14 יולי 2008 | 10:50 ~ 5 תגובות | תגובות פייסבוק

יום שני: מה יש לראות היום בפסטיבל ירושלים?

מישהו יכול להסביר לי למה בסמדר, בית שמואל ומרכז בגין עדיין עושים הפסקות להחלפת גלגל? אני משוכנע שיש דרך אחרת לעשות את זה אבל תוהה מה מונע מהפסטיבל הירושלמי לאמץ אותה? כסף? טכנולוגיה? מכוניות מספיק גדולות כדי להעביר פלטות שלמות מקולנוע לקולנוע? זה הרי מחרב את הצפייה. הורג אותה. אתמול ב”סונטת טוקיו” היו שתי הפסקות כאלה. זה הרס לי את הסרט. שלשום בבית שמואל היתה הפסקה להחלפת גלגל שהתארכה והתארכה, ואז לקח זמן עד שהפריים סודר, תוך כדי הקרנת הגלגל השני, וכתוביות התרגום נמצאו על המסך. זה דפוק ככה.

והיום:

“ההנאה שבגניבה” (14:30, סינמטק 3)

אני רוצה להמליץ על הסרט הזה – פצפון, עצמאי, 16 מ”מ, צולם בהחבא ברחובות ללא אישורים, מחתרת אמיתית. הוא אלטרנטיבי להכל, בגודל, בדמויות, בעלילה (או היעדרה), ויש בו אווירת חופש. ג’וש ספדיה, ניו יורקי שלמד בבוסטון ובה הקים קולקטיב קולנוענים עצמאי, כתב את התסריט עם אליאונור הנדריקס, ושניהם מופיעים בתפקידים הראשיים. הנדריקס, שמחזיקה את הסרט על כתפיה, היא מין שרלוט גיינזבורג ניו יורקית שעסוקה בגניבות, והסרט – כמוה – משוטט הלוך ושוב ללא מטרה מוגדרת.
אני רוצה להמליץ, אבל מתקשה. כי למעט רגעים חביבים ותחושה נינוחה, הסרט הזה לא היה מהנה במיוחד, או יחודי במיוחד, או מיוחד במיוחד. מה שכן, אם אתם מסתקרנים – לפני או אחרי הצפייה – תוכלו לצפות בסרטים הקצרים שהפיק ספדיה, אחיו וחבריהם לקולקטיב הדלי האדום, באתר שלהם.

“ספק השינה” (22:00, סינמטק 4)

זה קצת יותר דומה לקולנוע העצמאי/אלטרנטיבי שמעניין אותי: בחצי הדרך בין בי-מובי לווידיאו-ארט, במפגש בין דרמה פוליטית ומותחן עתידני. הסרט הזה הוא ברדק גדול, אבל לא נטול עניין. אנתוני ברגמן, המפיק של “סינקדוכה, ניו יורק”, הביא לפסטיבל השנה גם את הסרט הזה, שזכה בפרס התסריט בפסטיבל סאנדאנס האחרון. אלכס ריברה, אמן וידיאו-ארט, עושה כאן את בכורתו הקולנועית בסרט דובר ספרדית המתרחש במקסיקו שננעלה מאחורי סורג ובריח, חומה גדולה מקיפה אותה, ושומרים בשלט רחוק משגיחים על הגבול ועל מאגרי המים. כדי להמשיך לעבוד בעבודות הדחק באמריקה המקסיקנים מחברים את עצמם לאלקטרודות שדרכן הם שולטים על רובוטים המבצעים את עבודות הבנייה והניקיון, מבלי לחצות את הגבול. וכך, במה שנראה כמו שילוב בין ג’ון סיילס והאחים וושאובסקי, מתפרשת עלילה הקשורה במכירת זכרונות וירטואליים ובייסורי המצפון של טייס קרב שנאלץ להפציץ בשלט רחוק את בני עמו.
האפקטים נראים זולים, קטעי הסייבר-פאנק מזכירים את “ליקוויד סקיי” המחתרתי מהאייטיז, אבל יש כאן איזשהו ניסיון מסקרן -שהפסטיבל הוא ה-מקום לדגום אותו – לערבב ז’אנרים מסחריים ללא כסף ולרקוח מהם שיקוי חברתי-פוליטי.

את שאר סרטי לא ראיתי, אבל אני בוודאי ארוץ לראות את “להטביע במוח” של גאי מאדין, ואסתקרן לראות את הנציג הירדני לפסטיבל סאנדאנס, “קפטן אבו ראאד” (אחד משני סרטים ירדניים מסקרנים המוצגים בירושלים השבוע).
הערב נושא בחובו שתי דילמות: האם לבחור ב”ברוריה”, “חייב לזוז” או “אות קלון”? אני הכי רוצה לראות את “אות קלון” האילם של דרייר, אבל נראה לי שהמחויבות לסיקור תחרות וולג’ין תכריע נגדו. חבל שאצל שלושתם זו הקרנה חד פעמית.

ואז דילמה נוספת: “בעיר של סילביה” או “מוות באהבה”? עוד לא החלטתי.

המלצות למישהו?

נושאים: פרס אופיר 2008

5 תגובות ל - “יום שני: מה יש לראות היום בפסטיבל ירושלים?”

  1. עופר ליברגל 14 יולי 2008 ב - 19:24 קישור ישיר

    “בעיר של סילביה” הוא אחד מן הסרטים הטובים ביותר המוקרנים השנה בפסטיבל.

  2. אחד 15 יולי 2008 ב - 0:57 קישור ישיר

    הסיבה שבסמדר, במרכז בגין ובבית שמואל עדיין עושים הפסקות בסרטים היא שהמקרנות שלהם עובדות עם גלגלים ולא עם צלחות. את התלונות יש להפנות להנהלת רשת לב/מרכז בגין/בית שמואל (בהתאמה). באולמות האלו גם בימי חול לא פסטיביים עושים הפסקות בסרטים פשוט כי אין דרך אחרת.

  3. ברווז גומי 15 יולי 2008 ב - 1:20 קישור ישיר

    הפסקות הן מעצבנות. הפסקות בלתי מתוכננות בגלל הפסקת חשמל – עוד יותר. בשבת הייתי בסרט התיעודי (המצוין אגב) “זאת לא אני, זאת אחותי”, והחשמל הופסק פעמיים. על פי נציגת הסינמטק הנבוכה, בגלל התוספת של האולמות החדשים. זה, והעובדה שאף אחד לא טרח להפוך את המקום לנגיש עבור נכים, מטילים צל כבד על הפסטיבל.

  4. אורון 15 יולי 2008 ב - 1:25 קישור ישיר

    פסטיבל י-ם: יום שני.
    “רוסאריו” – סקס, סמים ואלכוהול במנה מרוכזת מדי לטעמי בשעה 10:00 בבוקר… מאוד התחבבו עליי התסריט המקוטע והקפיצות בזמנים. אבל בכמה נקודות הרגשתי כאילו הסרט טעה בדרך, חש זאת מאוחר מדי ואז חזר למסלול התקין, לא בהכרח הבטוח. כמובן שגם כשמדובר במותחן פשע, הקולנוע הלטיני יהיה רווי בדרמה חזקה, והפעם היא גם הייתה מוצלחת, מפתיעה לעיתים.
    “אידיוטים ומלאכים” – לא יודע, אני עדיין חלוק בדעתי. מצד אחד יש לפלימפטון הזה דמיון ייחודי ורעיונות ויזואליים מרתקים. מצד שני, המסרים בכפיות הפריעו לי, מה גם שאני לא משוכנע שהם היו הכרחיים או נכונים לסרט הספציפי הזה. אולי עלילה מהודקת יותר הייתה מפיגה את תחושת ההתמרחות הכללית.
    “המנון” – סוף סוף הרגע בפסטיבל בו נזכרתי למה אני אוהב גם סרטים איטיים, על שום דבר ועל הכל. זה שיר הלל, המנון, לאנטי-גיבור, לפסיבי הנדבק כמסטיק לגלגלי השגרה ונשחק תחתם. זה שלא יכול לסרב לבקשות של זרים, לא מתייאש אבל נראה מיואש. פיוט מופלא והתרוממות רוח אמיתית. חבל שהייתי מוכרח לעזוב עקב התחייבויות אחרות ולא יצא לי לראות גם את הסרט הנוסף, או לשמוע את דברי הבמאים בסיום.

    ובקשה/קובלנה לקהל הפסטיבל (אין לי שום דבר נגד אנשים פה, אני סתם פורק עול):
    אם סרט כלשהו לא מוצא חן בעיניי מישהו מהצופים, לדעתי יש רק שני דברים שאפשר לעשות – ללכת, או לסתום. אבל להסביר לי ולכל הצופים מסביב בקול רם מה לא בסדר בסרט, או סתם להגיד שוב ושוב כמה הוא גרוע – מצטער, לא משהו שאני יכול לקבל כצופה. רבאק, אתם לא בסלון הפרטי שלכם, טיפה התחשבות/תרבות.

  5. דנה 15 יולי 2008 ב - 13:22 קישור ישיר

    אחרי שלושה ימים של שוטטות בפסטיבל אני יכולה לבשר על ה-ה-ה-סרט הכי מרגש שראיתי שם.
    אחרי שצלחתי את החלק הראשון בטרילוגיה “הכפר” ואת הסרט היפיפה על לונדון.
    ראיתי אתמול שני סרטים את “קפטן אבו ריאד” מקסים מקסים מקסים הכי מרגש בעולם. סרט שגרם לי לרצות ללמוד ערבית ולעשות שלום עם כל העולם.
    למרות שזה ממש לא נושא הסרט. מחר אני אלך לראות אותו שוב – בהקרנה שניה בלב סמדר. חובה להקרין בארץ. מקסים שמיד אח”כ הייתה הקרנה של ביקור התזמורת.
    חוצמזה ראיתי את האנימציה על האיש שגדלו לו כנפים – וגם זה פנינה אמיתית.

    כל הכבוד לדה פריז – ואלי זה בגלל שפתאום יש לי זמן-
    אבל אני בהחלט נהנת.


השאירו תגובה