12 מאי 2006 | 10:49 ~ 17 תגובות | תגובות פייסבוק

אני ויוסי ודוד וקובי הקטן

1.
היה לי פעם חלום לביים סרט תעודי ביוגרפי על דוד פרלוב. תשאלו, כפי ששאלו רבים, מה הטעם לייצר ביוגרפיה קולנועית ליוצר שממילא רוב סרטיו התיעודיים הם אוטוביוגרפיים? הרעיון שלי היה כזה: כשדוד פרלוב נסע לברזיל לצלם את “יומן מעודכן” רציתי לטוס איתו ולהישאר כל הזמן חמישה מטרים מאחוריו, מחוץ לפריים של מצלמתו. רציתי להכניס לסרט שלי את כל הקטעים שפרלוב השמיט מהסרט שלו. מה שיוצר לא מספר על עצמו מעניין בעיני לא פחות ממה שכן.

2.
גם אני, כמו לא מעט עיתונאים שצמחו במקומונים, מעריץ את קובי אור. אם יש לסצינת הרוק מעין גורו זֵן, הגר על פסגת הר מטאפורית, אליו עולים לרגל אחת לכמה שנים כדי לקבל את ברכתו, עצתו או סתם להחכים מפירורי המילים שנשמטים מפיו, אור הוא האיש. הוא עונה לשאלות במטאפורות, במשחקי מילים, במכתמים, ביהלומי אותיות ששובצו זה לזה ביד של צורף-אמן. אפשר לקחת משפט של קובי אור ולהתחיל לפרק אותו. להפריד את המשל מהנמשל, להפריד את האמת מההמצאה, לפורר את השטותי מהרציני, ולנסות להגיע לאיזושהי אמת צלולה. מלאכה כזאת היתה תמיד מענגת, כי היא חשפה את כל הרבדים שמכיל משפט זן-רוק בן חמש מילים של אור, אבל היא היתה גם מתסכלת, כי בסוף התהליך נותרתם עם אבקת יהלומים המתנדפת ברוח. הטקסטים של קובי אור הם כמו הסרטים של גודאר. הם סתומים בתחילה. יומרניים במחשבה שנייה. מלומדים ועמוקים במחשבה שלישית. אבל רק כשמבינים שגודאר הוא למעשה במאי קומדיות, רק אז אפשר באמת לפענח את הטקסטים שלו, תוך התייחסות לאירוניה, ציניות וניסיון מודע לגעת במופרך. אבל מעט מאוד אנשים יודעים להתייחס אל גודאר כאל במאי קומי, לכן הוא כה בלתי מובן (ומי שלימד אותי את זה על גודאר היה יגאל בורשטיין, בשנה ב’ באוניברסיטה, ובזכות המידע הזה, שחשף עבורי עולם קולנועי שלם שהתבוננתי בו בעדשות הלא נכונות, הוא הפך לאחד המורים החשובים והמשפיעים ביותר עלי). הטקסטים של קובי אור, כמו אלה של גודאר, הם בה בעת אמת צרופה ושקר מוחלט. קובי אור לא משקר. אבל כדי להגיד את האמת, הוא משתמש בשקרים ובפירכות. הטקסטים שלו, שהפכו נדירים בעיתונות, הן יותר פארודיות על כתיבת ביקורת מאשר הביקורת עצמה. ולפעמים זו גם פארודיה עצמית. אבל זיהויו של אור ככותב קומי, ציני, לוחמני וערמומי, לא מפחיתה מהעובדה שהוא אחד המשוררים הגדולים שכותבים (מדי פעם, לעיתים רחוקות) בעיתונות העברית.

3.
אור התפרסם באמצע שנות השמונים כשכתב ב”חדשות” ביקורת על תקליט של יעל לוי וסיים אותו במשפט: “ואני רוצה לשכב איתה”. אולי משפט הסיום הגדול ביותר בתולדות עולם הביקורת. האם הוא התכוון ברצינות? קובי אור וסקס? נשמע מדע בדיוני. לא ידענו שהוא בכלל מכיר מילים כאלה. ואולי זה היה פאנץ’ ליין קומי? להחדיר טקסט וולגרי, קונקרטי וייצרי אל תוך ביקורת שכולה אמורפיות מילולית מופשטת ורבת משמעויות. או שזה טקסט חתרני פרודי שחשף את מהות הביקורת האמנותית כטקסט של חיזור. האמן מפתה את המבקר, והמבקר מעריך רק את האמן שמצליח לעורר אותו. אולי בגלל זה אני חושב שלינדזי לוהן וסקרלט ג’והנסון הן שחקניות כל כך טובות.

3א’.
קובי אור הוא משורר. דוד פרלוב היה משורר. המילה העברית “משורר” בעייתית כאן, כי היא מרמזת עבודה בפורמט של “שיר”. הם poets. ההתבוננות שלהם היא פיוטית.

4.
“העיר”, שמנסה להזכיר לנו איך הוא נראה בשנות התשעים, שם את קובי אור על השער. בלי כותרת. מאוד “העיר” circa שנת 1990. זו מחמאה. אחת לכמה שנים עיתונאי צעיר מראיין את קובי אור, מציג אותו בפני הקהל שמעולם לא שמע עליו (שזה כמעט הרוב המוחלט של הציבור, גם בלב שינקין, אם להשתמש בקלישאות סוף שנות השמונים). ואם הכתבה הזאת נועדה לקדם את מכירות הדיסק של אור, הרי שמבחינתי היא הצליחה. אור יכול כבר לצאת ולבזבז את האחוזים שלו מהעותק שאני אקנה.
אבל אני רוצה לקרוא כבר את הכתבה על אור שעוד לא התפרסמה. למצוא את המילים שאור משאיר מחוץ לטקסטים שלו. שנים עבדתי איתו, זה היה לפני יותר מעשור, ובעצמי לא יכולתי לשאול את השאלות שקל לשאול כל בנאדם רגיל, אבל לשאול את קובי אור זה נראה כמו כפירה. באיזה מכולת אתה קונה? אתה משווה מחירים? אתה מעדיף חלב אחוז אחד או שלושה אחוזים? של טרה או יוטבתה? החתולים שלך, איזה אוכל הם אוכלים? כשאתה קונה להם אוכל, אתה עושה משלוח? ואיך נראה הבית שלו? וממה הוא מתפרנס? ומה עשו ההורים שלו? ואם רק ב-1979 הוא התחיל לכתוב בפנזין שלו, כלומר כשהיה בן 31, מה הוא עשה עד אז? אני מניח שעמית שהם וגיא אסיף ואהד פישוף ואבי פיטשון יודעים את התשובות לכל אלה. אבל אני עדיין מחכה שמישהו (אולי בועז כהן?) יכתוב את הביוגרפיה הבלתי אוטוביוגרפית של קובי אור. ושבמוסף “ספרים” יתנו ליעל לוי לבקר את הספר.

5.
כשערכתי את מדור התרבות ב”זמן תל אביב” ואחד הבנאים הוציא אלבום נתתי לביקורת את הכותרת “כולם היו בנאי”. הרגשתי מאוד מרוצה מעצמי ומההברקה שלי, עד שאחד העורכים מעלי אמר לי שזו אולי הכותרת הנדושה והמשומשת ביותר, בה משתמש כל עורך מתחיל כשהוא נדרש להתמודד עם שבט בנאי.
כמה חודשים לפני כן, כשרק התחלתי לעבוד באותו עיתון, קיימתי שיחת היכרות עם אותו עורך-על, שביקש לדעת את מי בעיתונות אני אוהב ומה השאיפות שלי. חשבתי שאני נורא מקורי כשאמרתי: “החלום שלי הוא לקבל מדור כמו של דורון רוזנבלום”. שנים אחר כך, כשכבר הייתי אני בין עורכי העיתון, התעוררה שיחה על כל פרחי העיתונות המגיעים למערכת עיתון גדול בפעם הראשונה וכולם, בלי יוצא מן הכלל, אומרים שהם רוצים להיות דורון רוזנבלום (או נחום ברנע). שוב הרכנתי ראש בהסמקה, ודפקתי אותו קלות בשולחן.
12 שנים חלפו מאז. הבוקר, ב”הארץ”, הכותרת להספד של דורון רוזנבלום על יוסי בנאי היא “כולם היו בנאי”. פחחחח, איזו כותרת נדושה ומשומשת.

6.
אחרי מותו של דוד פרלוב אף מפיץ די.וי.די ישראלי לא הזדרז להוציא מארז של סרטיו, למען הדור שלא הכיר אותו. לעומת זאת, אני מניח שמותו של יוסי בנאי כן עשוי לגרור תעשייה של מוצרים לזכרו. אם ייצא מארז סרטי יוסי בנאי, אני מאוד מקווה ש”הגלולה” של פרלוב יהיה שם, לצד “חכם גמליאל” ו”עליזה מזרחי” העממיים יותר. ניסים אלוני כתב את התסריט, אדם גרינברג צילם, יוחנן זראי הלחין. מדובר בסרט סהרורי וקסום, כמעט פסיכדלי, שיש בו קסם קולנועי רב, מלא חן והומור. מדובר באחד הסרטים הכי פחות מוערכים שנעשו בישראל. אפילו פרלוב תפס ממנו מרחק ברבות השנים. אם קובי אור היה כותב תסריט, ככה זה היה נראה.

17 תגובות ל - “אני ויוסי ודוד וקובי הקטן”

  1. נייד 12 מאי 2006 ב - 12:44 קישור ישיר

    ואני מבין שהיום החלום שלך הוא לעשות מדור כמו של יאיר לפיד

  2. יושיהידה 12 מאי 2006 ב - 13:06 קישור ישיר

    בעוונותי לא יצא לי לראות סרטים של גודאר, אבל את קובי אור אני מכיר גם מכיר. ואני תוהה אם ההתייחסות אליו כאל יוצר קומי וציני היא לא פשוט צורת התמודדות עם הטקסטים שלו. קצת כמו הביקורת של יובל צוקר על מב”א3 שטען שהדרך היחידה להתמודד עם הסרט היא לראות אותו כפארודיה על סרטי פעולה.

    זה יכול להגיע משני צדדים שונים. מצד אחד אתה לא מצליח להבין את הטקסטים שלו, אני מרגיש רע עם עצמך, חושב שאתה אידיוט (כי למען האמת – קשה לקרוא טקסטים של קובי אור בלי לחשוב שאתה אידיוט…) ובשביל לפתור את הבעיה הזאת אתה מחפש זווית ראיה מסויימת שממנה תרגיש שאתה מצליח להבין את הטקסטים שלו.

    או לחילופין, אתה מתקשה להאמין שמסוגל להיות כותב יומרני ופלצני כזה, זה באמת נשגב מבינתך, ובשביל להתמודד עם הרעיון הזה אתה מעדיף לראות אותו בתור קומי, ציני ופארודי, ואז בעצם אתה צוחק “איתו” ולא עליו.

  3. dersu uzala 12 מאי 2006 ב - 17:32 קישור ישיר

    אם כבר, הגיע הזמן למארז די. וי.די של סרטי “הרגישות החדשה”. אני הראשון שיקנה.

  4. ברווז גומי 12 מאי 2006 ב - 18:46 קישור ישיר

    אכן כך לגבי “הגלולה”. אתמול בכתבות החבצלת בטלוויזיה, צרם לי שהזכירו את כל שאר הסרטים ואילו את זה שכחו, ודווקא שם היה לבנאי את התפקיד הגדול מכולם.
    אני לא זוכר איפה – אולי בסרט המוצלח של רם לוי – אבל בנאי התייחס למיעוט הופעותיו בקולנוע. לטענתו שיטת העבודה בקולנוע, בה מצלמים כל פעם קטע מההופעה, תיסכלה אותו והרחיקה אותו מהתחום. הפסד של הקולנוע.

  5. התער 12 מאי 2006 ב - 22:18 קישור ישיר

    איזה מאמר יפה.

  6. בועז כהן 12 מאי 2006 ב - 23:39 קישור ישיר

    קובי אור טילטל אותי באופן עז, כשנחשפתי לכתיבה שלו ב-1979. הייתי בן 15 אז. נער פרברים.

    כל הכתבות שנעשו עליו וגם הסרט “אור קשה, אור רך” של חן שיינברג לא הצליחו לפענח באמת את דמותו.

    אבל בשבילי הוא אדם מקסים שיש לי את הזכות הגדולה לעבוד איתו עכשיו.

    הידעתם שלמרות הצעות רבות, חוזרות ונשנות, הוא מסרב להוציא את כתביו בספר?

    ו”הגלולה” של דויד פרלוב הוא אחד משלושת הסרטים הישראלים האהובים ביותר, לצד “חגיגה לעיניים” של אסי דיין ו”שלושה ימים וילד” של אורי זהר.

  7. עידן 13 מאי 2006 ב - 12:17 קישור ישיר

    יאיר, ע”י הורדת ההודעות שכתבתי על קובי אור אתה לכאורה מצטייר כאדם נאור המסנגר על השונה והחריג בחברה אבל בעצם אתה מתגלה כאדם שלא מוכן לשמוע דעות אחרות. אני לא חושב שאחד שנראה כמו שאור נראה או נשמע כמו שהוא נשמע ראוי לכל השבחים שאתה מרעיף עליו. הבלוג הוא שלך ואתה הפוסק העליון אבל אם אתה חושב שאתה אדם פתוח וליברלי צר לי לבשר לך שבינתיים ההפך הוא הנכון. חופש הדיבור מתבטא כששומעים דעות שונות, לעיתים לא נעימות ולא מחמיאות. אני חושב שהביקורת שלי כלפי אור מבוססת על פי התרשמותי האישית ממנו וזכותי להביע אותה. גם בנושא ההומואים סתמת את פי משום שלא נעם לך מה שאמרתי. חבל, העולם אינו מקשה אחת ואם מישהו באמת רוצה להגן על חופש הדיבור, הוא צריך להראות זאת במעשים ולא רק לדבר.

  8. דואל 13 מאי 2006 ב - 12:27 קישור ישיר

    לצערי אני לא ממש מכיר לעומק את אור, גודאר ופרלוב (הפקת DVD חדשים בהחלט תעזור לי להשלים את החסר בקשר לשני האחרונים). אבל המאמר שלך מצוין. קצת מתבזבז כאן בבלוג, חבל שזה לא מתפרסם ב-7 לילות או משהו כזה. דרך-אגב – ליטל מייזל נכנסה גם ל-7 לילות של השבוע.

  9. עידן 13 מאי 2006 ב - 13:21 קישור ישיר

    מחר ימלאו שמונה שנים למותו של אייקון אמריקאי של המאה ה20, פרנק סינטרה. סינטרה שהיה זמר ומבצע שאין שני לו, שחקן נפלא(לא תמיד בסרטים ראויים) וגם בעל קשרים עמוקים ומסועפים עם העולם התחתון הוא באמת ובתמים אגדה שלא נראה עוד כמותה. כל אלבום אוסף שלו ראוי להאזנה אבל לסינטרה בשיא כוחו מומלץ להאזין ל Songs for Swingin’ Lovers או In the Wee Small Hours. באשר לסרטים, מי שלא ראה את מעתה ועד עולם( לא רק בגלל סינטרה כמובן) לא טעם קלאסיקה הוליוודית אמיתית!

  10. עידן 13 מאי 2006 ב - 13:31 קישור ישיר

    עוד מחר, לו היה חי היה בובי דארין בן 70, זה הכל. דארין, זמר ושחקן שהרפרטואר שלו כלל פופ, פולק ג’אז וקאנטרי מת צעיר מדי בגיל 36 מסיבוכים של מום מולד בליבו. הסרט שביים קווין ספייסי לפני שנתיים “מעבר לים” בו גם גילם את דמותו של דארין אמנם לא זכה להצלחה שלה זכו ריי או הולך בדרכי אבל הוא מחווה נאה לכישרון ענק שנקטף מהר מדי.

  11. חן חן 13 מאי 2006 ב - 15:40 קישור ישיר

    עזוב אותך, עידן. מי אלה סינטרה ודארין לעומת קובי אור ודוד פרלוב? עזוב, עזוב שטויות

  12. נון 14 מאי 2006 ב - 1:05 קישור ישיר

    אולי אתה ראית קובי אור אחר ממה שאני ראיתי, אבל בהופעות הספורות שלו בתקשורת (שמים שרוטים על גלויה, של נושאי המגבעת), הוא נראה לי טיפוס הזוי. הטקסטים שלו בלתי קריאים בעליל, אבל אולי חסר איזה ילד שיצעק על עורכי התקשורת שהמלך הוא עירום.
    בסופו של דבר, אם זה לא קריא, זה לא קריא, מעבר לכל הקשקוש הפוסט מודרני.

  13. עידן 14 מאי 2006 ב - 10:49 קישור ישיר

    חן חן, אני לא יודע אם את או אתה צוחקים לגבי סינטרה ודארין אז אני לא יודע בדיוק איך להתייחס.

  14. חן חן 14 מאי 2006 ב - 11:25 קישור ישיר

    אני לא צוחק

  15. עידן 14 מאי 2006 ב - 11:55 קישור ישיר

    חן חן, אתה מצפה שאני אתייחס לזה ברצינות?

  16. חן חן 14 מאי 2006 ב - 13:00 קישור ישיר

    כן
    מה שאני מנסה להגיד הוא שאני מקווה למצוא בבלוג הזה דיונים מרתקים בנוגע לקולנוע, אבל נאלץ להסתפק במוזיקה עברית וזה מתסכל

  17. קלדן 14 מאי 2006 ב - 16:30 קישור ישיר

    OFF TOPIC

    יאיר,אני נהנה מאוד לקרוא את הבלוג שלך.

    כתבת כמה פוסטים בנוגע למאבק איגוד הבמאים תסריטאים.
    רציתי לשאול , האם תוכל להקדיש פוסט לחלוקת ההכנסות
    בתעשיית הקולנוע הישראלית ?

    האם התסריטאים, בימאים, מקבלים,למשל, תמלוגים
    ע”פ מכירות כרטסים, או שמקבלים סכום חד פעמי
    ללא קשר להצלחתו של הסרט (ואת הפירות, אם יש , גורף המפיק) ?
    האם הם מקבלים תמלוגים מהשכרות / מכירות של DVD ?

    אשמח להארת עיניים בנושא עלום זה


השאירו תגובה