30 אוקטובר 2012 | 19:16 ~ 6 תגובות | תגובות פייסבוק

געגועיי ל-35 מ”מ (אפרופו “להרוג אותם ברכות”)

מרגע שראיתי הקרנה דיגיטלית בהיי-דפינישן (זה היה בפסטיבל ברלין 2006) התאהבתי בפורמט הזה. לא רק שהבנתי שדיגיטלי זה העתיד, ראיתי בו ברכה, בייחוד למקום כמו ישראל, בו צילום דיגיטלי יכול להוזיל עלויות ולשדרג איכות. ויותר חשוב מזה: הפצה דיגיטלית היא קריטית למקום שבו עלות העותקים וזמינותם פגעה ברפרטואר ואיכות העותקים פגעה באיכות ההקרנה. ואכן, המהפכה הדיגיטלית בצילום ובהקרנה מבורכת בעיניי. כל מי שזוכר איך נראה הקרנת סרט ב-35 מ”מ – פה ושם עוד יש כאלה, אבל הם הולכים ונעלמים – בוודאי הבחין שעותקים דיגיטליים הם כמו לראות אותו סרט אבל אחרי ניתוח קטרקט: פתאום הוא צלול, בהיר, חד, הצבעים במקומם, אין קפיצות, שריטות, ומכיוון שרוב המקרנות הדיגיטליות בכל בתי הקולנוע עדיין חדשות, עוד לא נתקלנו בבעיות של נורה עמומה או עדשה שאיבדה את ליטושה (אני מניח שזה עוד יגיע, ונראה איך העידן הדיגיטלי מתמודד עם ענייני החומרה של עסקי ההקרנה).

לפני כמה, בעקבות הפוסט הזה על גרסת האיימקס ל”סקייפול”, התעוררו בי לא מעט הרהורים נוגים על הקולנוע הדיגיטלי. פתאום הבנתי משהו משמעותי מאוד שחסר לי בו. הביטו למעלה אל ראש הבלוג ותראו את התשובה: סינמסקופ. הקולנוע הדיגיטלי הכחיד את הסינמסקופ. בתגובות בפוסט ההוא, שם למדתי המון מידע מכמה צלמים שקוראים כאן, הבנתי שתחושותיי נכונות. אמנם יש לא מעט סרטים המוצגים בפורמט הסינמסקופי (מבחינה טכנית, צילום דיגיטלי דווקא הופך את זה לקח יותר לצלם בפורמט דמוי-סינמסקופ, ראו בקולנוע הישראלי למשל את “הערת שוליים” ואת “חדר 514”) אבל הכוונה היא לסינמסקופ רק במובן הגיאומטרי: פרופורציות מסך של 1:2.35. הסיבה שאני כה אוהב סינמסקופ אינה סיבה גאומטרית, זה לא רק פרופורציות של מסך וקומפוזיציה, זו סיבה אחרת. יש משהו בעדשה הסינמסקופית (עדשה אנאמורפית) שגורם לכל המראה של הסרט להיראות אחרת (רם שני, צלם, הסביר יפה בתגובה הזאת את המראה הייחודי של עדשת הסינמסקופ וה”בוקה” – אהבתי את הז’רגון – שהיא מעניקה לאור בה).

אתמול ראיתי את “להרוג אותם ברכות”, סרט הפשע-קו-נטוי-סאטירה-פוליטית שביים אנדרו דומיניק עם בראד פיט וג’יימס גנדולפיני. תוך שניות היה ברור שהסרט הזה, באופן כמעט נדיר לרגע הזה בזמן, צולם ב-35 מ”מ בסינמסקופ עם עדשה אנאמורפית. רואים את זה מיד, באור, בהשתקפויות, בשינויי הפוקוס והאופן שבו הם משנים את כל הפריים בצורה ייחודית לעדשות האלה (פנוויז’ן). הסרט הוקרן אמנם בעותק דיגיטלי צלול (וגם ראו בבירור שאת צילומי הפנים עשו במצלמה דיגיטלית, הסינמסקופ בפילם הושאר לצילומי החוץ הרחבים), אבל הלב החמיץ פעימה מרוב געגוע וכיסופים ללוק הזה של הסינמסקופ האמיתי (ולא פריים גבוה שנחתך לפרופורציות של סינמסקופ).’

האם זה יהיה הטרנד הבא? במאים שנאחזים בצילום 35 מ”מ סינמסקופי אנאמורפי? זה יתכן. הנה זה בא: “ג’אנגו חסר מעצורים” של קוונטין טרנטינו צולם ככה. “לינקולן” של סטיבן ספילברג ו”Silver Lining Playbook” של דיוויד או ראסל צולמו ב-35 מ”מ מסך רחב (אבל בסופר 35 מ”מ, כלומר שזו לא עדשה אנאמורפית, אלא פריים שאחר כל נחתך לפרופורציות של מסך רחב).

ובבת אחת, אמש פיתחתי לעצמי באג חדש. לחפש את הסרטים שצולמו ב-35 מ”מ סינמסקופ אנאמורפי ואז הועברו לטיפול והקרנה דיגיטליים (אני עדיין מעדיף את ההקרנה הדיגיטלית הצלולה, אני לא רוצה לחזור להקרנות הפילם הרוטטות). כשראיתי עכשיו שגרג פרייזר, הצלם של “הורג אותם ברכות”, צילם גם את “שלגיה והצייד” בשילוב של 35 מ”מ אנאמורפי, 65 מ:מ ומצלמות דיגיטליות, בבת אחת התעורר בי העניין לצפות בסרט הזה, שעד כה לא חשתי עצב על כך שהחמצתי אותו.

והתגובה ההיא שם רם שני הכילה בתוכה בשורה משמחת מאוד עבורי: מתברר שכנראה לא רק אני מתגעגע ל”בוקה” של עדשת הסינמסקופ, ושחברי ARRI עובדת על פיתוח מצלמה שתצלם פריים מרובע שיורחב על ידי עדשות הסינמסקופ הוותיקות. כך שייתכן שהעידן הדיגיטלי יידע לפתור גם את זה.

נושאים: בשוטף

6 תגובות ל - “געגועיי ל-35 מ”מ (אפרופו “להרוג אותם ברכות”)”

  1. נדב 30 אוקטובר 2012 ב - 20:03 קישור ישיר

    http://www.youtube.com/watch?v=POLylqWL-j8

    סרט מאוד מעניין על המעבר של תעשיית הקולנוע מפילם לדיגיטל.

  2. BigBird 30 אוקטובר 2012 ב - 22:15 קישור ישיר

    לא לגמרי קשור.. אבל-
    אנחנו חודש וחצי לפני הבכורה של ההוביט , כבר יודעים אם יוקרן גם בארץ ב48 פריימים?
    לפי מה שהבנתי מדובר רק בשדרוג גירסאת תוכנה של המקרנים, יש איזשהן הערכות מתי נדע?
    ואם אתם שם ביס פלנט חושבים לאפשר לנו הזמנת כרטיסים מוקדמת, לכו על זה! יש לכם כבר 4 כרטיסים ביד

  3. יא יא 31 אוקטובר 2012 ב - 6:16 קישור ישיר

    “שלגיה והצייד” גם מצולם מאוד יפה וגם הוא לא סרט כל כך נורא כמו שעשו ממנו.

  4. יא יא 31 אוקטובר 2012 ב - 6:32 קישור ישיר

    ועוד עניין, הסרט הבא שגרייג פרייזר (“שלגיה והצייד”, להרוג אותם ברכות”) מצלם לקטרין ביגלו כבר עובר לפורמט דיגיטלי. כך שכנראה שנצטרך לחכות עוד שנה או שנתיים כדי לראות כמה באמת נאחזים בפורמט האנמורפי, או בצילום בפילם בכלל.

  5. רם שני 31 אוקטובר 2012 ב - 18:09 קישור ישיר

    הכוונות של ARRI מאוד רציניות לגבי צילום אנמורפי אמיתי. הם מוציאים עכשיו סדרה חדשה של העדשות שלהם בגירסא אנמורפית . כמובן שהם גם עושים את זה הכי טוב:)
    http://www.arri.de/news.html?article=1040&cHash=c6e726efd4254d283bb9526b40541300

  6. טלוטן 4 נובמבר 2012 ב - 3:12 קישור ישיר

    למזלנו ולשמחתנו, העידן הדיגיטלי ימצא מתישהו פתרונות לכל דבר. בעתיד הבעיה תהיה אולי יותר מדי אפשרויות, פחות מדי מגבלות לפעול בתוכן.


השאירו תגובה