהקרנה של "הזמן שנשאר" של פרנסואה אוזון. אני מאוד אהבתי את האיפוק, את השליטה המוחלטת של הבמאי בקצב הנראטיב, במשחק המצויין של כל הקאסט, בצילום היפהפה, בפלאשבקים המובאים פעם בהשתתפותו הכמעט פעילה של הגיבור ופעם בלי, ואת הצמצום- אין בסרט ולו דקה אחת מיותרת. ואתה? מה היו מחשבותיך על הסרט?
איתן,
לי אישית אין מושג מה יהיה בפסטיבל ירושלים, אבל גם אני, כמוך, מתעניין בתוצרת המקומית שצפויה להתחרות השנה. באתר של קרן הקולנוע הישראלי (http://www.filmfund.org.il/page.aspx?section=619#2005) מופיעה רשימה ארוכה של סרטים שחלקם עוד בשלבי הפקה שונים, אבל רובם (אני מנחש) יהיו מוכנים בזמן להתמודד על פרסי וולג'ין ואופיר. אם יורשה לי, ניחוש פרוע על המתמודדים בפרס אופיר לסרט הטוב ביותר 2006:
הבועה – כי זה של איתן פוקס וגל אוחובסקי, שמות שאי אפשר להתעלם מהם. מצד שני, נראה לי שהסרט יהיה פוליטי מכדי לזכות.
הסודות – כי עשו להם בלגן פעם קודמת שאבי נשר לא היה מועמד.
אסקימוסים בגליל – כי התמיכה הכספית הנדיבה של הקרן מראה שהולכים לקדם אותו ברצינות. חוץ מזה, הסיפור נשמע נחמד. ההימור שלי לזוכה בפרס אופיר.
ביקור התזמורת – כנ"ל, חוץ מזה שהסיפור נשמע די מופרך.
מחכים לסלאח א דין (בהנחה שיסיימו את יצירתו) – כי זה באמת נשמע כמו סרט שיכול לעשות את השנה לכמה מבקרים וחברי אקדמיה. ההימור שלי לזוכה בפרס וולג'ין.
מר ולדמן היקר – במידה ו"מחכים לסלאח א דין" לא מוכן בזמן. פרס אופיר לרמי הויברגר.
הסיכויים של הזוכה להיות מועמד לאוסקר לסרט הזר, אגב, נשארים נמוכים כל עוד לא משנים את שיטת הבחירה.
אולי הפעם הקישור יעבוד:
http://www.filmfund.org.il/page.aspx?section=619#2005
לגילדור
רק דרך אגב, לקולנוע עדן היו שני אולמת. אולם חורף סגור, בקיץ העלו את הכסאות לגג והוא הפך להיות עדן הקיץ.
קצת במאוחר אולי רשמת בתי קולנוע שנפתחו הרבה לפני שנות הארבעים
קולנוע אופיר – ברח גרוזנברג, אז בגבול כרם התימנים, שהביא את החידוש גג נפתח בקיץ.
קולנוע מוגרבי- שגם לו היה גג נפתח
לשנים יהפך האולם מתחתיו, זה שהיה ביתו של התיאטרון הקאמרי לקולנוע סטודיו.
קולנוע שדרות – שהפך להיות ביתו הראשון של תאטרון הכימה שעד שנבה הבית הגדול.
קולנוע קסם- הקולנוע על שפת הים שהפך להיות ביתה של הכנסת הראשונה ואחר כך לבית האופרה של אדיס דה פיליפ.
קולנוע אוריון- על גבול שוק בצלאל
קולנוע אסתר- כיכר דיזנגוף שהפך להיות משויך והקרין רק סרטים השייכים לחברת הסרטים מ.ג'.מ
( הבא ארחיו היה קולנוע תל אביב שהיה שהקרין את סרטי חברת פוקס בלבד.
קולנוע זוהר- רחוב סלמה שהיה מקרין שני סרטים בכרטיס אחד.
קולנוע גן רינה וקולנוע ארגמן שהיו בתי קולנוע חסרי גג והציגו רק בקיץ.
קולנוע תמר – פסג' רח אלנבי בית סולל בונה- שהיה הראשון עם מזוג אויר והתחיל להקרין כבר בשעה 10 בבוקר ( הרבה שנים לפני שהפך לבית קולנוע פורנוגרפי)
שני הסרטים של סילוונה מנגנו ( האורז המר ו- אנה-) הוקרנו בו חודשים רבים.
אגב כשקולנוע עדן הביא את שני הסרטים ההודים הראשונים הנווד ו… ( איצ'י קי דאנה)כל אחד מהם הוקרן כשנה.
לדני לחמן
לא שיש לעניין חשיבות כלשהי, בס"ה עניין של טרוויה לא ממש רלוונטית לכלום ובכ"ז. אתה אומר: "קצת במאוחר אולי רשמת בתי קולנוע שנפתחו הרבה לפני שנות הארבעים." ומכאן אתה מונה רשימה שלכאורה ניתן לחשוד שהיא של בתי קולנוע שנפתחו בת-א לפני 1940. אני לא בקי בהיסטוריה של בתי הקולנוע בת-א אבל אין לי ספק שקולנוע מוגרבי נבנה בסוף שנות ה40 ואילו קולנוע תל-אביב נבנה בסוף שנות 50.
גם אם הייתי מנסה להתייחס לרשימה שאתה מציע כאל כרונולוגיה כלשהי, לא חושב שהייתי מצליח. כך למשל, למיטב ידיעתי קולנוע ת-א היה האחרון שנבנה בת-א בטרם עידן הקומפלקסים ולא כפי שאתה מציג אותו ברשימה כאי שם באמצע. וסתם לשם השעשוע, הנה תזכורת חלקית לבתי קולנוע שמשום מה נשמטו מהרשימה שלך. בית העם, מגדל אור, ארמון דוד, קולנוע מרכז, מתמיד, זמיר, דן… והרשימה עוד ארוכה..