"ברברה", ביקורת
"ברברה"
פורסם ב"פנאי פלוס", 14.11.2012
“ברברה" הוא מאותם סרטים שאופיה של הגיבורה מעיד על אופיו של הסרט כולו. הסרט מתרחש במזרח גרמניה ב-1980, מדינה שנדמה שעצרה מלכת ולכן 1980 שם נראה כמו 1960 של שאר העולם. ברברה עובדת בבית חולים קטן ומוזנח בעיירה קטנה, אליה נשלחה כעונש על כך שרצתה להגר למערב. אז היא שם, בגלות שלה, מסרבת לתקשר עם העולם, מרוחקת. באה, עובדת, הולכת, מסוגרת. וכזה הוא סרטו של כריסטיאן פצולד, שזכה בפרס הבימוי בפסטיבל ברלין האחרון (בסרט הרביעי שהוא מביים בכיכובה של נינה הוס): מרוחק ומסוגר. ולכן, הסרט שכה מדחיק את רגשותיו, מותיר אותנו להתבונן באופן קליני בחייה של ברברה, בניסיונותיה לארגן לעצמה בריחה אל המערב ובקשר המהוסס שנרקם בינה ובין הבוס שלה, שהיא צריכה להחליט עד כמה היא סומכת עליו (כולם שם משת"פים עם השלטון). וכל אווירת החשש הזאת מתקיימת עשר שנים לפני שהחומות בין מזרח ברלין ומערבה ינותצו. יש משהו עדין ב"ברברה", והסיפור נפרס טיפין-טיפין ושומר את עצמו מנותק מכל מלודרמה או הפרזה. אם יש סערת רוחות בתוך נפשה של ברברה היא כלואה עמוק בפנים, בגלות. אבל מצד שני הסרט כה מנסה להיות מרוחק ולקוני עד שזה פוגם בו – ופצולד, שבגרמניה נחשב לקול חדש ומעניין, הוא במאי שאף אחד מסרטיו לא ממש עניין אותי. כל מה שאנחנו מקבלים זו כרוניקה של פעילויות, ללא סחף או אנרגיה. זה אמנם שומר את הסרט מנפילה למהמורות מלודרמטיות מופרזות, אבל כשיש כזה איפוק רגשי שאינו מגובה באיזו התבוננות פיוטית אני חש את מגרעות הסרט. האיפוק הופך לחסימה, למגבלה. החלטת הבימוי נראית פתאום כמו תקלה. והסרט סובל מכך, שבעוד שהוא מעניין – ברמה של "המממ… כמה מעניינים ואחרים היו החיים שם אז" – הרי שהוא לחלוטין לא יוצר מעורבות.
1. ממש לא מסכים. "ברברה" הוא אחד הסרטים הכי יפים שראיתי השנה. אלגנטי ואינטלגנטי. ועד כמה שכריסטיאן פצולד אכן שומר על ריסון, הסוף של הסרט מרגש ומדמיע עין. ולא מדובר רק בסרט שמספר סיפור ועל במאי ששולט באופן אבסולוטי בקצב המדוד של הסרט, אלא באיזושהי אמירה על העולם שהבמאי מזריק לתסריט שלו בצורה אינטלגנטית. שלא כמו "הורג אותם ברכות", למשל, שמרביץ את המסר שלו עם מכת אלה לפרצוף של הצופים, פצולד נינוח ונותן לסיפור הנסתר לנבוע מתוך הסיפור הגלוי. ב"ילה", סרט קודם שלו שאהבתי, קיים פצולד דיון באלימות האנושית הטבעית הנמצאת עמוק בתוכנו (פיסית, אבל גם, ובעיקר, פסיכולוגית). "ברברה" מקיים דיון בתפיסה שלנו את ההיסטוריה. איך אנחנו למדים על אירועים היסטוריים, דרך אילו אמצעי תקשורת (ספרים, עיתונות, אינטרנט, סרטים), ודרך זה – כיצד מתגבשת דעתינו על אירועי העבר. איש אינטלגנטי ומרשים, כריסטיאן פצולד.
2. בוא נדבר על תזמון. "ברברה" היה אמור לעלות על המסכים בשבוע שעבר. ברגע האחרון הוא נדחה לשבוע הבא. אני מניח שזה היה מאוחר מדי לעצור את הפרסום ב"פנאי פלוס", שכנראה כבר ירד לדפוס. אבל עכשיו יש מלחמה בחוץ. מסכים רבים אינם פעילים. וגם בדרום יש בנות שרוצות לצרוח בהתרגשות מ"דמדומים". אבל בסוף השבוע הזה צריך להגיע גם קלינט איסטווד החדש, ועוד כמה סרטים. בסוף השבוע הבא צריך להגיע החדש של דיויד או.ראסל, אחד המתמודדים המרכזיים השנה לאוסקר. ו"ברברה". מה המפיצים יעשו? ימשיכו כרגיל, או יתאימו את עצמם לאירועים, וישנו לוחות הפצה?
3. בנוגע לפוסט קודם: הזכרת לי משהו. בתחילת שנות ה-90 ראיתי סרט אחד ויחיד בקולנוע ההוא ב"גן העיר". זה היה "שלג באוגוסט" של חגי לוי.
לא מסכים בכלל. סרט נהדר- מרגש וחכם. לדעתי הסרט סוחף מאוד והייתי מעורב בו רגשית מתחילתו ועד סופו. אני לא מצליח להבין על איזו קליניות אתה מדבר. המשחק המושלם של נינה הוס גורם לך לחרוד לגורלה ולהיות מעורב לחלוטין.
ספויילר:
דווקא הסוף של הסרט הוא הנקודה החלשה שלו. ברור שהמסר העיקרי של הסרט נמצא שם (על האפשרות לחיים טובים עם אהבה בגרמניה המזרחית) , אבל זה סוף צפוי ובנאלי. לדעתי סוף טוב שבו ברברה עוזבת עם הילדה למערב היה טוב בהרבה מבחינה דרמטית, אם כי הוא היה הורס לחלוטין את המסר של הסרט.