היצ'קוק/טריפו, פרק 18
השיחה ממשיכה עם "זרים ברכבת" כשהיצ'קוק מודה שהוא לא התלהב מפארלי גריינג'ר בסרט, כי הוא רצה את וויליאם הולדן לתפקיד. וגם התסריט לא היה מספיק טוב לטעמו.
ושאר השיחה היא על הסרט שאני מודה שהוא אחד הסרטים שלו שאני הכי פחות מחבב: "אני מודה".
(ויה Tom Sutpen)
האם אף אחד לא שם לב ש"האביר האפל" טיפס למקום הראשון ברשימת הסרטים הטובים של ימדב?!
http://www.imdb.com/chart/top?tt0468569
הוא גם שבר את שיא ההכנסות ליום הפתיחה 66 מיליו דולר,הסרט הזה יעשה היסטוריה.הוא עשה ביום הראשון יותר מהפתיחה של הבאטמן הקודם וגם נדמה לי שהוא אחד אם לא היחיד מסרטי הבלוקבאסטרים בשנים האחרונות שיכסה את עלותו בסופ"ש הראשון שלו.גם 97 אחוז ב-rotten tomatoes אולי זה קצת מוזר,אבל אני באמת מרגיש שהוא יעבור את ה-600 מיליון של טיטאניק,אם יראה יציבות כמו שאיירון מן הראה בקופות הוא יוכל לעבור את ה-600 מיליון ובכך להפוך לסרט המצליח ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית[או שאני סתם מגזים]
בדיוק ראיתי את זה…
איזה טירוף.
לחובבי הפנים הרבות של באטמן לדורותיו
אני מרגיש שכל העולם השתגע. כולם משבחים, מהללים ומתעלפים מ"האביר האפל" ורק אני (ועוד שנים, שלושה מבקרים אמריקאים)לא מבין על מה המהומה.
נראה לי שהבעיה הגדולה ביותר של הסרט, אחת מני רבות, היא שנולאן בחר לגרור את באטמן וכל הסובב אותו מעולם הקומיקס אל העולם האמיתי. יש הרבה שמשבחים את הבחירה הזו ומחשיבים אותה כמעלה, אבל בשבילי בעולם האמיתי חלים חוקי אמינות נוקשים בהרבה מבעולם הקומיקס ןבעולם זה רבות מההתרחשויות בסרט פשוט מופרכות מדי ואפילו מעוררות גיחוך קל.
אתמול חזרתי מהפסטיבל מאוחר והייתי עייף, והבוקר קמתי מוקדם לסידורים, ולכן רק עכשיו מצאתי זמן להתייצב כאן ומלא את חובתי האזרחית (כלומר : לספר לכם מה ראיתי אתמול).
אתמול ראיתי שני סרטים. נתחיל ב"בן X", שעולה בקרוב ב"לב". מדובר בסרט בינוני מאוד עם טוויסט מאוד מעצבן בסופו. סיפורו של נער שסובל מסוג של אוטיזם, ובעקבות כך, סובל מהצקות מטרידות של נערים בבית הספר. ההצקות מובילות אותו למעשה קיצוני.
הנער, בין היתר, הוא גאון במשחקי מחשב, ובמיוחד במשחק quest ספיציפי אחד, בו הוא סוג של אביר לוחם. כותרות הפתיחה של הסרט מבטיחות רבות : הן עולות בצורה של חלונות שנפתחים ונסגרים, ממש כמו במסך מחשב, וזאת על רקע האנימציה מהמשחק המדובר. אבל מהר מאוד ההתלהבות שלי שככה. לאורך כל הסרט משולבים ראיונות עם דמויות מפתח בסיפור (אמא שלו, המורה שלו), והם כל הזמן מכינים אותי לאירוע הגדול שהולך להגיע. עכשיו. עוד רגע. או טו טו. כבר. וכמה זמן אפשר לחכות לרגע הזה ? יש בחלק הראשון אירוע שבו הנער מושפל בכיתה על ידי כך שמכנסיו מופשלים בפני כולם, אבל זהו לא האירוע הגדול, מכיוון שהוא לא היחיד, והוא לא מבויים כך שנבין שזה האירוע ששבר אותו. ובכלל, הבימוי, שמשתמש בעריכה קצבית ובצילום דינמי, ובמעבר חוזר ונשנה מעולם משחקי המחשב לעולם האמיתי וחזרה, הוא אינטנסיבי מדי ולא עוצר לנשימה. אי אפשר לראות סרט שהוא אינטנסיבי כל הזמן מבלי שיהיה לכך צידוק רגשי. גם ב"RUN לולה RUN", שהוא , לצורך העניין, סרט עם סגנון פרוע, היו רגעים שבו הבמאי עצר לרגע, האיט את הקצב ואפשר לנשום. את זה אין כאן. מה גם, שבסוף הסרט יש טוויסט כל כך מעצבן, שלא נראה במקומותנו מאז "הכפר" של שאמאלאן. סרט עם פוטנציאל שלא ממומש.
אבל למה להכביר מילים על סרט שכזה, אם יש הרבה מה להגיד על הסרט השני שראיתי אתמול, והוא : "סינכדוכה, ניו יורק". בקצרה : גאונות צרופה. סרט מופלא.
אני אתחיל מהסוף : המילה האחרונה הנאמרת בסרט היא "die". שתי מחשבות עלו בראשי באותו רגע : מדובר במוות של הדמות הראשית, ומוות של הסרט (ובמובן זה, גם "די" במובנה העברי נכון לכאן). האסוציאציה השניה שלי היתה למילה "silencio", שסיימה סרט אהוב עלי במיוחד, "מלהולנד דרייב" של דיויד לינץ'. בשיחות שהיו לי עם אנשים לפני הצפייה עלה שמו של לינץ' בלחישה, וחששתי שאני הולך לקראת סרט קשה להבנה. לשמחתי, מלבד זקנה אחת במסדרון, שהיא דמות לינצ'ית קלאסית, הסרט אמנם מורכב ומרובד מאוד, אבל לרגע לא איבדתי קשר עם עלילת הסרט (אולי מלבד הדקות האחרונות).
בגדול, מדובר בדמות של במאי תיאטרון/מחזאי, שכל כך מפחד מהמוות, שכל כך מרוכז בנוכחות של המוות בכל רגע ורגע בחייו, שהוא שוכח לחיות. הוא לא רואה אף אחד מלבד את עצמו. פרויקט התיאטרון/המיצג הגרניוזי שהוא בונה מבוסס כולו על חייו שלו, והוא לא רואה אחרים (מה שמוביל לאחת הסצינות הכי יפות בסרט, שבה השחקן שמשחק אותו צועק עליו :"Look at me "). הפרויקט הזה נמשך שנים ארוכות, ואינו מסתיים לעולם, כי לסיים אותו פירושו, לפי הדמות הראשית, למות. הוא לא מוכן לחיות – כלומר, לסגור את הפרויקט ולעבור הלאה. הוא מסתגר יותר ויותר לתוך עולם משלו.
וגם שמצליחים לחדור אליו (האהבה), המוות לוקח אותה.
צ'רלי קאופמן מביים נפלא, בצירוף של ריאליזם וסוריאליזם (הבית העולה באש באופן קבוע הוא מטאפורה נפלאה לחרב המוות התלויה תמיד מעל). הוא יודע מתי להתעכב על פרטים, ומתי ללחוץ על דושת ההאצה, ולהעביר 4 שנים ב- 30 שניות מסך (ולא, אין כאן כותרת בנוסח "לאחר 4 שנים"). זה ברור לי שקיידן, הדמות הראשית היא סוג של השלכה של צ'רלי קאופמן. הוא אמן בחיים כפי שהוא אמן על המסך, והוא יוצר בחיים כפי שהוא יוצר על המסך. הוא פראנואיד, ומביא את חייו אל יצירת האמנות, ויצירת האמנות משליכה על החיים בחזרה (דבר שיוצר כמה סצינות קומיות נפלאות ומרגשות בסרט).
ההסתיגות היחידה שלי מהסרט היא, שלמרות מה שאמרתי, הייתי רוצה לראות את גונדרי מביים את הסרט. יש לגונדרי תמימות ילדותית מקסימה וסנטימנטלית, שהיתה גם ב"סינקדוכה, ניו יורק", אבל לא ברמה מספקת.
אה, ובתשובה ליוסף : עבודה חדשה ? אהה.. כן. בערך. השבוע אני אמור לחתום על חוזה, so let's not jinx it, או קיי ?
אני תוהה עדן, האם עולם שבו אמן מתוסכל מוביל עם שלם במין היפנוט להשמיד עם שלם בדרך לכבוש את העולם הוא מופרך פחות מהאביר האפל?
אני חושב שעולם שבו מטוסי נוסעים נחטפים על ידי אנשים עם סכינים וזאת על מנת להתנגש בבנייני משרדים, אחרי שלמדו טיסה בארץ בה הם רצו לפגוע- לא יודע, נראה לי אישית פאק רציני באמינות.
ולא לדבר על האופי של הדמויות בסרט, שבחיי, הלוואי עלינו מעט אנשים עם הקרבה כמו חלק מהדמויות שם. לצערנו רק יש לנו את הצד הרע בעולם האמיתי.