12 יולי 2008 | 17:19 ~ 36 תגובות | תגובות פייסבוק

צ'רלי להודיע

“סינקדוכה, ניו יורק”, סרטו הראשון של צ’רלי קאופמן כבמאי, הוא אחד הדברים הכי מופלאים/מופרעים/מבריקים/מוטרפים שראיתי כבר הרבה זמן. סליחה אם אני קצת מרבה בסופרלטיבים בימים האחרונים – “עד קצה העולם”, “שגרה מבצעית”, “וול-E” ועכשיו זה – אבל כשהמצב טוב צריך לצאת להגיד את זה בלי עכבות. ו”סינקדוכה” הוא פשוט המסת מוח מטורללת לגמרי וחתיכת פצצת דכאון. הסרט הזה יונק את החשק לחיות. אבל הוא מבריק. קנו עכשיו – עכשיו! – כרטיסים להקרנה מחר, צאו לדרך לירושלים. כי למרות שהסרט הזה נקנה להפצה בארץ לכו דעו מתי הוא יגיע (הוא מוקרן ללא תרגום).

========

ושאפו ליהודה סתיו על שזיהה את הקשר בין “וול-E” ותיבת נוח, כשאיב היא היונה שנשלחה להביא את עלה הזית. אני החמצתי את זה. ומתברר שפורום פילם, מחרימי עיתונאים ידועים, הבינו שיש להם ביד הברקה גדולה והזמינו לפני כשבוע מבקרים המוחרמים בדרך כלל כדי שייכתבו על הסרט בשבוע היציאה. רק אותי לא. לא נורא. כל עוד החרם הוא רק עלי, מלחמה אישית בי, אין לי בעיה. מציק לי רק כשהוא מלחמה של איש עסקים ציני בקבוצה שלמה של אנשים שתפקידם לסקר את עבודתו. אני מקווה שעלה הזית של איב מסמל את סוף החרם הזה, לפחות מבחינת יהודה סתיו, ארז דבורה ודורון פישלר מ”טיים אאוט”, שיוכלו מעכשיו לכתוב על סרטי פורום פילם במועד הנוח להם, ולא למפיצים. נעקוב, מן הסתם.

========

וכמה מקוראי הבלוג הגיעו בשישי-שבת לירושלים? מה ראיתם אתם בפסטיבל שהייתם רוצים להזהיר מפניו או להמליץ עליו?

נושאים: פרס אופיר 2008

36 תגובות ל - “צ'רלי להודיע”

  1. אהרון קשלס 12 יולי 2008 ב - 18:49 קישור ישיר

    יאיר, אם זה מנחם אותך, גם אותי לא הזמינו.
    ולא, לא מדובר בעלה זית… לצערי…

  2. רפי 12 יולי 2008 ב - 19:20 קישור ישיר

    טוב..בדרך כלל אני לא מגיב. אבל! בתור עובד הפסטיבל נחשפתי לסרטים רבים וכמו כולם גם אני נקלעתי לבאזז סביב “עד קצה העולם” והחלטתי לוותר על הקרנת הפתיחה וללכת להצגה כפולה שהתחילה ב”באלאסט” והסתיימה בשון פן. מהסרט הראשון נהנתי מאד. סרט שהוא מה שנקרא “פיסת חיים”, עשוי טובף, כתוב טוב, ערוך טוב, מצולםפ מדהים ובסופו של דבר גם מרגש ומעורר מחשבה. ואז חצי שעה אחר כך ראיתי את 220 הדרות של שון פן, אורמ מראש שנהנתי בסך הכול, אבל הקשר הין המחמאות שנתכתו על הסרט לבין מה שהוקרן על המסך הוא קשר רופף, הסרט לא בשל, הוא עובר מסגנון לסגנון ללא הצדקה שדעתי הצליחה לפענח, הוא משתמש יותר מדי בטכניקות שאפיינו סרטי מסע אמריקאים משנות ה70 ולא מהמוצלחים שבינהם, הוא משתמש יותר מדי בסלואו מושיין כדי להעביר כאילו פואטיות ובעיקר הוא פשטני, אגדתי וכזה שלא החליט מהו הכוח העיקרי שלו, התרבות האמריקאית? המסע הקסום של סופרטראמפ? דמויות אמריקיות אותנטיות? מלדורמה משפחתית? אובדן התמימות? מכל אלו ועוד קצת קיבלנו טעימות קטנות שהשאירו אצלי תחושה של בינוניות ופשרנות. לכן אני לא חושב שזהו סרטו הבוגר ביותר או דברים אחרים שכתבת…

  3. עידו 12 יולי 2008 ב - 21:00 קישור ישיר

    אני קורא את הבלוג כבר הרבה זמן, אבל לא כתבתי תגובות בכלל. הייתי ב”בכח הלב” של וינטרבוטום ואחריו במפגש עם הבימאי. היה מעניין אבל הסרט בעייתי מבחינתי כי וינטרבוטום נקרע בין הרצון להראות “פשוט את מה שקרה” (לדבריו) לבין לנסות לומר משהו על כוח סיבולת ואומץ. השניים מפריעים אחד לשני במקרה הזה.

  4. סטיבי 12 יולי 2008 ב - 22:52 קישור ישיר

    יש הרבה מקוראי הבלוג שהיו בפסטיבל בשישי-שבת, חלקם חזרו עכשיו הביתה והם עייפים מכדי לכתוב (…) וחלקם עדיין בדרך לקרבת מחשב 🙂

  5. עופר ליברגל 13 יולי 2008 ב - 0:20 קישור ישיר

    הייתי בפסטיבל ואני מצטרף להמלצות על “סינקדוכה” ועל “שביל החלב” שני סרטים מופלאים. שביל החלב לא שיעמם אותי בכלל, חוויה יוצאת דופן שלא מדברת על כל הקהל (או רובו) אבל אני לא היחיד שיצא מן ההקרנה נפעם.
    גם סינקדוכה, אני חושש, יצבור שונאים כפי שיצבור אוהבים – אף על פי שזה סרט מעורר מחשבה, מצחיק ומרגש מאוד. סרט שאני מקווה לראות אותו שוב בקרוב, אולי בשבת הבאה.
    “תמונות מן העיר של סילביה” מזכיר גם את שביל החלב (כי אם בשביל החלב אין דיאלוגים והכל מצולם בשוטים ארוכים, בתמונות מן העיר של סילביה אין סאונד והסרט מורכב מתמונות סטליס וכיתוב) אבל יותר את סינכדוכה בגלל העיסוק בטיבה של אומנות. גם זו יצירה ייחודית ומרתקת שמיועדת רק לפלח קטן מצופי הקולנוע. ביחד עם “העיר של סילביה” נוצרת תמונה שלמה יותר, על היופי שבזיכורן מאהבה מפוספסת והביטוי שלה (ושל התבוננות בנשים) באומנת.
    שאר הסרטים שראיתי:
    מרלון וברנדו שלי: סרט ריאליסטי במסורת של קן לואץ והקולנוע האיראני. רוב הזמן זה עובד טוב מאוד, אם כי לא מקורי או מרגש בצורה יוצאת דופן. ועל השוט האחרון היית מוותר.
    חולי אהבה: קומדיה המשלבת בין מספר סיפורים מקבילים. הרבה רגעים מצחיקים, שום דבר מעבר.
    ההנאה שגניבה: סרט אמריקאי מהנה (עבורי, אחרים סבלו) אבל בלי יותר מדי ערך מוסף. כמה רגעים מקסימים, הרבה רגעים סבירים.
    אנדלוסיה: רוב הסרט מתאר חיים של בחור ערבי בצרפת, הקשיים שלו להשתלב. הסרט נע בין רגעים מוצלחים (חלקם ממש מעולים) לרגעים באנלים. אז יש רבע שעה סוריאליסטית בסים שכאילו באה משום מקום (פרט לשם הסרט) ויצרה אצלי תחושה של בלבול.

  6. עדן 13 יולי 2008 ב - 0:41 קישור ישיר

    לא ממש הייתי בפסטיבל אבל לעומת זאת, זו הצבעתי בתחרות האקדמיה:
    סרט: ואלס עם באשיר
    במאי: ארי פולמן
    שחקן: חיים זנאתי – ג’וליה מיה
    שחקנית: הגר בן אשר – ג’וליה מיה
    שחקן משנה: משה איבגי – שבעה
    שחקנית משנה: יובל שרף – איים אבודים
    תסריט:עידו ויונתן דרור – סוף שבוע בתל אביב
    צילום: חומר למחשבה
    עריכה: ואלס עם באשיר
    עיצוב אמנותי: ואלס עם באשיר
    עיצוב תלבושות: איים אבודים
    מלחין: אצבע אלוהים
    פסקול: ואלס עם באשיר

    (לא ראיתי את מפטיר, ברוריה, דלת מול דלת וחיי אהבה)

  7. דורון 13 יולי 2008 ב - 1:31 קישור ישיר

    מכיוון שאני כבר לא מעדכן את הבלוג שלי, התגובה הבאה היא בעצם מיני פוסט משלי על הסופ”ש בפסטיבל, עם תודה מראש לבעל הבלוג.
    שישי בצהריים – מקבץ סרטים קצרים מתחרות האוסקר האירופי: בסך הכל, מפתיע ומהנה ביותר. מתוך 13 סרטים, היו רק 2 שלא אהבתי, לעומת 4 שאהבתי מאוד והשאריות היו גם טובות מאוד. בסה”כ היה גם מגוון – כמה אנימציות, כמה קומדיות (מוצלחות ביותר, אגב), אחד נסיוני שמאוד אהבתי וגם, כמובן – דרמות קורעות לב.
    שישי אחה”צ – מיותר: אולי הסרט החלש ביותר של ז’יה ז’אנג-קה, ניקרתי כלכך חזק ב-20 דקות הראשונות שזה כבר כמעט היה מביך, מצד שני – זה הפיח בי אנרגיות לקראת המשך הסרט, שהשתפר מאוד לקראת הסוף, כשוא התחיל להזכיר את הסרטים האחרים של הבמאי המוכשר הזה.
    שישי בערב – סינדקדוכה, ניו-יורק: הגעתי לסרט בחשש שמא קאופמן הוא לא באמת הגאון שחשבתי פעם, ושהוא חייב איזה מפיק בן זונה שייאפס אותו ויקצץ את הגאונות שלו לרמות אכילות (כמו בשמש נצחית ואדפטיישן), אבל יצאתי ממנו עם ידיעה שהאיש הזה הוא גאון שמופיע אחת לדור לפחות. הסרט הזה כל כך מבריק, כל כך מפעים וכל כך מדהים שאין לי הרבה מילים לבזבז עליו, אז חוץ מזה שאני מסכים שהיה אפשר לקצץ 10-15 דקות לקראת הסוף, אחרי שהפואנטה הובנה ונלעסה עד דק, אני אוסיף רק 2 מילים שהדהדו לי בראש בזמן הצפיה: ז’ורז’ פרק.
    שישי בלילה – עוצרים את יאיר ברמזור לומר לו שלום ומיד עפים לתפוס מונית למלונה…
    שבת בבוקר – טבע דומם: ז’אנג-קה חוזר למקורות ועושה סרט יפהפה שמשלב בין הריאליזם של הסרטים המוקדמים שלו לאווירה המלנכולית וחצי סוריאליסטית של “העולם”, והכל תודות למקום המוזר/מופלא/לא-ייאמן הזה שנקרא סין. סרט גדול.
    שבת אחה”צ – עבודות וידאו של יעל ברתנא: פוליטי מאוד, לא תמיד מחודד ומכוון מספיק, אבל כמות הסרטונים הטובים עולה בהרבה על כמות הסרטונים המביכים קמעה.
    שבת בערב – הוגו 2: וואו. לזה לא ציפיתי. איזו פצצה יאיר לב שיגר ישר אל הלב שלי. החזקתי את עצמי חזק מאוד שלא לבכות בסרט הזה. סרט עצוב ומצחיק על יחסי אב-בן (שזה מוטיב שהופיע בדרך זו או אחרת ברוב הסרטים שראיתי, כולל הקצרים) כל הכבוד.
    כמה דברים כלליים על הפסטיבל: אם ביום שישי האיחורים היו מינורים יחסית (ובעצם בזכות האיחור הכללי הספקתי להגיע “בזמן” לסינקדוכה), בשבת (אולי בגלל הפסקת חשמל) היו איחורים לא כל כך נסבלים של יותר מרבע שעה שבהם קהל עמד מחוץ לדלת האולם. ממש לא לעניין.
    בסה”כ נראה שיש באמת פסטיבל יוצא דופן באיכותו, וחבל שאני כנראה לא אוכל לחזור אליו השבוע.
    וסליחה על האורך….

  8. אורון 13 יולי 2008 ב - 1:38 קישור ישיר

    פסטיבל י-ם: סיכום סוף השבוע הראשון:
    “שטח פרטי” – לא זוכר מי אמר פעם שלסרט צריכה להיות פתיחה חזקה וסיום חזק עוד יותר. פלה, הבמאי של הסרט לקח את הדברים מאוד ברצינות, אולי יותר מדי. חיבבתי את הסרט, אבל קשה לי להצביע על רגע אחד שמתעלה על הפתיחה או הסיום, כך שזהו סרט לא הומוגני ובעל בטן רכה לטעמי.
    “סינקדוכה, ניו-יורק” – “המסת מוח” אמר יאיר? מצחיק, כי בצאתי מהאולם סימסתי לחבר שאני לא יכול לענות להודעה שלו עכשיוף משום שהמוח שלי הפך לפירה. זה התסריט הכי מופרע של קאופמן וסרט שדיוויד לינץ’ יכול לקנא בו. המעמסה הרגשית הייתה לי כבדה מנשוא ברגעים מסויימים אבל אין ספק שאני מוכרח עוד סיבוב לפני שתהיה לי דעה מגובשת. עופר ליברגל הגדיר זאת יפה – זה סרט על יצירת אמנות, כלומר תהליך היצירה, ואם יורשה לי זו גם יצירת אמנות. כזו שחלקם יורקים עליה, חלקם מעריצים רק משום שכתוב “קאופמן” לידה, חלקם זיהו שמדובר בבגדי המלך החדשים, לכאורה, או שבעצם לא….הבנתם מה הולך פה? הלופים הפנימיים של קאופמן זה עומס יתר על המוח, במקרה הזה לא משהו שאפשר לעבד בצפייה ראשונה.
    “הרודף” – אני לא מבין אנשים שבאים לסרט קוריאני ואז מזדעדזעים מרמת האלימות. למרות הקהל שלא הפסיק להפריע בהקרנה המאוחרת, מאוד אהבתי את הסרט. היה מותח בטירוף ולמרות שרגעים מסויימים היו יכולים להיחתך החוצה, משהו בקצב של סרטים מקוריאה פשוט מרגיש לי בבית. ציפיתי למעט יותר אקשן, למרות שהסבירו לי יפה כי המרדף הוא מצוד חתול ועכבר ולא סצינת פעולה של שעה וחצי.
    “ספק השינה” – דרמה בעטיפה של סרט מד”ב. המדע הבדיוני בסרט מאוד התחבב עליי, כמו גם החשיפה ההדרגתית של העולם בו הסרט מתנהל, על כל מוזרויותיו הטכנולוגיות. הדרמה הייתה מעט פשטנית פינת בנאלית מדי לעניות דעתי. אבל הרי את סרט המד”ב המופתי שלי קיבלתי כבר בערב הפתיחה (דעתי המשתפכת, ובדקתי – אני הכי משפתך כרגע ברשת, בניק-לינק).
    “שבעה” – אני ממש מצטער לשחרר את השד העדתי בבלוג הזה, אבל הרגשתי פשוט אשכנזי מדי בשביל להבין באמת את הסרט. האקספוזיציה הארוכה מובילה לפיצוץ המיוחל בסופו של דבר, אבל הדרך לא תמיד עניינה אותי. כל מה שטוב בסרט, כמו המשחק או הפריימים הדחוסים, הולך לאיבוד מבחינתי בגלל חוסר הבנה בסיסי של העולם בו מתנהל הסרט. מאידך, אני כנראה בספירה אחרת לגמרי מאז אותו “וול-E”. נקווה שמחר אנחת ותודה לכל האנשים והאנשות הנחמדים והנחמדות שהנעימו את זמני בין הסרטים 🙂

  9. רובין 13 יולי 2008 ב - 2:05 קישור ישיר

    הייתי הערב ורק מלראות את עובדי הסינמטק רצים מצד לצד בכל פעם שהיתה הפסקת חשמל (היתה אחת ב 19:00 לקראת סוף הסרט הדוקומנטרי “זה לא אני, זאת אחותי” ועוד אחת במהלך “שבעה”) עשה לי נורא עצוב בשביל היוצרים.

  10. יניב אידלשטיין 13 יולי 2008 ב - 10:27 קישור ישיר

    “שבעה” זה סרט אדיר. אדיר!
    ממש לא ציפיתי לזה, אחרי “ולקחת לך אישה” המינורי. “שבעה” זאת דרמה ענקית, הישג בקנה מידה בינלאומי, של לקחת את הז’אנר הכי סטטי ומשמים – “דרמת החדר” – ולעשות סרט שהוא הכל חוץ ממשעמם. למרות הסגנון הוויזואלי הפשוט במתכוון והעובדה שהסרט מתרחש כולו בתוך בית, הדרמה הולכת ונבנית עד שבסוף היא מתפוצצת במפגן זיקוקי-דינור משחקי שלא רואים כל יום.
    והכי מדהים – שהסרט גם מצחיק בטירוף. ככל שהדרמה נבנית, אתה קולט את עצמך לא רק עוקב בעניין אלא גם מצחקק טיפה, ומתבייש שאתה צוחק על עניינים משפחתיים כאלה רציניים. אבל ככל שהסרט נמשך, וככל שהדרמה מתעצמת, כך מתעצם גם הצחוק.
    התסריט של האלקבצים מלא בדמויות נהדרות ואותנטיות עם איפיונים אישים מבריקים ודינמיקות בינאישיות מדהימות. הסצינה הארוכה בסרט, בה כל בני המשפחה המורחבת מתפוצצים אחד על השני, בכל הקומבינציות האפשריות (חוץ מלילי, יעל אבקסיס, שהלכה הביתה לנוח) היא מה שנהוג לכנות “טור דה פורס”. מפגן יוצא דופן של כתיבה ושל משחק.
    לא ראיתי את “איים אבודים”, אבל בין “שבעה” ל”בשיר”, אני הולך על “שבעה” לפרס הסרט הטוב ביותר. “בשיר” הנהדר הוא הברקה, סרט חזק, אמיץ ובועט ועשוי היטב, אבל “שבעה” הוא הישג גדול יותר בעיניי, כי ליצור סרט גדול ללא קונספט מבריק זה הרבה יותר קשה. האלקבצים עשו את זה פשוט מתוך יכולת מופלאה בכתיבה ולהט אמיתי בבימוי.

  11. יניב אידלשטיין 13 יולי 2008 ב - 10:45 קישור ישיר

    אז שני סרטים עשו לי את הפסטיבל עד עכשיו: “וול-e” ו”שבעה”. היום בערב אני רואה את הסרט של צ’רלי קאופמן, ואני בטוח שמצפה לי שיא נוסף.
    הסרט של ארול מוריס היה מעולה, כמו תמיד, אבל בכל זאת אכזבה מבחינתי. הוא מיטיב להראות לצופים את מה שהיו מעדיפים לא לראות, ולכן הוא חשוב, והוא כמובן אינטליגנטי ועשוי היטב, אבל חסר לו איזשהו ערך מוסף שהיה הופך אותו ליצירה שלא רק מדברת על ההתרחשות הנקודתית אלא גם אומרת משהו על טבע האדם. מוריס כבר עשה את זה בעבר, אבל הפעם, לדעתי, זה לא עלה בידו.
    “מתחת לפצצות” הלבנוני הוא סרט די חביב, בידורי באופיו, בנוי על פי נוסחה תסריטאית קונבנציונלית, מעין קומדיה רומנטית עם דרמה של אובדן בצדה. אבל הוא מרתק מפני שהוא מצולם בלבנון המופגזת של 2006, ומראה איך הצד השני חי. ההרס שישראל זרעה ברחבי דרום לבנון ניכר בכל סצינה כמעט. העובדה שמבחינה גיאוגרפית דרום לבנון נראה בדיוק כמו הגליל מעצימה את הקונטרסט בין ההרס שהיה פה להרס שהיה שם. אין מה להשוות.
    Ballast זה סרט פסטיבלים קלאסי, לטוב ולרע, בעיקר לרע. כלומר… מגיעות כל מחיאות הכפיים ליוצר שעשה סרט מינימליסטי, מאוד לא אמריקני באופיו, שמביא את סיפורם של אנשים ש”קשי יום” זאת מחמאה למצבם, עם לוק ייחודי שגורם למיסיסיפי להיראות כמו אלסקה. אבל מה לעשות שהוא פשוט סופח ממך את כל האנרגיה, ומשאיר אותך בלי רצון לחיות, כמו אחד מגיבורי הסרט.
    ו-Jar City של בלתזר קורמקור (שתורגם בפרץ פיוטי כ”מוכפש בדם”) היה מותחן בלשי אפקטיבי ומעניין, עם צילום מופלא שפשוט מקים את איסלנד של הקיץ לתחייה על המסך. הבעיה היא שזה עיבוד ספרותי שלא נערכו בו הקיצוצים המתבקשים, ובגלל שכבר ראינו אלף מותחנים בלשיים בעבר, אנחנו מבינים איך זה הולך להיגמר בערך חצי שעה לפני שהגיבור מבין. חצי ראשון מעורר סקרנות שלא באה על סיפוקה בחצי השני.

  12. איתן 13 יולי 2008 ב - 12:45 קישור ישיר

    יאיר – אחלה כותרת לפוסט.
    עדן – תראה את “מפטיר”. לדעתי הוא עולה ממש בקרוב. לא בלי חסרונות, אבל מצולם נהדר, וגם משוחק טוב (ברובו), כתוב טוב (ברובו) ומבויים טוב (ברובו).

    וגם “ברוריה” שווה צפייה.

    ואם אפשר לקבל הבהרה מקהל היוצרים שפוקדים את הבלוג הזה –

    ב”דה מרקר” מתפרסמת היום ידיעה על כך ש”בלוקבסטר” מכינה פלטפורמה דיגיטלית שאמורה להוות אלטרנטיבה לשידורי הוט/יס. מתוך הידיעה : “המיזם, שפיתוחו צפוי להסתיים בתוך כשנה, מבוסס על רפורמת הערוצים הפתוחים הצפויה להתחיל בין מארס למאי 2009. בלוקבסטר תציע ממיר ייחודי שדרכו יהיה ניתן לקלוט את ערוצי החינם (1,2,10,33,99), וגם להזמין תכני וידאו וסדרות על פי דרישה ובתשלום”.

    השאלה שלי – האם במסגרת “רפורמת הערוצים הפתוחים”, תהיה בלוקבסטר פתורה מהפקת סרטים/סדרות ישראליות מקוריות, ואם כן, האם אין כאן פרצה מסוכנת, שדרכה עלולים קברניטי הוט ויס (שלא לדבר על ערוץ 10 ו-2) למסמס את המכסות להן הם נדרשים על פי החוק (שהרי גם כך הם לא ממש ששים לעשות זאת) ?

  13. אורי 13 יולי 2008 ב - 17:39 קישור ישיר

    ראיתי את “מפגשים בקצה העולם” של ורנר הרצוג ואני ממליץ עליו בחום, גם לאנשים (כמוני) שהשם ורנר הרצוג גורם להם לרצות לברוח מהקולנוע באופן לא רצוני. הרצוג בעיניי, לפחות בסרט הזה, לא מאוד אינטליגנט ומדבר הרבה שטויות (ועוד במבטא מעצבן), אבל אנטארקטיקה שהוא צילם היא פשוט מדהימה. ואני מדגיש שזו אנטארקטיקה שהוא צילם, כי חלק גדול מהעניין בסרט נובע מבחירתו להתמקד לא רק בטבע ובחיי היומיום של האנשים שם, אלא גם בסיפוריהם האישיים (או כפי שהוא שואל כל מי שמדבר איתו: “מה הביא אותך לקצה העולם?”).

    בעולם מושלם ארול מוריס היה עושה את הסרט הזה (אולי כמעין המשך ל”מהיר, זול וללא מעצורים”), אבל אפילו הרצוג עשה סרט מרתק.

    רציתי לראות גם את הסרט השני על אנטארקטיקה (“אנשי הקרח”) אבל אזלו הכרטיסים. מישהו ראה את זה?

  14. יונה 13 יולי 2008 ב - 18:05 קישור ישיר

    שמעתי גם דברים רעים מאוד על החדש של קאופמןועוד מאנשים שמתים עליו. ואוו איזה מתח, מת עליו, מת לראות ולגלות – האם המלך ערום?

  15. חן 13 יולי 2008 ב - 19:31 קישור ישיר

    הרצוג הוא במאי ענק, מגדולי הבמאים הפועלים היום ו”מפגשים בסוף העולם” הוא בינתיים הסרט היפה והטוב ביותר שראיתי בפסטיבל.
    דבר אחד אני לא מבין, איך אפשר לאהוב את הסרט הזה שהוא שיא ההרצוגיות ולרצות לברוח מהאולם ששומעים את שמו?

  16. רפי 13 יולי 2008 ב - 22:55 קישור ישיר

    כרגכ חזרתי מדוד אופק החדש – מקסים בצורה יוצאת דופן וחכם בצורה מקורית. במסדרונות השמועות מגלגלות אליו – בינתיים- את הפרס הגדול…מתחחחח

  17. נמר 13 יולי 2008 ב - 23:38 קישור ישיר

    אגב ורנר הרצוג, הוא נותן הופעה מעולה בתור מהמר מורבידי, הידוע רק בתור “הגרמני”, במוקומנטרי הבינוני של זאק פן, “The Grand”. אני לא בטוח שהוא משחק – השפה התיאטרלית והרצינות התהומית עדיין שם – אבל ברגע שעוקרים אותו מהנופים הפראיים שהוא כול-כך אוהב ונוטעים אותו מחדש בסוויטה לאס-וגאסית עם ארנב בשם מנצ’קין בחיקו, הרצוג מתגלה כקומיקאי נפלא. אכן, כוכב נולד.

  18. אורי 1 13 יולי 2008 ב - 23:52 קישור ישיר

    לא אהבתי את “סינקדוכה, ניו יורק”. צר לי, הסרט מבולבל מדי. יש בו לא מעט הברקות גאוניות ואהבתי את סרטיו הקודמים של צ’רלי קאופמן וייתכן מאוד שזה סרט שצריך לראות יותר מפעם אחת כדי להפנים [ואשמח לראות שוב כשייצא לבתי הקולנוע] – אבל יש בו ליקויים רבים והוא הזוי מתמיד. לטובה, אני חייב לציין את הופעתו המצוינת של פיליפ סימור הופמן. אבל הסרט זוכה כאן לתשבוחות מוגזמות למדי לעומת מה שהוא באמת.

  19. אורון 14 יולי 2008 ב - 0:03 קישור ישיר

    פסטיבל י-ם: יום א’.
    (חשבתי שיהיה פוסט חדש…מילא)
    “אגם טאהו” – מיד בפתיחה, נזכרתי בערגה בימים בהם אבי היה מכנס אותנו בסלון המוחשך, ומקרין ממקרן השקופיות שלו. הסרט הזה הוא הקרנת שקופיות, עם רגעים ארוכים של מסך שחור ביניהן. החידוש הוא שהשקופיות זזות או שמשהו בפריים מתנועע. מאוד התחברתי לסיפור, לאופן שבו הוא נפרש לפני בשכבות, או בעצם בספירלה מהחוץ לפנים. אבל רבאק, למה לשעמם לי את הצורה עם העריכה המאטה והאוונגרדית הזו?
    “שביל החלב” – מבחן הפלצנות שלי, וכשלתי בו. לא אאמין למי שיגיד שהוא לא נרדם לפחות פעם אחת במהלך הסרט, או לפחות ניקר. או הזה/חלם. ולדעתי זה מה שהתכוון הבמאי לעשות – כיוון שלא קרה כלום, נאדה, במשך 95% מהסרט, התחלתי לדמיין דמויות משלי על המסך. התמונות שבסרט אכן מרהיבות ונהדרות, אבל עם הייתי רוצה לראות תמונות מרהיבות ונהדרות שיש בהן גם מן האמנות – הייתי מבקר במוזיאון, לא בקולנוע (קול-נוע, מה רע בקול ונוע ביחד בימינו?). כל החיבה שכן חשתי כלפיי הסרט נגוזה בין רגע למשמע שיחה בין שני אנשים בסיומו. הם היללו את הקומפוזיציות (איזה קומפוזיציות? הפריים היה סטטי, הייתה קומפוזיציה אחת בכל 7 דקות!) והתמוגגו מהאמירות (אני אפילו לא אכנס לפינה הזו). אז אחרי שגמרו להשניא עליי את כל מה שאוונגרדי בקולנוע, החלטתי להפסיק לראות סרטים להיום.
    לא היום שלי.
    מחר, “המנון”.

  20. ט.ל. 14 יולי 2008 ב - 0:40 קישור ישיר

    “אגם טאהו” הוא סרט נפלא. שלם. הדמויות וגם הסיפור נבנים לאט. יש בסרט סוג של התבוננות מהצד, שהשוטים הפתוחים והאיטיים והקומפוזיציות הקוויות והשטוחות מעבירים אותה יפה.
    הבלאקים נמצאים במקומות הנכונים, ומאפשרים לצופה להשלים פערים לבד, אולי מלבד הבלאק של הסרט בקולנוע שבמהלך הצפייה היה נדמה שהוא ארוך מדי.
    אני אהבתי. גם את העריכה. ברגע שאתה שואף את הקצב פנימה אל תוך הריאות, הכל מתחבר נפלא.
    אורון, לפי מה שאתה כותב יש לי הרגשה שלא כדאי בשום אופן שתראה את “מותי”. אקספרימנט קולנועי, סוג של וידאו-ארט, שנמשך 118 דקות.

  21. סטיבי 14 יולי 2008 ב - 0:46 קישור ישיר

    על “מותי” לא הייתי ממליצה גם למי שאוהב וידאו ארט.

  22. רפי 14 יולי 2008 ב - 0:54 קישור ישיר

    עשיתי טסט ל”מותי” יחד עם פורגאש וגם הוא הודה בהומור עצמי שהסרט עלול לשעמם את הצופים…והוא אכן שעמם, לא מעט עזבו בחסות החשכה..

  23. אורי 14 יולי 2008 ב - 1:04 קישור ישיר

    חן –

    האמת, הייתי קצת דמגוגי כשכתבתי “לברוח מהאולם”: לא ראיתי כל כך הרבה סרטים של הרצוג, ואלה שראיתי גרמו לי פחות סבל ממה שציפיתי מהמוניטין שיצאו להרצוג. אני עומד מאחורי דבריי שבעיניי הוא מדבר הרבה שטויות בסרט הזה, אבל אני מסכים שחלק לא מבוטל מן העניין בסרט הוא בזכות מבטו הייחודי. בכל אופן, אני לא בטוח שהסרט הזה הוא “שיא ההרצוגיות”, לפחות אם לשפוט לפי רעיה מורג בהארץ:
    http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=1000917&contrassID=2&subContrassID=5&sbSubContrassID=0

  24. יניב אידלשטיין 14 יולי 2008 ב - 2:15 קישור ישיר

    הסרט של קאופמן זה פשוט לא זה, מצטער..
    מתחיל קונבנציולי-כביכול, בהדרגה נהיה מטורף, שזה טוב…
    אבל בסוף הולך לאיבוד בתוך התחת של עצמו ונהיה מתיש. הו, כמה מתיש.
    הגרסה המופלאה של הסרט הזה כבר בוימה לפני יותר מעשור ע”י מישל גונדרי והיא נקראת Bachelorette של ביורק.

  25. יניב אידלשטיין 14 יולי 2008 ב - 2:17 קישור ישיר

    אורי 1 – כל הכבוד על ההתמדה… אני לעולם לא אראה את הסרט הזה שוב.

  26. אלכס 14 יולי 2008 ב - 3:12 קישור ישיר

    סינקדוכה, ניו יורק או תחיית המיינד פאק.

    חשתי את אותו הדבר בפעם הראשונה שראיתי אדפטיישן ושמש נצחית, סרטים שאני אוהב כיום, אך הייתי די מבולבל כשראיתי אותם בפעם הראשונה. קאופמן זקוק להזדמנות שניה (שלישית, רביעית …) , אחרת לא ניתן להנות מסרטיו באמת.

    הסרט החדש שלו די מבלבל, מדכא, לעתים מבריק, דוחה ומהנה. אני לא יודע אם לתעב אותו או להלל אותו, אני צריך לישון על זה, מה שכן, לסרט הזה בלתי אפשרי להישאר אדיש.

    הסרט הזה הוא לא לכולם, זה סרט לאנשים שאהבו את אדפטיישן, ורצו לראות את קאופמן מתפרע בלי הגבלות. וזה מה שקיבלנו, שילוב של לינצ’, גונדרי, אחים כהן, פיליני ואפילו וודי אלן (וזה רק הבמאים).

    סרטים כאלו לא עושים כיום, כי פשוט אנשים רוצים לראות בקולנוע את אותו הסיפור במעטפה אחרת, לא אתפלא שסרט הזה יצא ישר לבלו ריי בארה”ב.

    זהו סרט שניתן לומר בבירור מי הבמאי הכותב מבלי שנדע זאת מראש, וזאת ההוכחה לכך שקאופמן הוא אוטר לטוב ולרע.

    הקו העדין שבין דרמה וקומדיה שחורה הזכיר לי את הסרט אושר של סולונדז ברגעים מסוימים, אך סרט זה לא מחפש אחר רגעים אלו, אלא אחר המשמעות שבחוסר המשמעות.

    זהו סרט שמייצג את האבסורד של הקיום כפי שהוא, בלי אשליות ושימוש חוזר בקלישאות. לרוב האירוניה זה נעשה בביטול המציאות שסרטים אחרים מנסים להציע, ונוצר עולם חסר טעם ומשמעות ואולי האמיתי ביותר בכדי לייצג את המציאות הקיימת.

    אני לא יודע אם הסרט הזה מציע משהו חוץ מהחוויה האסתטית, ועולם שלא באמת אמור לעניין את הצופים. אבל דבר אחד אני כן יודע, אני חייב לראות את הסרט הזה שוב.

  27. יניב אידלשטיין 14 יולי 2008 ב - 9:46 קישור ישיר

    קמתי מהשינה עם השם העברי המושלם לסרט הזה: סמטוחה, ניו יורק…

  28. ביצה קשה 14 יולי 2008 ב - 9:56 קישור ישיר

    זה השמונה וחצי של קאופמן, או בעברית: צ’רלי וחצי.
    לא צריך לחפש יותר מדי, צריך לתת לסרט לשטוף את המח, זה עובד לא רע. לא כל כך מדכא, אפילו קצת רומנטי, בדרכו של קאופמן כמובן, אבל סרט טוב, יחסית לסרט של מישהו שהוא לא במאי.

  29. איתן 14 יולי 2008 ב - 10:51 קישור ישיר

    תזמורת המשטרה המצרית חזרה הביתה. ערן קולירין ו”ביקור התזמורת” בקהיר.

    http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=566618&TypeID=1&sid=126

    (ויה חדשות 10)

  30. אורי 1 14 יולי 2008 ב - 15:28 קישור ישיר

    לגבי צ’רלי קאופמן: ין ספק שזה הסרט הכי פחות מסחרי שלו ונראה לי שגם המפיק שהיה בהקרנה מבין שמדובר בסרט שקשה מאוד לשווק וספק אם יחזיר את ההשקעה בו. ואני מסכים עם אלכס – לטוב ולרע רואים שזה סרט של צ’רלי קאופמן ואכן יש לו טביעת אצבע ייחודית.
    למרות שלא נהנתי, אני ארצה לראות את הסרט שוב, כי יש סיכוי שהאשמה היא בי – הייתי עייף בהקרנה והיא הייתה בלי תרגום [בניגוד לפרסומים].

  31. רותם 14 יולי 2008 ב - 21:36 קישור ישיר

    אורון, לגבי “שביל החלב”, אז אני חושב שכוונת היוצר היא שתתחיל לדמיין דמויות, עלילה וכו’. זה סוג של ניסוי אולי. הוא נותן פריים, מזיז מעט דברים ומשם אתה חופשי לעשות את הסרט, ויש הבדל בין חווית הצפייה במוזיאון לבין ישיבה באולם חשוך.
    והסואנד בסרט הוא מבריק, כמו ב”דילר” פשוט צליל חלול ומטריד. מבריק לטעמי.
    ו”מותי” הוא באמת לא משהו, וזה בלשון המעטה.

  32. סטיבי 15 יולי 2008 ב - 0:37 קישור ישיר

    אופטופיק: אחסנו את הבדיחות. ג’ימי קימל ושרה סילברמן נפרדו אחרי חמש שנים יחד.

  33. אורון 15 יולי 2008 ב - 1:38 קישור ישיר

    ט.ל. – תודה על הדאגה, לא התכוונתי לצפות ב”מותי” 🙂 וזה לא שאני עד כדי כך מרובע/מקובע. מ”המנון” התמוגגתי, “אגם טאהו” הרגיש לי טיפה מתפלצן מדי, שום דבר בקאטים השחורים לא שירת לי את העלילה ואת הפואנטה של הקווים האופקיים הבנתי אחרי פעמיים ונמאס לי ממנה אחרי שבע-עשרה.

    רותם – הייתי רציני באמירה שלי, והייתי מוכן להשתתף בניסוי. עובדה שבהיתי בשבשבת בהתחלה, סוג של היפנוזה שהזכירה לי את הפתיחה של “רכבות לילה”. אבל אחרי שעברתי למצב התודעה והספיגה שהסרט ביקש להכניס אותי אליו, והשתתפתי בניסוי, לא הרגשתי מסופק אלא מרומה. ההשוואה למוזיאון הייתה דמגוגית מצידי, אבל במקום להתנצל אני מעוניין להמשיך אותה:
    אני חושב שסרטי הראשון יהיה 97 של מסך שחור, נטול סאונד. בסופן, יקומו כולם (כל מי שנשאר באולם) וימחאו כפיים לגאונות שלי. למרות שאני בטוח שמישהו כבר עשה זאת לפני…
    ונדמה לי שקאופמן עשה מזה סרט בשם “סמטוחה, ניו יורק” (אידלשטיין, השם זכה לתגובות נלהבות, אימצתי אותו. אם כי אני לא מאמין שאאלץ לכתוב עליו מתישהו, אין מצב שיפיצו את זה בארץ).

  34. רותם 15 יולי 2008 ב - 7:04 קישור ישיר

    הייתי משנה את זה למסך כחול וקורא לזה “כחול 2”.
    לפחות יהיה להיט בקופות בארה”ב 🙂

  35. ענבל קידר 16 יולי 2008 ב - 4:57 קישור ישיר

    בתגובה לפרשנות של יניב אידלשטיין לעיל (“תורגם בפרץ פיוטי”) ולתהייתה של סטיבי בבלוגה (“לא יודעת איך הגיעו לשם הזה בעברית”) בקשר ל”מוכפש בדם”: ממש במקרה אני יודעת שהספר שעליו מבוסס הסרט אמור לצאת לאור בתרגום עברי מתוּוך (כלומר, הוא תורגם מהתרגום האנגלי ולא מהמקור האיסלנדי), תופעה מו”לית אנכרוניסטית שהייתי רוצה להאמין שתיכחד מן העולם ממש בקרוב. אני לא מבינה מילה באיסלנדית, ואין לי מושג מה היה שמו המקורי של הרומן (וגם לא מה פירוש שמו המקורי של הסרט), אבל בתרגום האנגלי (שיצא בווינטאג’) הספר נקרא “Tainted Blood”. בשלב שבו נחשפתי לקיומו של התרגום העברי קראו לו “דם מוכתם”, אבל זה היה די מזמן במושגים מו”ליים (לפני כמעט שנה). יש לי הרגשה שאנשי פסטיבל ירושלים מעודכנים יותר ממני ושהשם שהם בחרו לסרט הוא השם שבו ייצא הספר בעברית. נכון ש”מוכפש בדם” דורש התפייטות (ו/או טעות תרגום תחבירית) גם כתרגום של “Tainted Blood” (כי הדם הוא שמוכפש/מושחת/מוכתם וכו’), אבל תודו שההסבר המשוער הזה קצת יותר מתקבל על הדעת מההנחה שאנשי הפסטיבל הגיעו לשם המופלא שלהם באופן ישיר (כלומר, בתיווך פרץ פיוטי) מהכותרת הבינלאומית של הסרט, “Jar City”.

  36. סטיבי 16 יולי 2008 ב - 7:08 קישור ישיר

    זה מעניין, מה שאת אומרת – האם גם שם סרטו של שון פן תורגם כפי שתורגם מסיבה דומה? כי כפי שכבר נאמר, “אל תוך הפרא” הוא השם שניתן להוצאת הדי.וי.די הישראלית של הסרט – אולי מדובר כאן בספר?

    ואופטופיק – עלה הפרק הראשון של הפרויקט האינטרנטי החדש של ג’וס ווידון.
    http://www.cinemablend.com/dvdnews/Dr-Horrible-s-Sing-Along-Blog-Act-One-Online-Now-11272.html


השאירו תגובה