סינמסקופ 450: "כאן ולתמיד" (Here), "פחד אלוהים" (Heretic), "מואנה 2"
תמכו ב"סינמסקופ"
רוצים לעזור לממן את פעילות הבלוג, טבלת המבקרים והפודקאסט? מוזמנים לבקר בדף שלי ב-Patreon ולבחור לכם את אחת מדרגות התמיכה, ולהצטרף לקבוצות הסודיות של "סינמסקופ" לקבלת עדכונים והמלצות פרטיות. לחצו כאן
הירשמו לעדכוני המייל של ״סינמסקופ״
תגובות אחרונות
סינמסקופ בפייסבוק
פוסטים אחרונים
סינמסקופ בטוויטר
תגים
3D
אבי נשר
אווטאר
אוסקר 2009
אוסקר 2010
אוסקר 2011
אוסקר 2012
אוסקר 2013
אוסקר 2014
אוסקר 2015
אנימציה
ארבעה כוכבים
ביקורת
גיבורי על
דוקאביב
האחים כהן
האקדמיה הישראלית לקולנוע
הספד
הערת שוליים
וודי אלן
טבלת המבקרים
טריילרים
יוסף סידר
כריסטופר נולן
לייב בלוג
מדע בדיוני
מוזיקה
מלחמת הכוכבים
מפיצים
נטפליקס
סאנדאנס
סטיבן ספילברג
סיכום חודש
סרטים קצרים
סרטי קיץ
פודקאסט סינמסקופ הקצה
פיקסאר
פסטיבלים
פסקולים
קולנוע ישראלי
קולנוע ישראלי עצמאי
קולנוע תיעודי
קטנוניזם
שוברי קופות
תסריטאות
I like listening to these recording(so thank you and keep uploading them).Hitchcock proves to be someone who knew what he was doing and was familiar in any aspect of making films, from script writing to casting and even to the technical side of shooting.
But sometime the recordings seem to be cut in the middle and it sounds like they sometime start a subject not really finishing discussing it and the recording stop.And when the next recording start, they talk about something else.
This time they were starting to talk about Kim Novak first appearance, with the red hair, in Vertigo , and Truffau says she looks like an animal.Hitchcock begins to comment on that and than the recording stops.
למי שההקלטות האלה גורמות לו לרצות לראות שוב את הסרטים: בצירוף מקרים ראוי לציון "ורטיגו" מוקרן מחר (יום רביעי) במסגרת "לילות קיסריה"
זה גם הסרט האהוב עלי מבין סרטיו של היצ'קוק. איזו יצירת מופת. זה גם התפקיד של ג'יימס סטיוארט שאני הכי אוהב – קודר, אפל ומורכב, רחוק כל כך מתדמית ה"ילד הטוב" שלו. המשחק שלו בחלק האחרון של הסרט, כשג'ודי נכנסת לחייו, פשוט מושלם – כל כך אובססיבי, כל כך מלא עוצמה ופגיעות וכאב. פשוט נהדר.
סיפור שמראה קצת על עוצמת הסרט: לפני כמה שנים (נראה לי אולי 10) הראתי את הסרט לבן דודי, שלא ראה אותו מעולם. ואז היה הטוויס המפורסם, ובן דודי יושב ומסתכל בפה פעור, כשהוא מנסה לעקל מה הוא ראה השניה ואיך היצ'קוק הצליח לעבוד עליו ככה. ואז הוא אומר לי – אני רוצה לראות שוב רק את הקטע של הטוויסט. ראינו אותו שוב איזה פעמיים-שלוש. אני חושב שגם היום, זה הקטע שהוא הכי אוהב בהיצ'קוק – ההפתעה המוחלטת והלא צפויה הזו, ששום דבר לא מכין את הצופה לקראתה (להפך – כל מה שמתרחש עד אז נועד ממש להרחיק את הצופה מהטוויסט הזה, שלא ינחש אותו אפילו בערך).
I like the helpful information you provide in your articles. I’ll bookmark your blog and check again here regularly. I am quite certain I’ll learn lots of new stuff right here! Good luck for the next!