כל הזוכים בפסטיבל ירושלים 2008
פרס וולג'ין לסרט העלילתי:
סכום הפרס: 140,000 שקלים.
"שבעה". במאים: רונית אלקבץ ושלומי אלקבץ
מפיקים: אילון רצ'קובסקי ז'אן פיליפ רזה, יוחנן קרדו יוסי עוזרד, גיא יקואל על הסרט "שבעה".
(ואני מוסיף: זוכרים את הפוסט הזה?)
פרס המשחק:
בפרס השחקנית בסך 10,000 שקלים זכתה חנה אזולאי הספרי על התפקיד בסרט "שבעה"
בפרס השחקן בסך 10,000 שקלים זכו אלון אבוטבול ומשה איבגי על התפקיד בסרט "אצבע אלוהים"
פרס וולג'ין לסרט תיעודי:
סכום הפרס: 70,000 שקלים
"האגדה על ניקולאי וחוק השבות", במאי: דוד אופק
מפיקות: עדנה קוברסקי ואלינור קוברסקי
בצל"ש חבר השופטים זכה הסרט "נוראן" בבימוי עמיקם שוסברגר
סרט קצר:
סכום הפרס: 25,000 שקלים
"עובר ושב", במאי: גור בנטביץ'
בצל"ש חבר השופטים זכו "ימי התשובה של רחמים חנוכה" בבימויו של אריאל בנבג'י ו"פיתיון" בבימוייה של מיכל ויניק.
פרס הדרמות ע"ש ענת פרחי
סכום הפרס: 30,000 שקלים
"ואהבת", במאי: חיים אלבום
בצל"ש חבר השופטים זכה "הימנון" בבימוי אלעד קידן
פרס סדרת הטלוויזיה הטובה ביותר:
סכום הפרס: 40,000 שקלים.
"עבודה ערבית". יוצרים: דניאל פארן, סייד קשוע ורוני ניניו
בצל"ש חבר השופטים זכה "כוונות טובות" של היוצרים אורי ברבש ורונית וייס-ברקוביץ'
(ואני מוסיף: ובזאת זוכה "עבודה ערבית" בפרס סדרת הדרמה המצטיינת גם בפסטיבל ירושלים וגם בפסטיבל חיפה, בו התקיימה בכורתה)
פרסי ברוח החופש לזכרו של וים ון ליר:
"רעב", במאי: סטיב מקווין
(סכום הפרס: 75,000 שקל)
"עש קטן", במאי: פנג טאו
(סכום הפרס: 18,000 שקל)
לצל"ש חבר השופטים זכה "תחת הפצצות" של הבמאי פיליפ עראקטינג'י.
בפרס פיפרסקי של איגוד מבקרי הקולנוע הבינלאומי לסרטים מוענק זו פעם ראשונה לסרטים המוצגים בחטיבת ברוח החופש. הזוכה לשנת 2008 הוא הוסיין קראביי עבור הסרט "מרלון וברנדו שלי"
פרסי החוויה היהודית:
"מחוץ לאהבה" של דניאל אספינוסה זכה בפרס ליה, לסרטים העוסקים בזהות ובמורשת יהודית, בסך 10,000 שקל.
"התעלומה במכולה הירוקה" של טל חיים יופה זכה בפרס אבנר שלו, יו"ר יד ושם, לסרטים העוסקים בנושא השואה, בסך 10,000 שקל.
שווים – מיזם קולנועי מיסודם של סינמטק ירושלים, קרן גשר לקולנוע רב תרבותי והרשות השנייה לטלויזיה ורדיו ליצירת סרט תיעודי העוסק בנושאים של צדק חברתי
"עוקף לוד" שתביים ארנה רביב ותפיק שולה שפיגל זכה במענק הפקה של עד 485,000 שקלים. הסרט יוצג בפסטיבל ה-26 לקולנוע, ירושלים 2009
פרס הפורום לשימור הזיכרון האודיו-ויזואלי
סכום הפרס: 20,000 שקל
"רביו", במאי סרגיי לוזניצה
במשאל הסרטים הישראליים שהוצגו במהלך 24 שנות פסטיבל הקולנוע ירושלים זכו:
1. אוונטי פופולו
2. עטאש – צימאון
3. חתונה מאוחרת
תוצאות צפויות, למרבה המזל מצאו השופטים את "ואהבת" מוצלח יותר ומנעו מהסחף של "המנון" להמשיך .
תוצרת ישראלית מאכזבת השנה בתקווה על מנת לנוח כדי לחזור שנה הבאה עם אופק חדש בשמי הקולנוע הישראלי
אני חייב להגיד שלא הייתי בפסטיבל השנה כי היה לי כאב ראש די גדול. החמצתי את החדש של קאופמן ועל זה אני מתבאס באמת, מעבר לכך מאוד התחשק לי לבקר בכמה סופרמרקטים (כמו המגה והשופרסל בתלפיות) שאני מתגעגע אליהם מאוד. גם על זה אני מצטער.
בואנה אסף, אתה חייב לראות את הרמי לוי החדש, מתחת לרב חן. איזה מבחר! איזו איכות! והמחירים? מהממים.
אני ממליץ עך ךה קוויזין, העלו את המחירים אבל העוגיות טעימות טעימות
לפני הדיווח היומי מהפסטי-ם, ראיתי הבוקר שוב את "האביר האפל", הפעם בקולנוע עזריאלי שאינו איימקס. אז לשאלתו של נמרוד – מיליגרם מההנאה לא ייפגם אם תצפה בו בפלאנט. אבל, אם אתה רוצה להינות יותר ממה שהסרט כסרט מציע, לך על החבילה הכוללת של האיימקס, שיכול לשדרג גם סרטים מושלמים לכדי משהו מעבר לחוויה הקולנועית הרגילה.
הסרט עצמו טוב פי כמה בצפייה חוזרת. אבל אני אעצור בעד עצמי מלהשתפך ורק אתייחס לנקודות שעלו בפוסט קודם.
אידלשטיין – נולאן הגשים לי חלום, משאלה יותר נכון, מימי ילדות. תיעבתי את ""באטמן"" של ברטון. צחקתי משל שומאכר. "באטמן מתחיל" היה הבאטמן שלי, אבל הוא בכל זאת סבל מעט מהיותו פרק א' של סדרה והצורך לקבור את הכשלונות הקודמים ולמחוק את זכרם. "האביר האפל" הוא כבר סרט שאני מרגיש שנעשה במיוחד בשבילי, וסליחה על היותי נדוש או כאילו מפריז בחשיבותי. אני יודע שכולם חשבו שהתפסן בשדה השיפון נכתב עליהם ועבורם בגיל 16, אבל הסיבה שנולאן הוא הבמאי האהוב עליי היא משום שכך אני מרגיש עם סרטיו, בשיא הילדותיות – שהם שלי ובשבילי. בשילוב עם העובדה שבאטמן הוא גיבור העל האהוב עליי מאז ומעולם, שתמיד שנאתי את הייצוג שלו בקולנוע, הרגשנות מכריעה אותי.
רותם – אולי לא הובנתי כהלכה. הסרט הוא הכי באטמן שפאשר במובן של העברת האווירה של הקומיקס המקורי לקולנוע, לאו דווקא בבאטמניות של גיבורו. לי נדמה ששלוש דמויות ראשיות זוכות לזמן מסך די שווה, עם יתרון קל לג'וקר. ואחת הבעיות הגדולות שמתרחשות כאשר נאמרת המילה "קומיקס", היא שהאסוציאציה הרווחת חוטאת למציאות. עוד ארחיב על כך, אבל נולאן הוא היחיד עד כה שהבין את באטמן מספיק טוב כדי לטעת אותו בעולם מציאותי למדי.
עדן – זכותך להתבצר בעמדה שלך ולהגן על כבודו האבוד של ברטון, אבל אני באמת כבר לא מבין את המשפט "כריסטופר נולאן לא יודע לביים אקשן". היכן הוא טעה? בהעמדת המצלמה, בחירת הזוויות, הוראות לשחקנים, כוריאוגרפיה, קצב, עריכה – מה? הצפייה שלי היום הייתה ביקורתית יותר ובאולם פחות טוב, ובכל זאת עף לי המוח עד לשורות האחרונות בקטעי הפעולה. משהו כנראה ממש לא בסדר איתי.
דיווח פסטי-ם, יום שישי:
אמש הכריעה אותי העייפות. היום צפיתי רק בשני סרטים:
"חגורה אדומה" – היה משהו מאוד מרושל ולא הוליוודי בסרטו החדש של דייויד מאמט, אבל זה לא מה שהפריע לי. הבעיה הייתה שהסרט היה ככה-ככה. לא חזק ולופת כפי שהוא היה יכול להיות, אבל מפתיע לטובה במקומות בלתי צפויים. עם אג'נדה חזקה אבל שלא שולחת אגרוף לבטן בנושא אידיאלים בעולם של כסף. הנאה חלקית בסך הכל, לצערי הרב. ועוד באתי בלי ציפיות.
"חולשה ליופי" – אין מה לעשות, אני מת על איזבל איך-שלא-אומרים-את-שמה. הסרטים שלה מרגשים אותי, אבל באמת. למרות שהיא משהה ומורחת הכל, לא יודעת לחתוך ומתעכבת על עניינים שלא מקדמים את העלילה או נחוצים לה. יש בסרט הזה כמה שורות וסצינות שהן זהב טהור והופעת על של בן קינגסלי. מדהים שדווקא במאית הצליחה להעביר באופן כל-כך גברי איך זה להיות מכור למישהי. לא זוכר מתי ראיתי דמות זכרית כתובה, מבויימת ומשוחקת באופן כל-כך מעורר הזדהות. יצאתי סחוט רגשית, וההליכה הארוכה הביתה הייתה ממש במקום.
לא הייתי אמור להיות השנה בפסטיבל, אבל בחמישי בערב הצלחתי לסדר לעצמי רכב לשישי-שבת, ומיד הזמנתי כמה כרטיסים לסוף השבוע. ראש וראשון – הזמנתי כרטיס ל"סינקדוכה ניו יורק" (אסף, ההקרנה הערב. תחליף את הראש הכואב ותבוא). הופתעתי שלא כל הכרטיסים נמכרו, אבל, באופן אירוני, דווקא לשני סרטים אחרים, עם הרבה פחות באז, לא היו כרטיסים ("ריקנות" הצ'כי ו"סיפורי אהבה" הדרום אמריקאי).
בסופו של דבר, ראיתי אתמול 3 סרטים :
"היי היי זאת אסתר בלוברגר" – בתחילת השנה ראיתי סקירה אוהדת של הסרט הזה באחד מערוצי הטלויזיה הזרים (הוא השתתף בסאנדאנס). מדובר בקומדית התבגרות מוצלחת מאוד. סיפורה של בחורה צעירה, די מרובעת, שפוגשת בבחורה קצת פרועה יותר (שובה של קישה קאסל-יוז הנהדרת, הילדה מ"לרכב על הלויתן"), וההשפעות ההדדיות של האחת על השניה. לכאורה, זהו סרט שפוסע בשבילים סלולים שנשחקו מרוב שימוש, אבל הסרט מצליח להימנע מבנאליות בעזרת הגזמה של מוטיבים בסרט – העיצוב האמנותי בסרט צבעוני מאוד (תחשבו אלמודובר מינוס המיניות הבוטה), ויש גם שימוש בכוריאוגרפיה, למרות שזה לא מיוזיקל. השימוש במוזיקה בסרט חכם מאוד – פעם מאיייר את הרגשות, ופעם אירוני. משחק מצוין של כולם ובימוי מדויק יוצרים סרט מצחיק ומרגש(ובתפקיד משנה גם שחקנית אוסטרלית אהובה עלי במיוחד, טוני קולט. מאוד מעניין לעקוב אחר הקריירה של קולט, שמקפצת בין אוסטרליה וארה"ב. למי שלא מכיר את השם, אזכיר רק שהיא היתה מועמדת לאוסקר כאמא ב"החוש השישי", וכן השתתפה ב"השעות" ובסרטים נוספים).
"חגורה אדומה" . סרט של דיויד מאמט. מדובר בחצי סרט טוב. וחצי סרט בינוני. מאמט תסריטאי בחסד. בסרט הזה רואים את כל מה שטוב ולא טוב בכתיבה של מאמט. כל עוד הסרט נפרש לרוחב, ולא דואג לקדם את העלילה ; כל עוד מאמט דואג לכתוב סיטואציות ודיאלוגים מושחזים, ולא כל כך דואג איך לחבר את כל הסיטואציות לכדי סרט אחד ארוך, הסרט הוא עונג צרוף. גם הבימוי והעריכה מצוינים. סצינה אחת, די בתחילת סרט, שבה אמילי מורטימר (שחקנית בריטית אהובה עלי במיוחד, והיא טובה גם כאן) מגיעה לסטודיו של הדמות הראשית (צ'יווטל אג'יופור. מצוין) ו…אני לא אספר מה קורה שם, אבל הסצינה הזו הממה אותי. הדבר קרה גם בגלל עריכה חכמה שהתחילה באיטיות ללהטט בין מספר מוקדי התרחשות, עד שכולם נפגשו בסטודיו והגיעו לפיצוץ.
איפשהוא באמצע הסרט התסריט נכנס לסוג של נוסחה לינארית – כל הצרות שבעולם נופלות על גיבורנו בבת אחת, יש לדחוק אותו לפינה ולהביא אותו לקרב בודד שבו ינצח ויושיע את עצמו. מכאן והלאה הסרט מאבד מומנטום, והדבר נמשך עד לסיומו. חבל. כי החצי הראשון מהנה מאוד.
סיימתי את הערב עם "הרודף" הדרום קוריאני. אכן סרט מרשים מאוד. סוג של פאסיון של דמות אחת למצוא דמות אחרת לפני שדמות שלישית תמות. מבחינתי, המימד הקומי הלא מועט שבסרט קצת הוריד מהכוח של התסריט והבימוי, מכיוון שהדמות הראשית מוצגת כדי שלומיאלית, ולא מדובר בקומדיה, אבל למרות זאת, רוב הסרט עובד.
בצידי הדברים : ראיתי את רשימת הזוכים תלויה על לוח מודעות ליד הכניסה לסינמטק אחד. הדבר הראשון שחשבתי : " כן. צפוי. אבל גם ראוי".
מבלי להוריד מכישרונו של דויד אופק, הוקרנו בפסטיבל שני סרטים דוקומנטרים שמאוד מסקרנים אותי, ולא זכו בדבר : "הוגו 2" של יאיר לב (יש הקרנה בסינמטק תל אביב מחר), וסרטה החדש של אבתיסאם מראנה, "ליידי כל אל ערב", שאני מקווה לראות מתישהו (ראיתי את כל סרטיה הקודמים, ומאוד אהבתי. במיוחד את "3 פעמים מגורשת" המדהים).
משאל הסרטים הישראלים הוא בעיניי קישוט לא נחוץ לפסטיבל ה-25, אבל : "אוונטי פופולו" עובד, לדעתי, גם היום ; הייתי בין הבודדים שלא הצטרף למקהלת המהללים של "עטאש-צימאון". אני זוכר אותו כסרט מרשים מאוד ויזואלית, אבל לוקה בחסר מבחינה דרמטית ; את "חתונה מאוחרת" ראיתי בבכורה שלו בפסטיבל, לפני 7 שנים. הוא היה ונשאר הסרט הישראלי הכי אהוב עלי.
"מרלון וברנדו שלי" מסקרן אותי. חוסיין קראביי זכה בפרס ראשון בפסטיבל סרטי הסטודנטים שהתקיים בסינמטק תל אביב בשנת 2000. אני זוכר את "בוראן", הסרט שזכה, כחצי דוקומנטרי – חצי עלילתי, ועם מחויבות חברתית לתיקון עוולות של השלטון הטורקי. לפי מה שקראתי, גם בסרטו החדש קיימת אותה מחויבות חברתית, וסגנון דומה. מישהו מהסינמטקים יכול להביא את הסרט להקרנות נוספות ?
וגם – השיפוץ שעבר הסינמטק בירושלים יפה מאוד בעיניי. האגף החדש נמצא במקום שהיה פעם פינת ישיבה ומנוחה של העיתונות. אז איפה יושבים העיתונאים עכשיו, יאיר ?
איתן מצאת כבר עבודה, או שאתה עדיין באמצע בין לבין? דבר איתי במוצ"ש. אהבתי את הניתוחים שלך מאד. איך היה המזנון החדש בפסטיבל?
למה טוב שואהבת זכה? למרות שגם אני חש שהסחף סביב המנון היה מעט מוגזם (עדיין סרט מצוין, יחסית לסרט סטודנטים), ואהבת הוא סרט הכי קלישאתי וצפוי שיש, שעובד רק בזכות הגימיק של יחסים הומוסקסואליים בישיבה חרדית.
זה קשקוש לגבי ואהבת, יש בו משחק מדהים וצילום וגם הרבה כוח, המון פעמים רואים סיפור שכבר סופר אך הבימוי עושה אותו לסרט חד פעמי, ואגב שמעתי שהשופטים אמרו שסצינות הסקס בדרמות ישראליות הוא מבזה, מסכימה עם כל מילה
סינקדוכה ניו יורק…לא יודע מה איתכם, אבל חוויה כזו מקולנוע אמריקאי לא ידעתי כבר שנים.
הלכתי לראות אותו בפעם השניה ואני יודע שלא אצליח להרדם הלילה (וזו בעיה כי אני צריך לקום מוקדם כדי להזיז את האוטו).
דמיינו בית קולנוע שמקרין סרטים ללא תרגום עברי.
חלום.
יש באזז סביב "המנון" ו"ואהבת" הטובים, ואולי בגלל זה מתעלמים מיצירה פורצת דרך מתחרות הדרמות "מיקה"-סרט חזק עם אמירה נוקבת, בימוי מיוחד במינו ומשחק עוצמתי של לוסי דובינצ'יק. מבינה שאולי הוא קשה לעיכול לרב הצופים, אבל בלתי אפשרי להתעלם
נראה לי שהסרט והיוצרת יגיעו רחוק
מדוע אתה לא מתייחס לתחרות היצירה הצעירה בפסטיבל ? התחרות היתה מרתקת וחשובה מאוד. סרטים קצרים ומעולים, שזקוקים לחשיפה שמגיעה להם. אשמח מאוד לשמוע איזו דעה בנושא !
רוה לרוני: אני עדיין בפיגור עם סרטי הסטודנטים, אז אין סיכוי שאצליח לכסות גם סרטי תיכוניסטים. אני פשוט מסיר מעצמי את תחום הכיסוי הזה בשל חוסר זמן. מי שראה משהו מהתחרות ויכול לדווח על סרטים ראויים ועל שמות שכדאי לשים לב אליהם, אשמח לקרוא.
רוני מצאת כבר עבודה או שאת עדיין בין לבין באמצע?
אהבתי את הניתוחים שלך. צרי אתי קשר שני בערב, נראה אולי אפשר לסדר משהו. אל תדאגי, הכל יהיה בסדר. אבל שישאר ביננו, אף אחד לא צריך לדעת.
אני שואל את התירוץ של איתן – גם אותי עייף הפסטיבל. עד כדי כך שלא נכנסתי אפילו ל"בן אקס". אבל כן ראיתי אתמול את:
"דר' פלונק" – אין מה לעשות, אני יכול לראות סרטים כאלה לנצח ולא להשתעמם. הרלוד לויד, באסטר קיטון, או רולף דה היר במחווה לראינוע ולקולנוע האילם בשנות ה-2000. זה שכל הבדיחות מוכרות לא מונע מהצחוק לפרוץ. ואני מבין את הטענות על מחזור ומחזוריות שהשמיעו צופים אחרים באוזניי, אבל הסרט היה כה חביב שזה כלל לא הפריע לי.
"הכניסו את האדם הנכון" – אני לא יודע אם זה "Reprise" או רוי אנדרסון, אבל הקולנוע השבדי מאוד התחבב עליי לאחרונה. גם כאן, כל שוט מלמיליאן כפי שהגדיר זאת יפה אחד הצופים ביציאה מהאולם, האווירה מורבידית להחריד ורוב הזמן ישבתי מכווץ ומבועת בכסא. לא הכל הלך חלק ולא הכל עבד, אבל זה לגמרי סוג הסרטים שאני גם מעריך וגם מחבב.
בסך הכל היה פסטיבל מעייף וכיפי למדי, ויותר מדי סרטים שרציתי לראות ולא עלה בידי. ואם זאת, הסרט הכי טוב שראיתי (פעמיים) בשבוע וחצי של הפסטיבל היה "האביר האפל".
ראיתי אתמול את חגורה אדומה, ואיתן ניסח את הרגשותי בדיוק רב יותר ממה שהייתי מסוגל לנסח בעצמי.
כמובן שנתמלאתי שמחה ואושר על הצלחתו של "ואהבת" של ידידי הטוב חיים, ואני נוטה להאמין שאם ירצה(ואם ירצה ה'…) תוך שנים ספורות הוא גם יוציא פיצ'ר.
לא הבנתי מה הקשר בין "ואהבת" לסצינות הסקס המבזות בסרטים ישראליים(בתגובה של ליאור). חוצמזה שברגע שסרט הוא טוב – סצינת הסקס לא תיחשב מבזה, וברגע שהוא לא – היא כן תיחשב, כמו גם כל שאר הסרט. ברור שלא נעים לצפות בשחקן נחשף ומקריב מעצמו בשביל מוצר פילמאי מביך, אבל זה הסיכון המקצועי שבלהיות שחקן(או צופה…),לא? אם כי נראה גם לי שבשנים האחרונות יש אופנה כזאת בסרטים(בעיקר סטודנטיאליים) בארץ להשתמש בסקס כדימוי ליותר מדי דברים. מצד שני,אפשר לעשות רשימת מכולת של הדימויים המשומשים בקולנוע הישראלי, ויש ברשימה הזאת לא מעט דברים(למשל,לא מזמן מישהו דיבר על המכונית התקועה בהקשר של "איים אבודים").
ו"מיקה"… אוי "מיקה". צריך הרבה אומץ לבחור ביצירה כזאת. אני חושב שבפסטיבלים חשובים בחו"ל יש לו סיכוי יותר טוב מאשר בארץ… בכל מקרה, שמועה שמעתי שהשופטים דווקא אהבו אותו. אבל לא מספיק אהבו, כנראה…