22 יולי 2008 | 09:04 ~ 2 תגובות | תגובות פייסבוק

ברוֹך אגדתי

בשבוע שעבר ראיתי רק סרט אחד מבין סרטי תחרות וולג’ין התיעודית, את “האגדה על ניקולאי וחוק השבות” של דוד אופק שהגיע אלי בדי.וי.די מיס. לכן הופתעתי בשישי כשהסרט היחידי שראיתי מהתחרות גם היה זה שזכה. היום (שלישי) ב-22:00 הוא ישודר בערוץ יס דוקו.

באחד הפוסטים הקודמים עסקתי בדומה והשונה שבין ורנר הרצוג וארול מוריס. מוריס רוצה לחקור, לפרק את המציאות לגורמיה ולאתר את גרעין האמת, ולהציג לצופה את התוצאה הסופית, המאורגנת היטב מבחינה קולנועית. הרצוג מתעד את החיפוש. דוד אופק הוא גם וגם. “ההרוג ה-17”, אחד מסרטיו הקודמים ואולי בכיר סרטיו (נדרשו לי שתי צפיות כדי לקלוט את זה), היא סרט של ארול מוריס כפי שבוים על ידי ורנר הרצוג. אבל לא: זה אופק פר אקסלנס. כי בבסיסו הוא לא מוריס ולא הרצוג, שניהם מתייחסים בצינה אל האנושיות, אלא יש בו מן הפרלוב, מישהו שמתמודד עם האבסורד והכאוס של הקיום בכך שהו נצמד לאנושיות של גיבוריו ומוצא את הלב בכל אחד מהם. ונדמה לי שבשלב הזה, כשאופק אינו הבטחה יותר אלא כבר חד וחלק בכיר הדוקומנטריסטים בישראל, הוא כבר מצליח לחצוב לעצמו ז’אנר משל עצמו: הדוקו-אבסורדיזם.

אם יש לי בעיה אחת עם סרטיו האחרונים של אופק מאז “ההרוג ה-17” היא שאף אחד מהם לא היה אירוע. הוא חרוץ ועמלן ומנפיק סרט או שניים בשנה, אבל לא הרגשתי שאף אחד מהם הוא בבחינת “חובת צפייה”. אמנם ברור לי שצרכי פרנסה מכתיבים קצב עבודה אבל כמובן שהייתי מעדיף שכל סרט של אופק יהיה אירוע קולנועי לחכות לו, ואיכשהו נדמה לי שהסרטים האחרונים נעשו על הדרך. “ניקולאי”, חשתי, סובל מבעיה דומה. מצד אחד זהו “אופק” פר-אקסלנס, מצד שני, זה לא הפילה מיניון של יצירתו (אם להשתמש בסקאלת האיכות של ג’ף דניאלס מ”לחיות בין השורות”).

סרטיו של אופק – עוד מימי “בית”, סרט הסטודנטים שלו – תמיד נעו על הקו העדין שבין תיעוד לפיברוק. השאלה “זה קרה באמת” מרחפת תדיר מעל סרטיו. וב”ניקולאי” על אחת כמה וכמה, כשאופק עצמו, בקריינות, מודה שכל עלילת הסרט התרחשה לפני שבכלל פגש את ניקולאי, מכאן שהסצינות שראינו היו – אני מניח – שיחזורים שנעשו בדיעבד. לכן, אני מניח, הוספה המילה “אגדה” בשם הסרט. שלא ניקח את התיעוד באופן רציני מדי. והרי קולנוע תיעודי משתמש לא מעט בשחזורים ובראיונות שבדיעבד, אלא שכאן זה מבלבל מאוד: מה משוחזר ומה קורה באמת מול המצלמה?

הסיפור הזוי למדי ועצם קיומו משעשע: ניקולאי הוא עובד קבלן רומני שמגיע לעבודה בישראל וסובל מיחס איום של מעבידיו עד כדי כך שהוא בורח ממנו, עובד כפועל לא חוקי, נתפס ומגורש מהמדינה. אלא שבין לבין הוא נזכר שסבתא שלו היתה יהודיה והוא שומע, מפועלים פלסטיניים, שכל מי שיש לו אפילו סבתא יהודיה יכול לעשות עלייה לישראל ולהיות אזרח עם אשרת עבודה ולא פועל בלחתי חוקי. ניקולאי מפעיל את אשתו בכפר הרומני הנידח שלהם שתצא למצוא תעודה שמאשרת את יהדותה של סבתו. וכך, עם תעודה ביד, ניקולאי יורד מהמטוס אחרי שגורש כפועל בלתי חוקי, וכמעט מיד – אחרי ביקור משעשע בשגרירות ובסוכנות – עולה עם משפחתו בחזרה על מטוס וחוזר לישראל, הפעם כעולה חדש. וכדי שהאירוניה תהיה מושלמת: פועל הדחק לשעבר הפך מיד לקבלן המעסיק בעצמו פועלי דחק משוללי זכויות.

הייתי רוצה להאמין שלפחות הסצינות ברומניה קרו באמת מול המצלמה. המפגש ההזוי בשגרירות, מסיבת החנוכה הראשונה של המשפחה שבבירור אין בינה ובין יהדות דבר. והסצינה שהפילה אותי: מפגש בבית המשפחה, עם הסבתא שאמורה להיות יהודיה, אבל כשלביתה נכנסים כמרים מהכנסייה, עם תמונות קדושים, בחיפוש אחר צדקה, היא מיד מצטלבת. רגע שהוא נס דוקומנטרי אדיר, ושקולט במחווה זריזה ולא מודעת את כל מה שמטורלל ולא הגיוני במדינה המטורללת והלא הגיונית שאנחנו חיים בה.

ונשאלת רק שאלה אחת: מה יעלה בגורלו של ניקולאי בעוד, נגיד, חמש שנים. האם יהפוך לישראלי לכל דבר, ישלח את בניו לצבא ויוכיח שחוק השבות, למרות הכל עובד. או, וזה מה שנראה לי, יקח את סל הקליטה שלו ואת המשפחה ויעבור למקום אחר, קצת פחות מטורלל.

נושאים: תיעודי

2 תגובות ל - “ברוֹך אגדתי”

  1. איתן 22 יולי 2008 ב - 10:35 קישור ישיר

    לדעתי, דוד אופק הוא האיתן גרין של הקולנוע הדוקומנטרי. הוא עושה את עבודתו בצניעות, בשקט, ובעיקר באנושיות חמה וכובשת. אז הוא לא “אירוע”, אבל הוא כאן כבר לא מעט זמן, והוא תמיד מעניין.
    לא ראיתי את סרטו האחרון, אבל ראיתי לא מעט דברים אחרים שלו, עלילתיים ודוקמנטריים (וכאלו שבאמצע).

    לגבי מה יעלה בגורלו של אותו ניקולאי : אני דווקא לא מוציא מכלל אפשרות את האפשרות הראשונה שציינת. אני רוצה להזכיר את שמו אלכסנדר אובארוב, שוער סגל נבחרת ברה”מ בכדורגל בסוף שנות ה-80, שהגיע למכבי תל אביב בתחילת שנות ה-90, ונשאר שם עד פרישתו. היום הוא אזרח ישראלי לכל דבר, בעל תפקיד ייצוגי בנבחרת ישראל, והוא אפילו לא טוען ליהדות. הוא פשוט התאהב במקום המטורלל הזה.

  2. יניב אידלשטיין 22 יולי 2008 ב - 14:59 קישור ישיר

    לדעתי אין אף סצינה תיעודית בסרט הזה. הכל משוחזר ע”י הנפשות הפועלות.


השאירו תגובה